ביום השמיני עצרת תהיה לכם וגו'. אמר אאמו"ר הג' הק' זצל"ה אשר בכל מקום שנא' והיה ביום ההוא רומז על הארת שמיני עצרת כדאיתא בזוה"ק (שלח קעא.) והיה ביום ההוא ההוא לא ידיע מאן הוא אלא בכל אתר ביום ההוא יומא בתראה הוא אמאי אקרי יום ההוא אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא וכו' והארת שמיני עצרת הוא דאחיד סיפא בשירותא:
וביאור הענין כי הנה איתא בזוה"ק (אמור קד:) וע"ד כתיב עצרת תרגימו כנישו והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא וכו' היינו כי יעקב אבינו הוא הראש והמתחיל שהוא התחיל להראות הכרה בהתכללות המדות וזאת ההכרה בעצמה הוא באמת עיקר המסקנא והקמ"ל מכל המדות כי טרם הקמ"ל מהמסקנא של יעקב אבינו האירו כל המדות רק בדרך סלקא דעתך. כי מהארת מדת החסד של אברהם אבינו ע"ה לבד היה סלקא דעתך אמינא שכל אור רצונו יתברך שוכן רק במדת החסד אכן כשיש נמי מדת הגבורה של יצחק אבינו הרי רואים שיש נמי מדה שהוא לגמרי ההיפך מחסד אלא מאי קמ"ל באלו שתי המדות קמ"ל מדת יעקב אבינו שהוא תפארת הכולל ומאחד אלו שתי המדות ומפאת זה הקמ"ל יש הכרה שהשי"ת הוא למעלה מכל המדות ומשולל מהם כמאמר אליהו בהקדמת תקוני זוה"ק אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת מבין ולא בבינה ידיעא וכו' כלא לאחזאה איך אתנהג עלמא אבל לא דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולא משפט ידיעא דאיהי רחמי ולא מכל אינון מדת כלל וכו' היינו כי מצד השי"ת נתכללו כל המדות באחדות גמור ואין בהם שום הפכיים אכן להכיר בשלמות בזה היחוד וההתכללות אי אפשר כי אם באופן שילך מקודם זאת ההתכללות דרך התחלקות המדות הנקרא נצח והוד כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון ר"י) בחסד וגבורה ענפין מתפרדין. בעמודא דאמצעיתא ביחודא חדא וכו' ובזה היחוד דייקא הבא אחר הפירוד והתחלקות נגמר עיקר תכלית המכוון מהמדות כי אחר שהולך האדם כל הסדר מהמדות שהם לך ה' הגדולה והגבורה וגו' אז יוכל לדמות שהשי"ת נצרך ח"ו לכל אלו המדות לכן הוא העולה מכל אלו המדות. לך ה' הממלכה היינו שהכל הוא רצון הפשוט בלי שום הכרח כלל ובזאת ההכרה נגמר היחוד העולה מכל התחלקות המדות וכן הוא זאת ההכרה נמי העולה מכל ההיקף שבעה שעליה רומז שמיני עצרת שהוא העולה מכל שבעת ימי החג שרומזין על היקף שבעה כי ההיקף שבעה הוא כמו שנאמר ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות היינו שהנקודה האמצעית מזה ההיקף הוא ביום השביעי תשבות כי בשבת נכללים כל הפעולות בחזרה לשורש אחדותו ית' אכן כיון שנתבטלו ביום השביעי כל הפעולות בחזרה לשורשם א"כ מדוע הציב השי"ת כל אלו ששת ימי המעשה על זה נאמר לך ה' הממלכה כלומר שכך הוא הרצון יתברך וזאת ההכרה שהכל הוא רק רצון הפשוט יתברך הוא באמת העולה מכל ששת ימי המעשה הנקרא היקף שבעה שיכיר האדם היטב לך ה' הממלכה שכל אותן הפעולות מההקף שבעה הם משום שכך היה הרצון יתברך אמנם מאחר שהרצון ית' חפץ באותן הפעולות של ההקף שבעה א"כ יש להם באמת כח עצום מאוד ועל זה הכח עצום מאותן הפעולת נאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל וכמו שביארו ז"ל בגמ' (מגילה) הקב"ה קראו ליעקב אל היינו שכל חפצו יתברך הוא בהפעולות של ישראל וזה הרצון נקרא אלהי ישראל ועל הארת זה הרצון רומז שמיני עצרת שהוא הארה מהיקף שמיני והנקודה האמצעי מההקף שמיני הוא שיחזיר השי"ת לישראל כל הפעולות שבטלו אותם ביום השביעי שבהיקף שבעה שהיה כבר. ולזה הוא האי יומא יעקב רישא לחדוותא כי מאחר שהלך מדת יעקב אבינו דרך כל התחלקות המדות עד לך ה' הממלכה שהוא מדת דוד המלך אזי נגמר בזאת ההכרה היחוד בשלימות כי דוקא ביחוד כזה הבא אחר הפירוד נגמר הרצון יתברך בתכלית השלימות כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון נ"ו) ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה וכו' ואינון מתיחדין לתתא כגון לולב דאיהו אגידא חדא לתתא וכו' ואיהו בפרודא לעילא דענפין מתפרדין לימינא ולשמאלא וכו' היינו כי היחוד העצום הבהיר כמו שהוא באחדות השורש העליון יתברך אינו להולדה ועיקר תכלית המכוון מהרצון יתברך הוא שהיחוד יהיה להולדה וזאת אי אפשר כי אם באופן שיהיה מקודם פירוד גמור הנראה לשני הפכים ואח"כ כשמנהיר היחוד אז יתכן שיהיה ממנו הולדה כמו שמצינו נמי בהתחלת הבריאה שנברא האדם דו פרצופין ואח"כ היה הנסירה כדכתיב ויפל ה' אלהים תרדמה וגו' ויביאה אל האדם וגו' כי דוקא ע"י הפירוד שמקודם נתהווה אח"כ היחוד אפין באפין כמבואר (שם בתקוני זוה"ק) קורבא דאחוה אית תמן ולא דיחודא היינו שאינו להולדה. אבל לתתא כלהו אגודה אחת יחודא חדא וכו' היינו כי היחוד הבא אחר הפירוד הוא להולדה ולזה אחר שהולך אור מדתו של יעקב אבינו דרך התחלקות המדות של כל שבעת ימי החג שרומזין על היקף שבעה אזי הוא בהאי יומא יעקב רישא דחדותא וזהו דאיתא (שם) בתקוני זוה"ק מאן דמחבר אתוון באתר דפרודא כאלו אפריש בינייהו וכו' ובג"ד בהאי אתר לא תקרבו לגלות ערוה וכו' ובהאי אתר אתמר ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא וכו' והלא יעקב אבינו נשא שתי אחיות ואינו נחשב כלל שפגם ח"ו בסתרי עריות אכן יעקב אבינו נשא כגוונא דלעילא כי הוא כבר הלך דרך דוד המלך שמדתו הוא לך ד' הממלכה ויחוד כזה שמכיר האדם אחר הפירוד הוא באמת מהשורש ונגמר בו הזווג בתכלית השלימות שיהיה כגוונא דלעילא וגם אפין באפין וכיון שהוא כמו בהשורש שוב אינו נחשב פוגם בסתרי עריות וכן מצינו גבי דוד המלך נמי שעשה לעצמו בגדים כמו בגדי כהונה שנאמר ודוד חגור אפוד בד וביארו ז"ל מלבוש עשוי כדמות האפוד של כהן גדול מכלאים וכלאים הוא נמי ענין סתרי עריות אלא יען שאצלו נתהווה ג"כ כל היחוד אחר הפירוד לזה נחשבים כל פעולותיו כגוונא דלעילא בשורש העליון ששם הוא אחדות פשוט ממילא לא פגם כלל בסתרי עריות וככה הוא הארת היחוד המתעורר בשמיני עצרת אחר ההיקף שבעת ימי החג שאז נעשה הזווג כגוונא דלעילא ופב"פ כי כבר הלך דרך לך ה' הממלכה לזה הוא בהאי יומא יעקב רישא לחדוותא. ועל זאת הכוונה אמר אזמו"ר הג' הק' זצל"ה מאיזביצא שהארת הזווג משמיני עצרת אחר ימי החג הוא כענין הארת הזווג של ברכת שים שלום אחר תפלת שמונה עשרה:
והענין הוא כמו שמצינו גבי סדר התפלה (ברכות ט') יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא ק"ש ויתפלל וכו' יפנה היינו שמקודם צריך האדם לפנות מלבו ולסלק ממנו כל הכעס ויטול ידיו היינו שיגביה הכלי פעולה שלו להדעת שבראש ויניח תפילין היינו שיכיר היטב החיבור והתקשרות שיש לו עם השי"ת ויקרא ק"ש היינו שימסור כל תשוקת לבבו להשי"ת ואח"כ יאמר ה' שפתי תפתח ושלש ראשונות שהם כעבד המסדר שבחו לפני אדונו ואח"כ יכול לבקש נמי על צרכי הגוף כי אז נכללים כל צרכיו נמי בכבוד שמים ובשלש אחרונות הוא כעבד המקבל פרס מרבו וזה הכל בחינת אחורי כדכתיב וראית את אחורי ומתרגמינן וחזת ית בתרי כי פנים בפנים אינו רק בסוף בברכת שים שלום כדאיתא בגמרא (יומא נג) רבא חזייה לאביי דיהיב שלמא לימינא ברישא א"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוה ימינו של הקב"ה הרי שבכל התפלה נחשב המתפלל כאלו עומד אחורי השכינה כי צד דרום נחשב תמיד לימין האדם וכשמגיע האדם לברכת שים שלום אזי צריך האדם ליתן שלום ברישא לצד צפון שהוא שמאל דידי' משום שהוא ימינו דקב"ה כי כביכול ית' עומד אז נוכח פניו של המתפלל ממילא הוא שמאל של המתפלל ימינו של הקב"ה הרי שעיקר הזווג פנים בפנים נעשה דוקא בברכת שים שלום שהוא אחר הפירוד שמקודם שהיה בבחינת וראית את אחורי וחזת ית בתרי וכן הם כל שבעת ימי החג בבחינת אחורי וחזת ית בתרי עד שמגיע שמיני עצרת אז מתחיל הזווג להנהיר פב"פ כמו הזווג של ברכת שים שלום אחר שמונה עשרה וזה הוא כדאיתא בזוה"ק (שם) יומא דאחיד סופא בשירותא היינו שאורו של יעקב אבינו שהוא המתחיל להנהיר את אור התכללות בהכרת תפיסת אדם מאיר ובא כך דרך כל התחלקות המדות עד אחר לך ה' הממלכה אזי נגמר בזה שלימות הזווג פב"פ כגוונא דלעילא בשורש אחדותו יתברך הרי דאחיד סופא בשירותא: