ואלו הן סימני הפטורות משבעה עשר בתמוז עד סוף האזינו, ד' ש' ח' נ' ו' ע' א' ר' ק' ש' ד' ש'. דברי ירמיהו, שמעו דבר ה', חזון ישעיהו, נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שובה ישראל, דרשו ה', שוש אשיש בה'. בשבת שלפני ראש השנה מפטירין שובה ישראל, ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים מפטירין דרשו ה' בהמצאו, ואם יש שבת בין יום הכפורים לסוכות מפטירין להאזינו שוש אשיש, ויש שמפטירין וידבר דוד לה', עד מגדול ישועות מלכו, ואין מדלגין ממנה כלום, וכן נוהגין במגנצא, שירה לשירה, וכשמפטירין שובה ישראל [אומר] כולה עד ופושעים יכשלו בם, ומתחילין ביואל, ומפטירין עד סוף הספר ולא יבושו עמי לעולם, וכשמפטירין עניה סוערה ולפי שאין בה אלא שנים עשר פסוקים מתחילין אחרים דרשו ה' בהמצאו שבאותו הענין, [ומסיימים] ההפטרה במקרא זה ושם עולם אתן לו אשר לא יכרת, ובמקומות אחרים מפטירין לפני ראש השנה שוש אשיש בפ' אתם נצבים, וכשמפטירין אותה מפטירין שובה ישראל ותקעו שופר בציון וה' נתן קולו לפני חילו וכו', ובין ראש השנה ליום הכפורים ובשבת של אחר יום הכפורים מפטירין וידבר דוד, ולכך עושין מן הפטרות סימן לפי שאין משנין אותן מסדרן וכמו שאנו אומרים אותן בשנה זו, כך אומרים אותן בשנה אחרת. שלש הפטרות הראשונות שהן דברי תוכחות, אומרים אותן משבעה עשר בתמוז עד ט' באב, שיש ביניהם שלש שבתות בכל שנה ושנה, והאחרונות שכולם נחמה, אומרים אותן מט' באב עד יום הכפורים, כך דרך מנחמין לנחם מעט מעט, והאומר לנחרב נחמה יותר מדאי (כגון) [דומה כמו שאומר] למחזר על הפתחים למחר תהיה מלך, אינו מאמין שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' (שמות ו' ט') לפיכך תחילה נחמו, ותאמר ציון, כלומר אע"פ שנחרבת אל תאמרי נעזבתי, ואחר כך עניה סוערה, לפיכך הקדימהו לאנכי אנכי הוא מנחמכם, מאחר שנחמה בחסדיו הרבים שוב אינו קורא לה לא נוחמה, ועד עכשיו ניחמו הנביאים, מכאן ואילך ניחמה הקב"ה בעצמו, ואחר שקיבלה תנחומין פוסק לה כמה טובות וגדולה, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש: