ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר ודרשו רז"ל (מגילה טז:) אורה זו תורה וכה"א כי נר מצוה ותורה אור. וענין אור מרמז על אור קדמאה שאיתא בזוה"ק (בראשית מז) דגניז לי' קב"ה באורייתא לצדיקייא דלעין בה והאומות ממאסים בזה האור ועושים במחשוך מעשיהם היינו שהם אומרים שנמשכין אחר החושך שהוא קודם להאור ורוצים להפסיק את האור במה שאומרים שכל הנהגת השי"ת עם הבריאה הוא רק בחושך למעלה מהדעה ולא באור. אבל ישראל שהולכים תמיד באור מראה להם השי"ת באמת החיבור מזה האור שאין לו הפסק לעולם ועל זה נאמר מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום וכמבואר בזוה"ק (צו ל:) אל בכל אתר נהירו דחכמה עלאה וזה האור כל היום היינו שאין לו שום הפסק ולמי מאיר כן השי"ת רק למי שדבק בזה האור ומכיר שכל דיירי ארעא כלא חשיבין כמבואר בזוה"ק (פנחס רנז:) שם א"ל סהיד על מארי דכלא דלית יכולת לכל שם והוי' ודרגא כ"ש לשאר בריין פחות מני' הדא הוא דכתיב (דניאל ד') כלא חשיבין וכו' ול"א בהיפך אתוון א"ל וזה שאיתא בגמ' (שם יח) קראו הקב"ה ליעקב אל וכו' להורות על נהורא דחכמתא שאינו נפסק לעולם ותורה מרמז נמי על זאת כד' בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי במה דהוי סתים דלא אתידע וזהו שאיתא (בלקוטי תורה להאר"י הק' ז"ל) תורה דא יעקב ולזה מי שהוא דבק בזה החסד אל כל היום נקרא בונה כדאיתא בגמ' (שלהי ברכות) אל תקרי בניך אלא בוניך ובגמ' (שבת קיד.) מאי בנאין אלו ת"ח וכו' היינו שבונין ועושין פירות כמאמרם ז"ל הזכות יש לה קרן ויש לה פירות משא"כ העכו"ם שעושין במחשוך מעשיהם נקראים אל אחר כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקן כא נח) אתלבשו עשרה כתרין תתאין בעשרה בנין דהמן דתמן אל אחר וכו' ולזה נקראו אל אחר משום שכל חפצם להרוס הבנין מעבודת ד' ועל זה איתא בזוה"ק (משפטים קג.) ואל אחר אסתרס ולית לי' תיאובתא לעלמין ולא אפיש ולא עביד פירין דאלמלי עביד פירין יטשטש לכל עלמא:
שמחה זה יו"ט וכן הוא אומר ושמחת בחגך. היינו כי קדושת שבת הוא קבוע וקיימא וקדושת יו"ט הוא שישראל מקדשי לי' ועיקר הכרה בהקדושה הוא כשחל יו"ט ושבת בהדי הדדי כדמשמע בגמ' (ביצה יז.) כי קדושת יו"ט הוא מה שמכיר האדם שהוא מחוסר וצריך לחפש אחר אור למלאות חשכת חסרונו והנה אחר כל החיפוש מה מוצא האדם. זאת הקדושה דקבוע וקיימא ולזה נאמר ושמחת בחגך כי לשון שמחה מורה על זה שמוצא האדם מה שהי' נדמה לו מלפנים שחסר לו כענין שאיתא (בירושלמי שקלים) מדוע צהבו פניך א"ל תוספתא עתיקתא מצאתי היינו ע"י שהי' נשכח ממנו ואח"כ זכר בה ע"י זאת השמחה שמצא אותה בזכרונו צהבו פניו וכדמסיק שם בירושלמי שקרא עליו מקרא זה חכמת אדם תאיר פניו ולזה נקראו החגים פני ד' כי אז מנהיר השי"ת הארת פניו לישראל והעכו"ם מכחישים זאת ואומרים וכי יש שינוי לפניו ית' ח"ו מזמן החג לימי החול. אמנם ישראל מפני שמצמצמין עצמם בעד כבוד שמים לזה מראה להם השי"ת ימי החג הנקראים פני ד':
ששון זו מילה. היינו כי בזה העולם נראה שמי שיש לו יותר כח והתגברות זה יש לו עיקר קיום אכן בד"ת הוא ההיפך מזה שכל מה שיכול האדם יותר למאיך גרמי' ולמשרי עלי' גאותא דקב"ה זה הוא באמת עיקר הקיום של האדם וכל מי שפועל בלבו יותר מחיית עמלק נעשה יותר כלי לקבל אור כי עיקר מחיית עמלק הוא למחות את הרע הנמצא בלבו של אדם כדאיתא בגמ' (שבת קה:) איזהו אל זר שהוא בלבו של אדם הוי אומר זה יצה"ר והוא קליפת כעס כמבואר בזוה"ק (תצוה קפב יעו"ש) וכל מה שמוחה אדם את זה הרע מלבו כך נעשה כלי ביותר וזהו הענין שמצינו בגמ' (סוכה מח:) שהשיב להאי מינא דשמיה ששון על מה דכתיב ושאבתם מים בששון משכיה דההוא גברא מלינן ביה מיא היינו שאמר לו שכל הכלי שלנו יהי' רק מה שאשבר אותך היינו להרע הנמצא בי ובזאת השבירה בעצמה נעשה כלי לאדם לקבל ביותר:
ויקר אלו תפילין. איתא בגמ' (ברכות ו':) וכלהו כתיבי באדרעיה וא"כ משמע שתפילין ש"י גדול יותר אכן באמת התש"ר גדול יותר מתש"י כדאיתא בזוה"ק וכן דרשו ז"ל בגמ' (שם) וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך אלו תפילין שבראש. אמנם בתש"י אין כ"כ רבותא בזה החיבור כי הוא עדיין בנקודא חדא באורח כלל והעיקר היקרות הוא בתש"ר שנתחלק לארבע בתים ומ"מ ניכר בהם האחדות והחיבור זהו נקרא יקר וכענין דאיתא (ברכות נח.) הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים היינו אחר שכבר יש התחלקות כי כשם שאין פרצופיהן דומים זה לזה כך אין דעתם דומה זה לזה ובכל זאת ניכר בהם האחדות והחיבור שלהם בהשורש זהו יקר ביותר: