ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים וגו'. ומבואר בזוה"ק (בשלח סד:) ברפידים דרפו ידיהון מן אורייתא וכו' היש ד' בקרבנו אם אין בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכו' אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' אמר קב"ה אתון אמרתון היש ד' בקרבנו אם אין הרי אני מוסר אתכם לכלב מיד ויבא עמלק וכו':
ביאר בזה אאמו"ר הרהגה"ק זצל"ה שזה הרצון שהציב השי"ת שיהי' הכרה בתפיסת הבריאה ע"ד הכתוב אם תדרשנו ימצא לך היינו כמו שהאדם יהי' מייגע ומבקש כך יהי' מוצא בלבו אורו ית' וכ"ד לפום צערא אגרא היינו כפי עבודת אדם כך נמצא אצלו השי"ת זה הרצון נקרא זעיר אנפין וזה הרצון העליון שהוא למעלה מתפיסת אדם אשר בחר שם בישראל גם טרם עבודתם אלא שעלה כך במחשבה זה האור נקרא עתיקא שהוא למעלה הרבה מתפיסת הבריאה אכן הסתיר השי"ת זה האור בזה העולם ועל זה האור רמזו ז"ל בגמ' (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו' מאי עביד לי' אמר אביי שאיף לי' משחא ומלי לי' כוחלא והאידנא דחיישינן לכשפים מאי אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין וכו' היינו כי מקודם היו מכירים גם בזה העולם בזה האור שעתיד השי"ת להנחיל כי הי' מונח עלי' חן טוב וגוון יפה והאידנא דחיישינן לכשפים וכשפים הוא שמכחישין פמליא של מעלה היינו שחפצים לקבל בהכרח גם מה שמוכן לחבירו אמר רב פפא שאיף לי' מאותו המין היינו שמכסה השי"ת זה האור על הגוון בגודל הצימצום עד שנראה בזה העולם ממש ההיפך ממנו כמבואר ועל זה מסיק שם בגמ' מילתא אלבישייהו יקירא היינו כי מאחר שהאור מצומצם כ"כ בגוון הנראה ממש להיפך ממנו א"כ יכול להיות שיהי' נעדר האור גם ממי שמוכן לחלקו לזה אמרו שם מילתא אלבישייהו יקירא כלומר שזה הנפש שהאור שייך לו בשורשו יהי' בוקע כל הצימצומים להשיג את האור שהוא לחלקו. והנה ביציאת מצרים אז האיר השי"ת לישראל זה האור עתיקא מפורש שישראל עלה במחשבה כדאיתא בזוה"ק (בשלח) מה תצעק אלי בעתיקא תלי' מילתא שכינתא באבהתא נטלא ואח"כ הסתיר השי"ת זה האור כדי שישיגו ישראל את אור עתיקא ע"י עבודה שבתפיסתם שיהי' נקרא יגיע כפיך וספרו שבע שבועות שהם מ"ט בירורים כי מעתיקא ועד זעיר אנפין הוא שבע שבועות וכשעמדו ישראל בזה הגבול טרם שנגמרו אצלם הבירורין משבע שבועות אז רפו ידיהן מאורייתא ואמרו היש ד' בקרבנו אם אין וכמבואר בזוה"ק (שם) דבעו למנדע בין עתיקא דאקרי אין ובין זעיר אנפין דאקרי ד' וכמו שביאר בזה אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שרצו בהתנשאות היינו כי מצד התגלות עתיקא שהוא אור היקפו ית' רואים מפורש איך שאין אפילו תנועה קלה אצל האדם בלעדי השי"ת רק מצד אור הפנימי שנקרא בקרבנו וכמבואר בספרי היש ד' בקרבנו כד"א והקרב והכרעים ירחץ במים וזה מורה על אור פנימי הבא ע"י עבודת אדם בזעיר אנפין מצד זה האור נמשך כל התנשאות להאדם כי מי שבוקע יותר בכח עבודתו את ההסתר מגיע להתנשאות ביותר ע"ד מאמרם ז"ל כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו היינו ע"י שצריך לצמצם עצמו ביותר מגיע למעלה ביותר ונעשה גדול מחבירו וזהו דבעו למנדע בין עתיקא דאקרי אין ובין ז"א דאקרי ד' היינו שהיו מבקשים לידע שורש ההתנשאות שלהם הבא מתפיסת עבודתם אם הוא רק כפי העבודה שבתפיסתם אבל למעלה מהעבודה שבתפיסתם שהוא אור עתיקא אין לאותו התנשאות שום מקום כלל או דלמא שזה התנשאות הבא מפאת עבודה שבתפיסתם הנמוכה יש לו מקום גם באור עתיקא. וזה הנסיון נסתבב אצלם בעת שהלכו שלשת ימים וגו' ולא מצאו מים וגו' וכמו שביארו ז"ל שהלכו בלא תורה היינו כי מים הוא אחד משלש יסודות שלא נאמר בתורה אצלם בריאה מפורש והמה מים ואויר ועפר ובריאתן נכללו בזה המאמר של בראשית נמי מאמר הוא כמבואר וזה מורה שהוא למעלה מתפיסת הבריאה וכדכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואז הי' כל הבריאה מים במים ואח"כ נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין מים למים וגו' ונתחלקו למים עליונים ולמים תחתונים ומפאת זה ההתחלקות נתהוה מקום לתפיסת הבריאה ובכל זאת איתא בזוה"ק כמה פעמים אל תאמרו מים למים היינו שאין כלל תרי מים כי כאשר עובד האדם ומברר א"ע אזי מכיר בתפיסתו ג"כ שהכל מים עליונים ומה שאין עוד בהכרת תפיסת אדם זאת הוא בוודאי מים עליונים. ועיקר ענין המים הוא לבוש בזה העולם על ההתחדשות הנובע תמיד מהמקור בלי הפסק אמנם בעת שהלכו ישראל במדבר והיו מוקפים בענני כבוד ואכלו לחם אבירים ממה שמלאכי השרת אוכלים והמרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר וזה הכל רומז על גודל האור שהי' מאיר אצלם כמו שמאיר בעוה"ב שאין בו לא זכות ולא חובה וזהו שלא מצאו מים היינו שלא הי' יתכן אצלם שום התחדשות כיון שהיו נכללים ממש באור עתיקא וממילא לא הי' שייך אצלם ג"כ שום התנשאות ולהיות שעיקר הנייחא של האדם הוא דווקא כדכתיב מים קרים על נפש עיפה היינו שיהי' צמא למים והשי"ת ימלא חסרונו. אבל כשהאדם אינו מחוסר כלום אזי אינו מרגיש כלל בהנאתו וזהו ולא מצאו מים היינו שהיו נכללים ומוקפים כל כך באור עד שלא היו מרגישים כלל שום התחדשות הגם שמצדו ית' יש בזה האור הנעלה ג"כ התחדשות ובאמת לאחר עבודת אדם בזעיר אנפין ומגיע לעתיקא אזי מנחיל לו השי"ת את האור כמו שהוא ממש מצדו ית' וכמאמרם ז"ל במדרש מלך בו"ד אין לובשין לבושו ואין משתמשין בשרביטו וכו' והקב"ה עתיד להנחיל את כתרו למלך המשיח ומלביש אותו בלבושו וכו' אכן כל זה הוא רק אחר כל הבירורין שהם בתפיסת אדם אבל הם היו מבקשים להרגיש ההתחדשות ולקבל התענוג מהתנשאות בעודם מוקפים באור עתיקא גם טרם שנגמרו אצלם הבירורים משבע שבועות שבתפיסתם על זה נאמר ועל נסותם את ד' היש ד' בקרבנו אם אין וזהו שאיתא שם אי הכי אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא וכו' היינו שאם היו ממתינים עד אחר גמר הבירורים של השבע שבועות היו משיגים באמת זה התענוג ברצון גמור אבל יען שהיו רוצים לקבל זאת בהכרח גם טרם שנשלמו הבירורין וזה נקרא דעבידו פרודא ועבידו בנסיונא ומיד ויבא עמלק וכדאיתא במדרש בא הכלב ונשכן וכמבואר בזוה"ק (שם) כד אזדווג שור וחמור נפק מנייהו כלב וכו' היינו כי ענין שור מורה על בליטה מפורשת שהציב השי"ת בעולם שיהי' כלי שעל ידה יהיו מכירין חסדו ית' כדאיתא בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ד' וגו' ובמה הוא גדול הדר ואמר בעיר אלהינו היינו שעל ידי זאת הכלי יכולין להכיר היטב חסדו ית' ולעומת השור שבקדושה יש ג"כ שור שנקרא שור המועד שאומר שמוכרח ח"ו השי"ת לזאת הבליטה ומזה השור המועד נסתעף קליפת כלב שהוא עמלק ועליו רמזו ז"ל (חולין נג) נקטינן אין דרוסה לכלב וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצל"ה שעמלק בעצמו אינו יכול להזיק כי הוא רק כח המעורר לב האדם לחטא אלא שבסבת כח המעורר של עמלק יכול ח"ו לצאת החטא מכח אל הפועל ואז יש אח"כ בכח האומות להזיק אבל בלעדי כח המעורר של עמלק לא הי' מסתעף גבי האדם שום חטא וממילא לא הי' בכח האומות להזיק כלל ולזה נאמר ראשית גוים עמלק להורות שהוא הראשית וההתחלה של כל החטאים ושם בזה הראשית הוא כל מקומו בעת שאין עדיין על האדם טענה חזקה כי לא יצא עדיין שום חטא בפועל ממש אלא שמתחיל לעורר בלב האדם חשק רע ואין עדיין על האדם כי אם תרעומת שאין לבו נקי והכלי שלו אינו בשלימות וכענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה הענין שאיתא בש"ס אין לו עליו אלא תרעומת מורה שכל הטענה הוא על שבירת הכלי כדאיתא בגמ' (ב"מ עז:) האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי אלא דאית ליה תרעומת גביה היינו הגם שאין לו באמת שום טענה חזקה שהרי פרע לו כל מה שמגיע ממנו אלא תרעומת יש לו עליו יען ששיבר לו את הכלי כי אם הי' פרע לו המאה זוזי ביחד הי' יכול להרויח עמהם במשא ומתן ומסיבת זה שפרעו רק פרוטה פרוטה שיבר לו זאת הכלי להרויח כי במשך הזמן אכל את המעות ולא נשאר בידו במה לישא וליתן הרי שעיקר לשון תרעומת נופל על העדר הכלי וזהו ג"כ הענין שביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שעיקר המצב מקטרוג עמלק שנקרא קליפת כלב הוא בזה המקום שאין על ישראל אלא תרעומת ואין עדיין לשום אומה ולשון שליטה עליהם ושם עומד נגדם עמלק בקטרוגו כמו שהי' ביציאת מצרים דכתיב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה היינו אף שהיו אז עדיין משוללי כלים בכל זאת האמין להם השי"ת שיבררו א"ע אח"כ עד שיגמר אצלם הכלי לכך הי' מתיצב נגדם עמלק מאחר שעכשיו המה משוללי כלי אלא שמאמין אותם השי"ת על אח"כ א"כ למה אינו מאמין גם לאומה אחרת שיגמר אצלם הכלי אח"כ ואם משום שישראל המה נקיים אגב אימם משורשם על זה מקטרג עמלק ואומר שהוא ג"כ נקי מהשורש כדכתיב שוכני בחגוי סלע אומר מי יורידני ארץ היינו שהוא אומר כיון שהוא נולד מיצחק ומרבקה בטח הוא נקי מהשורש ועל זה התקיפות שלו רמזו ז"ל במדרש (תצא) שזורק מילות כלפי מעלה היינו שאומר מאחר שנולד מיצחק שנימול לשמונה וצימצם א"ע בכל מיני צימצומים שוב אין מהצורך אצלו לשום צימצום ולזה כיון שישראל עמדו בדרך באמצע הגבול טרם שנגמרו השבע שבועות והיו עדיין משוללי כלים והיו רוצים בהתנשאות בלתי הבירורים שלהם רק מצד שורשם כמבואר מיד בא הכלב ונשכן ואמר שהוא ג"כ נקי אגב אמו אף בלתי הבירורין וזהו שנאמר אח"כ כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע וכמבואר במדרש משל על זה למי שגנב פירות מכרם חבירו ושיסה בו בעל הכרם את הכלב וכשבא לגנוב עוד הפעם הי' מזהיר להגנב זכור ששיסיתי בך את הכלב הה"ד זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' היינו שצריך שיהי' תמיד לנגד עיני ישראל זאת שלא יקבלו ח"ו שום תקיפות מהשורש בלתי עבודתם כי נגד זה החסרון נתעורר תו"מ הקטרוג של עמלק. והנה בזה היום של פורים נאמר קיימו וקבלו וגו' ומבואר בירושלמי קיימו בלבבם מה שקבלו בפיהם היינו שעל ידי הישועה של פורים נקבע בלב ישראל שלא יחפצו עוד לקבל שום דבר בהכרח אלא ברצון ד' וזהו שמרמז המדרש רבה (מגילת אסתר) שעשה פתיחה למגילת אסתר בהפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד ר' ברכי' אמר זה שהוא לוקח לו חטים לשלש שנים וכו' והלוקח מן הפלטר מהו א"ל לא דברה תורה במתים. ולהבין זאת הלא איתא בגמ' כל שיש לו לאכול היום ואומר מה נאכל למחר הרי זה מקטני אמנה, אלא הענין כמאמרם ז"ל בגמ' מי שמצדיק עליו הדין מלמטה מצדיקין עליו את הדין מלמעלה היינו מי שמצדיק עליו ובא בטענה חזקה שיתן לו השי"ת כל משאלות לבו משום שכבר עבד הוא כל צרכו מצדיקין עליו את הדין מלמעלה היינו כיון שבא האדם כ"כ בטענה אומר השי"ת תאמין לי על יום מחר ג"כ שאתן לך לאכול ואם מתפלל שיתן לו היום על יום מחר ג"כ הרי זה מקטני אמנה כי כיון שיש לו לאכול היום א"כ נחשב מה שחפץ על יום מחר למותרות ואין האדם רשאי לחפוץ במותרות אבל בזה היום של פורים כאשר נקבע בלב ישראל כדכתיב קיימו וקבלו קיימו בלבבם מה שקבלו בפיהם היינו שנקבע בלבם שכל רצונם לא יהי' רק רצון ד' ממילא כל מה שישראל מבקשים הוא רק רצון ד' ואינו נחשב למותרות כלל כי מאחר שישראל מאמינים כך בהשי"ת מאמין להם השי"ת ג"כ ונותן להם כל הטובות כי הגם שהם ביד ישראל המה ג"כ עדיין ברשותו ית' כדכתיב לי הכסף ולי הזהב ומאחר אף שהם ביד ישראל המה ג"כ ברשותו ית' לכך אף שהם ביד ישראל שייך נמי לומר עדיין לי הכסף ולי הזהב כי אצל מי יש מקום מטמון יותר מבישראל לכך פתח המדרש של מגילת אסתר בזו הפתיחה לרמז שבזה היום יתן השי"ת כל הטובות לישראל ולא יהי' נחשבים כלל למותרות: