וזהו דאיתא בזוה"ק (תצוה קפ"ז) על יום שמיני עצרת לית שמיני אלא מגו שבעה וכו' היינו כי שבעת ימי החג הם כנגד שבעת ימי בראשית וכמו שהנקודה האמצעית מכל ז' ימי בראשית הוא ביום השביעי תשבות כי עיקר המכוון מכל ימי המעשה הוא שבת היינו שיהיה להאדם הכרה בשלימות שאין לו מצדו שום כח לפעול. וכל הפועל הוא רק השי"ת לבדו וע"י זאת ההכרה נותן השי"ת מקום לכל הפעולות של אדם שפעל בימי המעשה. ככה הם שבעת ימי החג שמרמזין על כל עבודות אדם בההיקף שבעה והנקודה האמצעית מזה ההיקף הוא שמיני עצרת והארת שמיני עצרת הוא כדאיתא (בפרקי דר"א) גדול היית עד שלא בראת את העולם ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר והוא כי במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו היינו שעיקר קוטב המכוון מהרצון ית' שעליה מסובב כל הויות עולם הוא כדי להראות ענותנותו כלומר שבכל תוקף עוז יקר גדולתו בכל זאת בגודל ענותנותו צמצם והסתיר את אורו הגדול שיהיה מקום פנוי לפעולת אדם כדי שגם הבו"ד השרוי במקום חושך ושפל יכיר ג"כ בעבודתו בגדולתו ית' נמצא שענין ענותנותו הוא זה שנתן מקום לפעולת אדם כדי שיהיה להאדם ג"כ הכרה בגדולתו ית' וכיון שקוטב המכוון מרצונו ית' שהראה גדולתו ואמר והיה העולם הוא רק כדי להראות גודל ענותנותו בזה שיהיה פעולת אדם הרי שהיקרות מפעולת אדם נחשב לפניו ית' הרבה יותר מאור גדולתו ית' שהרי רואים שצמצם והסתיר אור גדולתו ית' כדי שיהיה מקום לפעולת אדם וזה הוא דאיתא שם ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר ועל זה רומז הארת שמיני עצרת שהשי"ת מראה ענותנותו ונותן לכל פעולות ישראל מקום אצלו ית' וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה כי שבעה רומז על כל פעולות עבודות ישראל בההיקף של עוה"ז ועל זה רמזו ז"ל בגמ' (ערכין יג) כנור של מקדש על שבעה נימין וכנור של ימות המשיח על שמונה נימין ושמונה נימין רומז על הארת שמיני עצרת היינו שאחר כל עבודות מז' ימי החג שרומזין על ההיקף של עוה"ז אז יהיה מנהיר השי"ת הכנור של שמונה נימין שהוא הארת שמיני עצרת שרומז על ימות המשיח ולזה קודם ש"ע היו כ"כ עבודות והרבה קרבנות וביוה"כ היו משלחים שעיר לחוץ ובסכות שבעים פרים נגד שבעים אומות וזה הכל רומז שמבררים ממקומות הרחוקים כדי להכניס להקדושה ועל זה אמרו ז"ל ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג ועל ש"ע נאמר טוב מלא כף נחת כי זה היום הוא הארה מהגמר כל תכלית הברורים כדאיתא בזוה"ק (נח סד) ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא שאיל ליה כל צרכיו ויהיב ליה וחדי מלכא עם רחומוהי בלחודוהי ולא אתערבון אחרנין בינייהו כך ישראל עם קוב"ה בג"כ כתיב עצרת תהיה לכם וכו' היינו שבזה היום שיהיה מראה השי"ת את אורו בהתגלות מפורש אז יהיה התבטלות לכל הפעולות והלבושים של עוה"ז אבל ללבושי ישראל ולכל פעולתם יתן השי"ת מקום אז אצלו ית'. ועד היכן יראה אז השי"ת את גודל החיבור וההתקשרות שיש לו ית' עם ישראל עד שיהיו מכירים שהישועה אינה כדבר חדש שאין לה שום שייכות וחיבור לפעולותם הקודמים. אלא שיהיו מכירים מפורש החיבור מהישועה לכל פעולותם הקודמים כדכתיב והיה לעת ערב יהיה אור היינו שהאור יהיה נמשך מהערב הקודם כענין מאמרם ז"ל בגמרא (נזיר י) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד וכו' דמחברן אהדדי וכו' והגם שיהיה באמת הישועה כדכתיב בעשותך נוראות לא נקוה אכן בכל זאת תהיה הישועה באותן הפסיעות בעצמם שהיו הולכים ישראל מקודם ובאותו השביל והדרך בעצמו שהיו סובלים מלפנים כדכתיב באשר אתה עמל וגו' היינו באותן הסבלנות והצמצומים בעצמם שסבלו ישראל בעוה"ז שם יהיו מכירין ישראל לעתיד את כל האור ועל זה נאמר והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' וביארו ז"ל בגמ' (פסחים נ) אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואים לעוה"ב וכו' היינו כי נגעים ואהלות כוללים כל מיני סבלנות של עוה"ז וזהו שיקרים הם בעוה"ז וקפואים הם בעוה"ב היינו אף שיקר וקשה מאוד זה הסבלנות בעוה"ז אבל קפואים הם לעוה"ב כלומר במה נחשב כל הסבלנות שסובל האדם בעוה"ז שיהיה קונה על ידיהם זה האור הבלתי גבול מעוה"ב וזהו שקפואים הם בעוה"ב בכל זאת אותו הסבלנות שיש להאדם בעוה"ז הוא פתח ושער שיגיע על ידי זה לגודל אור הבלתי גבול מעוה"ב. וכמו שביאר א"א מ"ר הגה"ק זצל"ה את הפסוק טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת שרומז על גודל אור שיזריח השי"ת אז ממלא חפנים עמל אלו ז' ימי החג שרומזין על כל עבודות והברורין של עוה"ז שהם רק השער והדרך להגיע על ידיהם לזה היום שמרמז עליו שמיני עצרת: