איתא בגמ' (חולין קל"ט) המן מן התורה מנין שנאמר המן עץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת וכו'. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה כי רצונו ית' הי' אשר יהי' בעולם יראה בקביעות שלא יבטח שום אדם במעשיו שבוודאי רצוים המה לד' רק שיהי' מפחד תמיד אולי לא כוון למטרת הרצון ית' לזה גער בו השי"ת המן עץ אשר צויתיך וגו' ומזה נקבע בהבריאה שילך האדם תמיד ביראה ופחד אולי שינה ח"ו מרצונו ית' ומזאת הגערה נסתעף בעולם כ"כ פחד עד שאח"כ בימי המן הי' נדמה לישראל שנפסק ונתבטל כל קיום הויותם ח"ו:
אולם מצד הטוב שהי' בזאת הגערה המן עץ וגו' זכו ישראל לאכילת מן במדבר היינו שנקבע אמונה יתירה בלבבם של ישראל שיהי' אצלם תמיד אמונה בלי טעם ודעת כלל רק כמאמרם ז"ל (תמיד כ"ח) איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כו' וי"א יחזיק באמונה יתירה ועל אמונה כזאת מורה אכילת מן כי המן כ"ד בזוה"ק כעין הבדולח כאבני דבדולחא דלית בי' שום גוון כלל היינו שלא הי' בו שום תפיסה רק אמונה יתירה כי לא הי' בו שום בטוחות על יום מחר כמאמרם ז"ל (יומא ע"ה:) דבר שנימוח על פיסת היד היינו שלא הי' באכילתו שום תפיסת אדם כלל וכמו כן ע"י הפחד וההסתר שהיו סובלים ישראל בימי המן שיהי' תמיד אצלם כדכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וגו' היינו שיהי' מתעורר תמיד בכל דור ודור ובכל שנה באלו ימי הפורים הארה בלבות שהוא למעלה הרבה מגבול תפיסתם:
ואיתא בגמ' (חולין שם) עוד אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וכו' ומבואר בהאר"י הק' ז"ל שההסתר שהי' בימי המן הי' ענין תרדמה כדכתיב ויפל ד' אלהים תרדמה וגו' ויבן ד' אלהים את הצלע וגו' לאשה ויביאה אל האדם וגו'. והענין הוא כי בבריאת דכר ונוקבא נגמר בשלימות בנין הבריאה כי דכר ונוקבא רומז על סדר השתלשלות שהציב השי"ת בהבריאה להשפיע בה דרך זה הסדר את אורו ית' לזה אחר שנגמר הבנין בשלימות אז נאמר ויביאה אל האדם כי טרם שנגמר הבנין היינו בשעת התרדמה אז הי' החיים של הבריאה באור עצום שהי' מנהיר דרך כל הלבושים הכרה בבליטה מפורשת שהחיים הוא רק מכח השי"ת בלבד בלי שום אתערותא דלתתא רק כשנגמר הבנין בשלימות אז התחיל להאיר החיים בהבריאה רק כפי מדת הכלי גבול שלה ועוצם אור הראשון חלף והלך לו כי כן מנהיג השי"ת שעיקר הויות הבריאה יהי' מפאת אור השני הבא ע"י אתערותא דלתתא לכן הי' מוכרח להיות מקודם תרדמה ואז הוא מצד הבריאה ההסתר חזק מאוד כי זה האור עצום המנהיר אז אינו כלל בתפיסת הבריאה ואז בשעת ההסתר הוא באמת עיקר בנין הכלי כי זה האור השוכן בה אז הוא ממקום עליון מאוד בלי קץ וגבול כלל ואחר שנגמר הבנין בשלימות אזי אין בה עוד אור הגדול כ"כ כי הבנין מהכלי אינה יכולה לקבל אור כי אם כפי מדת גבולה ועל זה רומז הכתוב אח"כ וידעו כי עירומים הם היינו שנעלם מהם גודל האור שהי' אצלם מלפנים והיו צריכין לכתנות עור היינו לאור שני:
וכן בעת קבלת התורה בסיני כתב האר"י הק' זצל"ה נמי שהי' ענין תרדמה כמו שאיתא במדרש שינת עצרת עריבה והקב"ה הי' מעוררם ואמר אנכי ד' וגו' היינו אחר בחינת תרדמה שהי' אצלם מקודם הי' יכול להתגלות להם אנכי ושיקדימו נעשה לנשמע מחמת אהבה הראשונה שהי' טמונה אצלם מזמן התרדמה. וכן הי' בחינת תרדמה בזמן המן כ"ד בגמ' (מגילה יג:) ישנו מן המצות והי' אז כ"כ התגברות ההסתר עד שכל הויות ישראל הי' רק מאהבה המוסתרת שישראל עלו במחשבה אבל למראית עין לא הי' שום תקיפות כלל ואפילו מרדכי שנאמר בו ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה זה הי' אצלו בלתי טעם כלל רק שהי' רחש בלבו אהבת השי"ת אבל זאת לא הי' בכוחו לברר לעיני כל. זה אהבה מפורש עד שידעו הכל ויבינו מפני מה לא יכרע ולא ישתחוה וזה הי' מחמת התרדמה שהי' אז כי נתעורר אז אותו ההסתר שהי' לאדם הראשון אחר הסתת הנחש כי נחש וקליפת עמלק הוא ענין אחד כי נחש כלב וחזיר הוא הכל קליפת עמלק ולזה כמו אחר הסתת הנחש שנאמר וידעו כי עירומים הם היינו שנשארו מלא בושה כך הי' בימי המן דכתיב ויקרע מרדכי את בגדיו היינו שנשאר ערום וגם אצל אסתר נאמר לבסוף ותלבש אסתר מלכות אבל מקודם לא היתה מתלבשת מלכות וזה הכל רומז על גודל ההסתר ותרדמה שהי' אז ואח"כ כאשר נגמר הבנין בשלימות זכו מהסבלנות שהי' להם בעת ההסתר כדכתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם היינו שאפילו אחר גמר הבנין שאז מאיר אהבה רק כפי מדת הכלי בכל זאת אהבה הראשונה שהי' בעת התרדמה שהי' בלי גבול ואין סוף יהי' מתעורר תמיד כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל על הפסוק ויעבור מרדכי שיסוד אבא עובר היינו שיהי' מנהיר תמיד בלבות ישראל אהבה הראשונה שהי' מצד עתיקא בלי קץ וגבול: