ליל שמיני עצרת
איתא בגמ' (פסחים דף נ') והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואין המה בעולם הבא וכו'. הנה כל הסבלנות שבעולם המה רמוזים בכלל נגעים ואהלות וזהו שנאמר והיה ביום ההוא וגו' וכמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שכל מקום שנאמר ביום ההוא רומז על זה היום שיהיה אחר ההיקף שבעה כי שבעה הוא ההיקף מעוה"ז כדאי' בגמ' (ערכין יג:) כינור של מקדש על שבע נימין. אבל שמיני הוא ההיקף שאחר שבעה ורומז על ימות המשיח כדאיתא בגמרא (שם) כינור של ימות המשיח על שמונה נימין והארה מזה היום הוא ש"ע שעליו נאמר והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וכמו שביארו ז"ל אלו נגעים ואהלות שיקרים הם בעוה"ז וקפואין המה לעולם הבא היינו כי יקרים הם בעוה"ז כי בזה העולם הוא יקר וכבד מאוד להגיע להשגת דברי תורה אמיתים כי אם באגר שלים וע"י כמה סבלנות כד' בזוה"ק (תצוה קכ"ה) לית נהורא אלא מגו חשוכא היינו כי בעוה"ז אינו נותן השי"ת אור ד"ת רק מתוך החושך וע"י כמה סבלנות אבל ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון אלו נגעים ואהלות וכו' כי לא יהיה אז שום חושך וסבלנות כלל רק אור בהיר בלי שום עבודה וסבלנות ועל זה מרמז שמיני עצרת. והענין הוא כי בעוה"ז הציב השי"ת שבעה מדות שמנהיג בהם מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין בעולם שנה נפש ואלו המדות הולכים דרך הזמן ג"כ וכל זמן וזמן הוא מדוגל במדתו שהציב לו השי"ת וזמן חג הסכות הוא מדוגל בזה שיהיה כלי לש כון שכינה כי נקרא זמן שמחתנו ואין השכינה שורה לא מתוך עצבות וקלות ראש אלא מתוך שמחה של מצוה ומאי היא שמחה של מצוה זה הוא ההתחדשות שמשיג האדם מהשי"ת בכל פעם כי מהתחדשות נתוסף גבי האדם שמחה אבל מהתישנות הדבר בלתי התחדשות אין שום שמחה לכן בזמן חג האסיף שמאסיף אדם אצלו לביתו את העבודות מכל השנה וקובעם בלבו להיות בעה"ב עליהם כענין מאמרם ז"ל במדרש אימתי עומד בעה"ב על תבואתו לא בזמן המרוח וכו' אלא בשעה שנעשה כרי ומפאת זאת הקביעות יכול להתיישן גבי האדם ולבוא לידי הפסד ולזה צוה השי"ת עצה לישראל שיכניסו א"ע באותו הזמן תחת צל סוכה וע"י זה שוב לא יתיישן ולא יתקלקל אצלם שום דבר כי סוכה הוא צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי היינו שידעו ויכירו היטב לבלתי יהיו משוקעים בשום דבר כי אין שום קבע בעולם רק צא מדירת קבע שלא יהיה הטבע של אדם מורגל כ"כ באיזה דבר עוה"ז עד שלא יוכל לזוז ממנה כי רק גבי האומות יש שהם נקשרים באיזה דבר בטבע עד שנדמה להם שכל חיותם תלוי בו אבל מי שהוא מזרע ישראל צריך שיהיה מנושא ולמעלה מכל הטובת שבעולם ולא שיהיה משוקע בהם ונכנע תחתיהם רק הכל יהיה אצלו בדרך ארעי היינו כפי שיהיה מראה השי"ת רצונו כך יהיה תמיד נמשך אחריו ולזה צריכין ז' ימי סכות שיברר אדם א"ע בכל השבע מדות לבלתי יהיה משוקע בשום מדה רק אחר רצונו ית' וע"י זה לא יתיישן גבי האדם כל מה שאסוף אצלו ויהיה להם קיום הוא בלי הפסד כי כשמקבל אדם הטובה בקביעות ואינו יכול לזוז ממנה אזי נתיישן אצלו ונתקלקלה כי השי"ת מגבי' עצמו ממנה וממילא לא נשאר ביד האדם כלום כד' בזוה"ק (וירא ק"ט) והוא מסבות מתהפך וגו' הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוי בקדמיתא וכו'. ולזה הוא המצוה מהסכך של סוכה שיהיו כוכבים נראין בתוכה להורות על הכרת אדם שכל ההגנה שלו הוא השי"ת. וזהו שאמרו ז"ל (קהלת רבה) על הפסוק טוב מלא כף נחת ממלא חפנים עמל ורעות רוח טוב מלא כף נחת זהו שמיני עצרת. ממלא חפנים עמל זה שבעת ימי החג וכו' היינו כי לאחר שעובד אדם בהגבול וההיקף שבעה אז מנהיר לו השי"ת מא"ס ובלי גבול וזהו טוב מלא כף נחת זה שמיני עצרת כי לית שמיני אלא מגו שבעה כד' בזוה"ק (תצוה שם) כי שבעת ימי החג רומזין על הגבולים שעושה האדם מצדו כדי שיכיר איך שהשי"ת מקיף אותו כד' בזוה"ק (וישלח קל"ט) ויעקב נסע סכותה דא מהימנותא עלאה ויבן לו בית כד"א בית יעקב אר"א דאתקין תפלת ערבית כדקא יאות ולמקנהו עשה סכות שארי סכות לנטריה לון ודא הוא חלקו וכו' היינו שעיקר הבית של ישראל הוא אוירא דעלמא שיהיה מכיר שכל כח הויתו הוא רק השי"ת ומסיק שם הזוה"ק כדין ויבא יעקב שלם שלם מכולא וכו' היינו שהחזיר לו השי"ת אח"כ כל השלימות וכמו שמצינו גבי דוד המלך שהיה משתוקק לעשות בית לה' שע"י זה הבית יהיה הכרה באורו ית' בשלימות כי שם היה הלחם הפנים שהיה חם כיום הלקחו ומזה היו מכירין איך שהוא תמיד ביד ה' כי אם מקבל אדם אצלו איזה דבר אזי נתיישנה מיד אבל ביד ה' אינו נתיישן לעולם וע"ז רומז שהיה חם כיום הלקחו ולכן החזיר לו השי"ת כדכתיב והגיד לך כי בית יעשה לך ה' וגו' והבית הנבנה מצד השי"ת זאת הקביעות הוא בלי גבול היינו כי אחר עבודת אדם בהגבול מנהיר לו השי"ת שכל יגיעת עבודתו בהגבול יש להם מקום למעלה בזה המקום שהיא בלי גבול ואין סוף ועל זאת הארה המגיע להאדם אחר יגיעת עבודתו רומז שמיני עצרת שהוא טוב מלא כף נחת. אבל להגיע לזה הכף נחת אי אפשר רק ע"י מלא חפנים עמל שמקודם היינו ע"י שבעת ימי החג הרומזין על עבודת היקף שבעה וכמבואר (שם) לית שמיני אלא מגו שבעה. וזה הוא כל החילוק בין השבעה שבעוה"ז לשמיני שמרמז על העתיד כי השבעה שבעוה"ז הוא הנקודה האמצעית ממנה כדכתיב ביום השביעי תשבות היינו שחוזרים כל הפעולות להמקור ית' שיכיר האדם שאין לו שום כח הפעולות אבל הנקודה האמצעית משמיני הבא אחר היקף שבעה הוא להיפך שכל פעולות אדם יש להם מקום בהמקור עליון ית' אכן זאת הארה מנהיר השי"ת דייקא רק אחר יגיעת אדם בהגבול שלו מההקף שבעה הגם במה נחשב כל הגבול מהויות אדם הלא הוא באמת כאין ונחשב כהבל שאין בו ממש כי מעט יותר מגבולו אפילו רק כחוט השערה רואה האדם היטב שהכל הוא חד ולא בחושבן ואף מעט הבחירה שיש להאדם בגבול תפיסתו הוא נמי רק נגד עצמו אבל כנגד חבירו שוב אפס כל בחירתו ונחשב כל פעולתו בידי שמים כדאיתא בגמרא (כתובות ל') צנים ופחים בידי אדם אריא וגנבא בידי שמים והגם שאנו דנין את הגנב שגנב בבחירתו זה הוא רק כנגד עצמו נחשב שגנב בכח בחירתו ואנו מחייבין אותו לשלם אבל כנגד חבירו נחשב בגמ' (שם) שזה ההיזק מהגניבה נעשה לו בידי שמים וא"כ איזה חשיבות יכול להיות לכל עבודת אדם בהגבול קטן שלו שעל ידיהם יהיה בכח אדם להגיע לאור אין סוף ובלי גבול אמנם כיון שהצב השי"ת רצון כזה שהאדם יהיה עובד בההיקף קטן שלו בבחירת דעתו הנמוכה והשפלה כדכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וגו'. ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו'. וכמבואר בזוה"ק (יתרו ס"ח) בדמות אלהים בההוא דיוקנא ממש וכו'. ובמ"ר (שלח ט"ז) ויברא אלהים את האדם בצלמו שיהיה חי וקיים כמותי שיהיה דומה לו וכו' היינו שהרצון ית' הציב במכוון הסתרה שיהיה נדמה שיש לו כח הבחירה בהגבול שלו ובזה הבחירה האדם דומה לו ממש כי האדם בכח בחירתו יכול לבקוע אותה הסתרה ולהמליך עליו השי"ת בהגבול קטן שלו ולזה אף במה נחשב כל עבודת אדם הלא מצער הוא עכ"ז נוגע זאת העבודה שהוא בהגבול קטן. ממש ברצון העליון ית' ומתאחד באין סוף. וממילא יש לכל פעולות אדם בהגבול קטן שלו מקום באין סוף ובלי גבול. כי אצל השי"ת אין שום הכרח ח"ו רק הכל הוא רצון הפשוט ומאחר שהכל הוא רצון מאי נפקא מיניה יש בין רצון בצבא מעלה בעולמות העליונים ובין הרצון שיש להשי"ת בעבודת אדם בהיקף גבול קטן שלו כיון שהכל הוא רק רצון פשוט כי אצל בו"ד יען ששייך אצלו דבר שנצרך לו בהכרח לזה נמצא אצלו נמי מה שאינו נצרך כ"כ בהכרח רק בדרך אגב אבל אצל השי"ת שאין שום הכרח ח"ו ממילא אין שייך אצלו ית' נמי שום דבר אגב וטפל כי הכל נחשב לעיקר גבי רצונו ית' ואדרבה במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כד' בפרקי דר"א גדול היית עד שלא בראת את עולמך ועכשיו שבראת נתגדלת ביותר וכו' היינו כי שם אתה מוצא ענותנותו שחפץ להתפשט יקרות גדולתו אפילו במקום השפל וההסתר לזה כשנותן אדם השפל מקום להכיר גדולתו ית' בהיקף הגבול קטן שלו עי"ז מחזיר לו השי"ת מקום באין סוף וזהו דאיתא שם לית שמיני אלא מגו שבעה וכדמסיק (שם) בגין דכל ז' יומין אחרנין בהדה וע"ד איהו תמינאה ותמניא יומין כחדא ובג"כ אקרי עצרת כנישין כלהו בהאי יומא ואקרי שמיני ולית שבעה אלא מגו שבעה וכו' היינו שא' רוכב על זיין נקרא שמיני להורות שכל הפעולות של אדם בהגבול לברר בז' מדות יש להם מקום בא' שא' רוכב עליהם ואחד הוא אחד שמורה על חד ולא בחושבן וא"א אדמו"ר הגה"ק זצל"ה אמר ששבעת ימי החג נקראו אשא תיכלא היינו שניכר הגוון מהפתילה הנשרף באש ושמיני עצרת נקרא אשא חוורא שאין בו שום גוון ולמעלה מהתפיסה של אדם כי כשעובד אדם בתפיסתו כפי כחו מראה לו השי"ת אח"כ שכל הפעולות שהיה נדמה להאדם מקודם שהם בגבול המה באמת הכל בלי גבול וזהו שמחשב בזוה"ק (שלח קסה:) ארבע אשות אשא תיכלא. סומקא. ירוק חוור דלית חוור בעלמא כגיניה היינו שאינם אשות מחולקין וכל זה החילוק הוא רק למראה עיני אדם וכמבואר שם כד אסתכל ב"נ לההוא רקיע מרחיק דמי תכלא קריב יתיר דמי סומקא. קרוב יתיר דמי ירוק קרוב יתיר דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה וכו' היינו כשמקרב אדם את עצמו יותר ע"י עבודתו מכיר מפורש שאותו אש בעצמו שמלפנים היה נדמה לו תכלא רואה עכשיו שהוא חוור דלית חוור בעלמא כגיניה וכן הם כל הגבולים שהציב השי"ת לעיני אדם כמו שנאמר אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ורומזים על ארבעה עולמות שנקראים במקובלים אצילות בריאה יצירה עשיה אינם ח"ו עולמות מפורדים רק הם אחדות פשוט בלי שום התחלקות וכל החילוק הנראה בהם הוא נמי רק כפי התרחקות האדם והתקרבותו כשמקרב אדם עצמו בעבודתו יותר רואה יצירה וכשעובד עוד יותר רואה שהכל הוא ברואה וכשמקרב אדם א"ע בעבודתו עוד יותר רואה שהכל הוא אצילות אך מקודם מוכרח האדם לילך בהדרגא דרך אלו ארבעה עולמות ומקודם נדמה לו תכלא ואח"כ דמי סומקא קרוב יתיר וכו' דמי חוור דלית חוור בעלמא כגיניה אולם זאת מראה השי"ת להאדם אחר ההיקף שבעה שאז יהיה כד' והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון וגו' ועל זה רומז שמיני עצרת: