וידבר ד' אל משה ואל אהרן לאמר. זאת חקת התורה אשר צוה ד' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה וגו'. ואיתא במדרש תנחומא (פ' זו) אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממני וכו'. ביאר הענין כי איתא בתקוני זוה"ק (תיקון יג ליום ח) דרגין דשלמה אינון בית קבול לדרגין דמשה וכד מתחברין כלא כאחד שלמ"ה אתהפך למש"ה וכו'. וביאר אזמו"ר הגה"ק זצל"ה שחכמת שלמה הי' לבוש לחכמת משה רבינו כי חכמת מ"ר הי' להסתכל בעומק ולראות איך שישראל נקשרים בשורש העליון ית' וחכמת שלמה המלך הי' להחכים גם לזולתו ע"י שהולבש זה העומק בלבושים וע"י עבודה באלו הלבושים יכיר האדם את התקשרתו בשורש העליון ית':
והנה מצות פרה אדומה ביאר אזמו"ר הגה"ק זצלה"ה שמורה שאין שום העדר בהחיים של ישראל ומה שנראה להעדר הוא רק ככלי חוליות שנפרק משום שהחיים של ישראל הוא מחובר בשרשו ברצון אין סוף ית' ובקש שלמה להראות זה על הלבוש ג"כ שיהיה ניכר גם בעוה"ז ולעיני כל זה החיבור על זה אמר אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו היינו מגבול חכמתי כי בזה החכמה של מ"ר הי' ש"ה ג"כ מכיר שהחיים של ישראל יש לו חיבור עם א"ם ית' ובעומק אין שום העדר ח"ו לישראל אולם לא הי' יכול להראות זאת מפורש בעוה"ז לעיני כל. וענין פרה אדומה מורה על זה שגם הלבוש אחרון של ישראל מחובר תמיד בשורש הרצון ית' כדאיתא בזוה"ק (חקת קפ:) פרה דקבילת מן שמאלא וכו' ומצותה בסגן ומחוץ למחנה וזה הכל מורה שיש חיבור להמדרגה הנמוכה של ישראל עם שורש העליון ית'. גם היתה נעשית בטבול יום ולא במעורבי שמש כי הערב שמש מורה שהזמן של עכשיו נפרד ונחלק מזמן הקודם לה ואינו זוכר עוד מזמן העבר אבל טבול יום מורה שזוכר עדיין עת הקודם כי הזמן של עכשיו הוא מחובר ביחד עם זמן העבר וזה מורה שאפילו הלבוש האחרון של ישראל הוא מחובר ומקושר ביחד עם שורש רצונו ית' ולזה אין שייך בהם שום העדר ח"ו וכל זה הבין שלמה המלך היטב רק בחכמתו של מ"ר היינו באבנתא דלבא אבל להחכים ג"כ לזולתו ולהראות זאת בהחכמה של שלמה המלך היינו שיתגלה על הלבוש מפורש בזה העולם לעיני כל עד שאוה"ע לא יהי' יכולין למונין את ישראל ולהכחיש זאת על זה אמר אמרתי אחכמה והוא רחוקה ממנו כי להכיר על הלבוש מפורש כדכתיב והי' כאשר לא זנחתם זה האור הסתיר השי"ת כי בעוה"ז העלים השי"ת את אורו הגדול בלבושים עד שנעשה בזה העולם כמו מחיצה בין אורו ית' להבריאה ומעבר המחיצה לצד השי"ת שם הוא הכל בלי גבול ואין סוף ובעבר השני של המחיצה לצד הבריאה נראה שהכל הוא בגבול וזהו שאיתא (מדרש קהלת פ"א) מחצתי ואני ארפא מחיצה שעשיתי שהעליונים קיימין והתחתונים מתים וכו' אני חוזר ומרפא אותה וכל עוד שהמחיצה לא נתרפא א"א להכיר בעוה"ז והי' כאשר לא זנחתם. ואפילו משה רבינו לא הי' רואה זה האור כי אם כשהסתכל בעומק הפנימי הצפון אחורי הלבוש אבל לראות זה האור בהתגלות על גוון הלבוש ג"כ על זה אמרו ז"ל בגמ' (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה היינו שאפילו משה ואלי' לא היו יכולין לעמוד מפני האורה וביאר אאמו"ר הגה"ק זצל"ה כוונת הגמ' שנקט כמלא נקב מחט סדקית ולא נקט מלא נקב מחט סתם לרמז בזה שלא נסתם הנקב ח"ו לגמרי רק שלא נשתייר נקב מחט סדקית דוקא היינו שיהי' הנקב כ"כ גדול שיהי' יכולין להמשיך את חוט עב דרך זה הנקב עד שיהי' יכולין להכיר מפורש בעוה"ז את אור החיבור. נקב גדול כזה לא נשתייר כי אם הי' נתגלה האור כ"כ מפורש לא הי' העולם יכול לעמוד מפני אורה כי אין בכח הבריאה לסבול אור בהיר מוהי' כאשר לא זנחתם בזה העולם אבל כנקב מלא מחט סתם נשתייר מזה האור אפילו בעוה"ז היינו שבאבנתא דלבא יכול הישראל המבקש ד' להרגיש שפיר זה האור בעומק לבו וע"י מצות פרה אדומה נתעורר האמונה שנמצא בקביעות בלב ישראל וע"י זה יכול כל נפש מישראל להכיר איך שהוא נקשר בשורשו בזה האור: