כשירה. נתבאר היטב בסימן כ"ד סעיף ט"ו עיין שם:
והלעטה. פירוש שתוחב המאכל לתוך גרונה בין ביד בין בכלי אלא שהמראה היא שתוחב לה המאכל למקום שיכולה להחזיר ולפלוט והלעטה שתוחב לה בעומק כל כך עד שאינה יכולה להחזיר. והוא הדין שצריך שיוכל להשקותה (עיין כנסת הגדולה). אבל אם אינה יכולה לחיות על ידי המראה והלעטה טרפה. וטרפות זו לא הוזכרה במשנה וגמרא אלא שכן פסק הרא"ש בשם הגאונים. ואף על גב דאין מוסיפין על הטרפות שמנו חכמים יש לומר שלא מנו חכמים דבר הפשוט וידוע לכל שאי אפשר לבעל חי לחיות בלי אכילה ושתיה ולכך סמכו בזו על הכלל שאמרו במשנה זה הכלל כל שאין כמוהו חיה טרפה (תבואות שור):
חרטומו. התחתון אבל ניטל חרטום העליון דינו כניטל הלחי העליון דלקמן סעיף ב' (תבואות שור):
טריפה. אף על פי שיכולה לחיות על ידי המראה והלעטה. לפי שלחי העליון כמו גג הוא לכסות הקנה שלא תכנס נשמת הרוח הקרה לריאה וימות החי ואם ינטל הלחי העליון נמצא פי הקנה מגולה לאויר ומיד תכנס הרוח בכל נשימה כמו שתכנס לתוך החלון וביומה תקרר הריאה והלב ותמות הבהמה ואין לך מי שאין כמוהו חיה גדולה מזו כן כתב הרמב"ם בתשובה. והטור ורש"ל חלקו עליו דאין להוסיף על הטריפות שמנו חכמים. והרשב"א בתורת הבית הארוך כתב שדברי הרמב"ם נראין אלא שיש להתיישב בדבר שאם כן מאי טעמא לא נשנית טרפות זו במשנה ולא נזכרה בגמרא גם כן עכ"ל. ובתורת הבית הקצר כתב הרשב"א שראוי לחוש לדברי הרמב"ם כמו שכתב השו"ע. והלכך לדינא הוה ליה ספק טרפה. והתבואות שור יישב הא דלא הוזכרה טריפות זו במשנה וגמרא משום דמילתא דפשיטא היא שאין לך שאין כמוהו חיה גדולה מזו וסמכו על זה הכלל כדלעיל. ולהטור ורש"ל יש לומר שיכולה לחיות על ידי שיתקנו לה כסוי אחר כמו גג על פי הקנה. והרמב"ם סבירא ליה דכסוי אחר לא יועיל להחם הרוח הקרה:
או תורבץ. עיין סימן כ' סעיף ב' מהו תורבץ:
לחללו. והוא הדין דכולהו נקובי נמי במידי דאיכא חלל כגון מרה וקיבה ודקין בעינן שיהיו נקובים לחללן. ומידי דליכא חלל כגון קרום של מוח בעינן שיהיה הנקב מפולש עכ"ל הר"ן:
נבילה. משום ושט נקט נבילה אבל בתורבץ אינה אלא טריפה לדברי הכל שהשחיטה מועלת לטהרה מידי נבלה הואיל והנקב הוא במקום שאינו ראוי לשחיטה דהיינו תורבץ כדלעיל סי' כ' ומקום שחיטה לא איתרע כלל. והב"י בשו"ע לא דקדק בזה משום דבזמן הזה ליכא נפקא מינה כל כך בין טריפה לנבילה מחיים. דנקובת הושט היא נבילה מחיים להרמב"ם וסייעתו כדלעיל סי' כ"ז. דבין טריפה לנבילה אחר שחיטה ומחיים לא היתה טריפה איכא נפקא מינה בזמן הזה לענין חלב וביצים כדלעיל סי' כ"ד סעיף ט"ו בהג"ה. אבל נבילה מחיים החלב והביצים אסורים כמו בטרפה דביצתה אסורה מפני שגדלה באיסור וגם נבילה מחיים יכולה לגדל הביצים מאחר שהיא כחיה לכל דבר כמו שנתבאר לעיל סוף סי' כ"ו. וכן יכול להיות בה שבר אל שבר יחדיו ידובקו כמו שנתבאר לעיל סימן ל"ב (עיין מ"ש לקמן סי' פ"ו). אך האחרונים כתבו עוד נפקא מינה בין טריפה לנבילה לענין אותו ואת בנו שכל שאין השחיטה מועלת בה לטהרה מידי נבילה לאו שמה שחיטה ומותר לשחוט בנה אחריה כדלעיל סי' ט"ז. ועוד נפקא מינה לענין חשוד דלקמן סי' קי"ט דחשוד על הטריפה אינו חשוד על הנבילה שחמורה ממנה והחשוד על הנבילה כל שכן שחשוד על הטריפה עיין מה שנתבאר לעיל סימן ב'.
ועיין מה שנתבאר סוף סי' כ"ו דיש אומרים דנקובת הוושט עצמו גם כן אינה אלא טרפה לבדה ולא נבילה אפילו אחר שחיטה. ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה לענין אותו ואת בנו. ומיהו הא דנקובת התורבץ אינה אלא טריפה לדברי הכל ולא נבילה אפילו אחר שחיטה היינו דוקא בניקב או אפילו נחתך מיעוטו אבל אם נחתך רובו תלוי בפלוגתא דלעיל סימן כ"ו. ויש להחמיר בשל תורה כמו שנתבאר שם. ואפילו נחתך הושט עצמו ברובו אם חזר ושחטו בהכשר למעלה ממקום חתך הראשון אפשר דשחיטתו מוציאתו מידי נבילה ואזלינן לחומרא כמו שנתבאר שם:
ונסתם. דקרום שעלה מחמת מכה אינו קרום דסופו ליסתר ואפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת (רש"י):
אסורה. ולא דמי לקורקבן דלקמן סי' מ"ט דניקב זה שלא כנגד זה כשר דשאני וושט דאכלא ביה ופעיא ביה (צועקת בו שאף על פי שהקנה מוציא קול אי אפשר שלא יהא הושט מתפשט עמו) רווחא גמדא ליה (כווצת אותו) ופשטא ליה זימנין דמהנדזין (מתרמי דמכווני אהדדי) להדי הדדי קורקבן דמינח נייח כדקאי קאי עכ"ל הגמרא ופרש"י:
אהדדי. ואף אם הנקבים רחוקים זה מזה שאינו באפשרי דגמדא ופשטא כל כך אפילו הכי אסור כי אין שיעור לדבר כמה יהיו קרובים ואין ליתן דברי חכמים לשיעורים אם לא במילתא דפסיקא דהיינו בב' רוחות (רש"ל עיין שם בסימנים דלא ככנסת הגדולה). וב' רוחות היינו דווקא ברוח שכנגדו אבל ברוח שבצדו אכתי אפשר דליתרמו אהדדי כשמחזרת ראשה לצדדים ולאחור ומאן מפיס (תבואות שור):
חולי. ורואין שלא שלט החולי כלל בעור הב' (רא"ש).
ובגמרא ריש פרק אלו טרפות אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה. ופרש"י כגון הנך דאיכא למיחש להם כדלקמן (סי' נ"ז) איהו שתיק ואינהו מקרקרין ואמרינן לקמן דרוסה שאמרו צריכה בדיקה ואינה אסורה עד שיאדים כנגד החלל ובסימנים עד שיאדימו הסימנין עצמן ולא שניקב אלא שהארס מאדים הסימן ומחלחל ויורד לחללו ובושט אינו ניכר האדמומית אלא מבפנים שהעור לבן עכ"ל. אבל עור החיצון אדום כדלקמן סעיף ה'.
ובריש פרק השוחט אמרינן ההוא בר אווזא דהוה בי רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא אמר רבא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קשחיט נבדקיה והדר נשחטיה הא אמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים אמר ליה רב יוסף בריה נבדקיה לקנה ונשחטיה לקנה ולכשריה והדר לפכוהו לושט ולבדקיה. ופרש"י ממסמס קועיה דמא מלוכלך צוארו בדם שנקרע צוארו וצריך לבדוק בסימנים שמא נפסק הקנה או ניקב הושט ומשום ספק דרוסה לא בעיא למבדקיה דתלינן בכלבא (דאין דרוסה לכלב כדלקמן סי' נ"ז) או בקניא כדאמרינן בפרק אלו טרפות ספק שונרא ספק כלבא אימור כלבא או קניא מחייה (כדלקמן סימן נ"ז):
אפילו לא נקבו שניהן אלא ניקב רק הפנימי טריפה כו'. כן פירש הש"ך. דלא כפירוש הב"ח וט"ז דרוצה לומר דכל שכן אם ניקב החיצון לבדו. דזה אינו דהא רמ"א מסיק הטעם דושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל אם ניקב החיצון לבדו יש לו בדיקה מבפנים.
ומיהו היינו לדינא דגמרא אבל האידנא אין אנו בקיאים בבדיקת הושט כדלקמן סעיף ח' בהג"ה. ולא הוצרך רמ"א לפרש כן דסמך אמ"ש כן לקמן בסמוך וסוף סי' ל"ד ולעיל סוף סי' כ"ג. ולא אתא לאשמועינן הכא אלא דאפילו ליש מכשירין דלקמן סוף ס"[ט] בהג"ה דלא חיישינן שמא הבריא וכן נהגו בעירו של רמ"א עיין שם היינו דווקא בישב קוץ בושט אבל אם נמצא נקב בפנימי בלא קוץ לכולא עלמא חיישינן שמא ניקב גם החיצון ואינו ניכר כמש"ל בשם הרא"ש. מה שאין כן כשנמצא נקב בחיצון לבדו אין לאסור מדינא דגמרא. אלא למאן דאמר חוששין שמא הבריא וכפרש"י והרמב"ם דהבריא היינו נתרפא כמ"ש לקמן סעיף ט' (אלא אם כן הוא תוך ג' ימים לנקיבת החיצון דליכא למימר נתרפא). אבל למאן דאמר אין חוששין אף שמודה בנקב בלא קוץ מכל מקום בבדיקה מיהא סגי בפנימי לדינא דגמרא.
ועוד יש לומר שכוונת רמ"א להקל אף לדידן בניקב החיצון לבדו על ידי בדיקת הפנימי משום דרמ"א מיירי הכא בשאינו ידוע בוודאי שניקב על ידי קוץ רק שיש לחוש שמא ניקב על ידי קוץ ויש להסתפק גם כן שמא ניקב על ידי חולי. דבכהאי גונא מיקרי ספק ספיקא גבי ניקב עור ובשר הדופן עד לחלל ספק שמא ניקב בקוץ וניקב אחד מאברים הפנימים דתלינן להקל שניקב על ידי חולי משום ספק ספיקא שמא על ידי חולי ואם תמצי לומר על ידי קוץ שמא לא ניקב שום אחד מאברים הפנימים כדלקמן סי' נ"א סעיף א' בהג"ה וסי' מ"ט סעיף ד'. אלא דהכא בושט לא מקילינן מהאי טעמא בנמצא נקב בפנימי כיון דאיכא ריעותא בושט שהרי נקוב לפניך מצד אחד ואפשר שניקב גם צד הב' ואינו ניכר דאפילו לעולא מיקרי ריעותא בכהאי גונא כמו שיתבאר לקמן בשם הרא"ש. מה שאין כן בניקב עד לחלל דליכא ריעותא באברים הפנימים כלל ומוקמינן להו בחזקתן ותלינן בחולי (וניקב צד החיצון דקורקבן דלקמן סי' מ"ט נמי לא מיקרי ריעותא כיון שנראה לעין שהפנימי קיים וניקב זה בלא זה כשר ע"ש. והא דעולא מכשיר בישב קוץ בושט ובניקב הדופן עד לחלל מודה עולא אף על גב דושט חמור מניקב לחלל יתבאר לקמן ס"ט). אבל בנמצא נקב בחיצון לבדו ויש להסתפק שמא על ידי חולי אין להחמיר כל כך בזה שלא לסמוך על בדיקתינו אפילו למאן דאמר חוששין שמא הבריא דהיינו ניקב. ואף אם לא נתכוון רמ"א לזה מכל מקום הדין דין אמת (עיין תבואות שור) כמ"ש הש"ך סי' ל"ד ס"ק [י]"ח דאם יש עוד קצת צד להתיר יש לסמוך על בדיקתינו.
ומיהו להמפרשים שמא הבריא היינו שמא נתרפא ועלה קרום מחמת מכה וכן פסק השו"ע כדלקמן סעיף ט' גם בניקב החיצון לבדו איכא למיחש אחר ג' ימים שמא ניקב גם הפנימי על ידי קוץ ונתרפא הפנימי לבדו (ב"ח סעיף י"ח. נקודות הכסף בהג"ה עיין שם שהביא ראיה מהמסס דלא כש"ך). אלא אם כן ידוע שחולי הוא ורואין שלא שלט החולי בפנימי כלל (ט"ז ש"ך סי' מ"ח). אבל בספק אין להקל משום דהוא ספק בשחיטה למאן דאמר דנקובת הושט נבילה ויש לחוש לדבריהם להחמיר בשל תורה. ואפילו בהפסד מרובה צריך עיון אם יש לצדד להקל בספק בשחיטה נגד פירוש השו"ע סעי' ט' בשמא הבריא דהיינו נתרפא ולסמוך על יש מכשירין שברמ"א שם (דאף שהם מודים בכהאי גוונא שנמצא נקב בלא קוץ היינו דבעינן בדיקה אבל לא דחיישינן שמא נתרפא כמ"ש לקמן). דבהפסד מרובה לא חיישינן שמא נתרפא גבי המסס דלקמן סי' מ"ח היינו משום דהמסס מינח נייח מה שאין כן בושט דאכלה ביה ופעיא ביה כמו שיתבאר שם ועוד שהוא ספק בשחיטה כמו שיתבאר ס[עיף] ט'. ומיהו אם עור הצואר שלם מבחוץ ולא ניכר בו שום ריעותא לכולא עלמא יש להקל ולתלות בחולי (צמח צדק סי' ט'. תבואות שור סימן מ"ט).
והש"ך פירש דעת רמ"א דבניקב החיצון לבדו אפילו ידוע שנתחב קוץ או מחט מבחוץ יש לסמוך על בדיקתנו בפנימי אי לא חיישינן שמא נתרפא מאחר שאין צריך לבדוק רק כנגד נקב החיצון ממש ולא אמרינן דאין אנו בקיאין בבדיקת הושט בכהאי גוונא שהבדיקה היא במקום ידוע כנגד הנקב ממש. ולא דמי לצואר מלוכלך בדם דלקמן דלא חשיב מקום ידוע לרמ"א כיון שצריך לבדוק כנגד כל מקום המלוכלך. והביא הש"ך ראיה דבכהאי גוונא אנו בקיאים בבדיקה ממחט שנמצאת תחובה בבית הכוסות מצד אחד דלקמן סי' מ"ח דסמכינן אבדיקתינו מצד הב'. והאחרונים חלקו על הש"ך בזה (עי' תבואות שור וכרתי ופלתי) דודאי לפי דעת רמ"א אין אנו בקיאין בבדיקה אפילו במקום ידוע כהאי גוונא כדלקמן סי' ל"ט גבי סירכא במקום ידוע. והא דסמכינן אבדיקתינו במחט שנמצאת בבית הכוסות וכהאי גוונא מצד אחד היינו משום דיש אומרים שאין הבדיקה מעכבת שם כמ"ש שם. ועי' מ"ש סעיף ט' ולקמן סי' ל"ט גבי סירכא אף על גב דגם כן יש אומרים שאינה צריכה בדיקה מכל מקום המנהג נתפשט על פי האומרים שצריכה בדיקה מדינא דגמרא ואין אנו בקיאין. וכן גבי צואר מלוכלך בדם דלקמן סעיף ח' אף על גב דלריב"א אין צריך בדיקה מכל מקום המנהג נתפשט על פי המצריכים בדיקה ואין סומכין על בדיקתינו. ואם כן כל שכן בניקב החיצון לבדו דלכולא עלמא צריכה בדיקה בפנימי מדינא דגמרא דאין סומכין על בדיקתינו. דהא גם ריב"א לא קאמר דאין צריך בדיקה בצואר מלוכלך אלא משום דליכא ריעותא בסימן עצמו מה שאין כן בניקב החיצון. וכן גם הפוסקים כעולא דאין חוששין שמא הבריא לא אמרו אלא בנמצא קוץ תחוב לפנינו ולא בנמצא נקב בלא קוץ כמש"ל בשם הרא"ש. ולהש"ך יש לומר דהכא נמי לאו לכולא עלמא צריכה בדיקה בפנימי מדינא דגמרא. משום דהרשב"א והר"ן לא סבירא להו בזה כהרא"ש לחלק בין קוץ לנקב אלא סבירא להו דלעולא גם בנקב אין חוששין שמא הבריא ואינה צריכה בדיקה מדינא. ואם כן יש לסמוך בזה אבדיקתינו כמו במחט שנמצאת בבית הכוסות דלקמן סי' מ"ח. ואף על פי שנהגו שלא לסמוך על בדיקתינו גם בצואר מלוכלך מכל מקום הבו דלא להוסיף עלה להחמיר גם בניקב החיצון דמיקרי מקום ידוע טפי מצואר מלוכלך בדם לפ"ד הש"ך. ועי' מ"ש לקמן ס[עיף] ט' שהיה המנהג מקודם כהש"ך בזה לסמוך על בדיקתינו אפילו בחיצון וכל שכן בפנימי:
אין לו בדיקה מבחוץ. לפי שהוא טריפה בנקב משהו ואינו ניכר כי טפת דם נכנסת לו בפנים בנקב ואינו ניכר (פירוש הדם. עיין רש"י דף מ"ג) אבל קרום הפנימי לבן הוא וטפת דם ניכרת בו אבל החיצון אדום. נבדקיה לקנה שהקנה נבדק מבחוץ לפי שאינו נטרף אלא ברוב והדר נשחטיה לקנה והשחיטה כשירה בסימן אחד ואחר כך יטלו הושט כולו ויעקרוהו מן הלחי ויהפכוהו ויבדקוהו עכ"ל פרש"י.
וכתבו התוספות והרא"ש דלפרש"י הא דאמרינן בפרק אלו טרפות דתלינן בכלבא או בקניא מאי נפקא מינה כיון דאפילו קניא בעי בדיקה יש לומר דנפקא מינה דלא בעי בדיקה אלא היכא דממסמס דמא ואי הוה תלינן בשונרא הוה צריך בדיקה כנגד כל החלל וכדין כל ספק דרוסה אף על גב דליכא ריעותא אלא בסימנים (פירוש בצוואר כנגד הסימנים). אבל ריב"א פירש היכא דתלינן בכלבא או בקניא לא בעינן בדיקה כלל דלא חיישינן לנקובה ובשמעתין איירי בספק דרוסה כגון שראו חתול רודף אחריו או במקום שחתול מצוי יותר מכלבא וקניא דלעולם תולין במצוי יותר בין להקל ובין להחמיר כדלקמן סי' נ"ז (רשב"א). והשתא ניחא דקאמר עלה ושט אין לו בדיקה מבחוץ שאין אדמומית הדרוסה ניכר באדום אבל אם ניקב ניכר בחיצון כמו בלבן. וכן משמע מדקאמר בפרק אלו טרפות למאי נפקא מינה לספק דרוסה (כדלעיל) ולא קאמר לספק נקובה. ולפרש"י קשה דניקב זה בלא זה (דכשר כדלעיל בשו"ע ומשמע אפילו ניקב הפנימי) היכי משכחת לה דאם יש נקב מבפנים יש לנו לחוש שמא ניקב גם החיצון (כיון דאין לו בדיקה) כדאמרינן בגמרא גבי קוץ (שישב בושט) למאן דחייש לספק דרוסה חייש נמי שמא הבריא (פירוש נפיק לברא וניקב גם החיצון כמו שיתבאר לקמן סעיף ט'). ואפילו למאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאים אותו תחוב בעור הפנימי לבד (פירוש שרואין ראש הקוץ שלא נתחב עדיין בעור החיצון רק בפנימי לבדו אף על פי שניקב הפנימי מעבר אל עבר. כן דעת ב"ח ותבואות שור ורמ"א ס"ט בפירוש הרא"ש. דלא כפרי חדש וכרתי ופלתי. כדמוכח ברא"ש שדימה לבית הכוסות שניקב מצד אחד ודו"ק) אבל כשמוצאין נקב בפנימי (פירוש ואין קוץ תחוב בו שנפל לו הקוץ) יש לחוש שמא גם החיצון ניקב (כשהיה הקוץ שם) ואין לו בדיקה. ויש לומר דמשכחת לה כגון שניקב על ידי חולי ורואין שלא שלט החולי כלל בחיצון עכ"ל הרא"ש והתוס'.
וזהו דעת רמ"א כאן כפרש"י. וכן פסק הב"י. דלא כרש"ל דסבירא ליה עיקר כפירוש ריב"א דבכלבא וקניא אפילו בדיקה אין צריך מדינא דגמרא והוא הדין לקוץ ומחט. ולא דמי לקוץ שניקב לחלל הבהמה דבעינן בדיקה באברים הפנימים כדלקמן סי' נ"א דהתם איברים הפנימים מונחים סמוך להתחלת חלל הגוף הלכך כיון שניקב עד לחלל חיישינן שמא ניקב באחד מאברים הפנימים אבל בצואר שנקרע על ידי קוץ או כלב אין חוששין לושט לפי' ריב"א משום דאיכא הפסק בקנה בין עור לושט (ב"ח סי' נ"ז). והא דלעיל סי' כ"ג בשחט מעט ושהה דחיישינן לנקובת הושט כשחתך העור בלבד ובעינן בדיקה מדינא אף לפי דעת רש"ל היינו משום שלפעמים גם הושט סמוך לעור על ידי אחיזת סימנים כשתופס בהם בשעת שחיטה כמו שנתבאר שם בשם סמ"ק. ומיהו גם רש"ל לא מלאו לבו לסמוך לכתחלה על פירוש ריב"א להקל בלי בדיקה כמ"ש לקמן:
טריפה. דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות ואין לך נקובה גדולה מזו (רש"י). ואפילו הכי אינה נבילה אלא טריפה משום דרואין כאלו אינן (רמב"ם) לפי שעתידים לנקוב ולינטל (רשב"א):
טריפה. מספק. לחוש לדעת הרא"ש שחולק על העיטור שמכשיר בזה. וכן כתב הרשב"א משום דאפילו אתה רואה אותה כנקוב ניקב זה בלא זה כשר. והרא"ש סתר דבריהם וכתב דלא דמי לנקב קטן שעור הב' מגין עליו אבל הכא שכולו לקוי אינו מתקיים על ידי הב' עכ"ל. ורש"ל הכריע שאין להטריף אלא בשניהם אדומים דמכל מקום האחד הוא לקוי אבל בשניהם לבנים מה לקוי יש כאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה ומנין לנו להוסיף על הטרפות וכן כתב האור זרוע בשם ר"י עכ"ל. והביאו הט"ז להלכה. ומכל מקום למעשה אין להקל בדאורייתא נגד פסק השו"ע והש"ך.
ומיהו כתב הש"ך בשם הב"ח דהרא"ש אינו אוסר אלא בכולו אדום או כולו לבן אבל מקצת לית לן בה מיהו רובו הוה ליה ככולו כמו בכל התורה כולה ע"כ. ואפילו פנימי שהאדים במקצת לא חיישינן דלמא דרוסה היא (ט"ז) כמו דלא חיישינן בבשר שבכל חלל הבהמה שנמצא בו אדמומית לומר דרוסה היא. ואפילו אברים הפנימים עצמן הירוקים כגון כל בני מעיים אם נמצא בהם אדמומית בבהמה או בעוף וידוע שלא נפל לאור. ואפילו אם אין ידוע שלא נפל לאור דלפי דעת השו"ע סי' נ"ב סעי' ו' אם נמצא אדמומית בבני מעיים דעוף תלינן שנפל לאור אבל מכל מקום בדרוסה לא תלינן משום דלעולם תולין במצוי ואדמומית שבבני מעיים מצוי יותר על ידי נפילה לאור בעוף לפי דעת השו"ע שם. ואדמומית בני מעיים בבהמה שאינו מצוי על ידי האור תלינן האדמומית בחולי אחר או בתולדה שאין לך מן הנולדים שאין שינוי בתולדות הפרטים פעמים שזה נולד בחברבורות כנמר ופעמים בשומא שחורה או בסימן ירקרק או אדמדם. ובהכי נמי תלינן להחולקין על השו"ע שם בהג"ה גם באדמומית בני מעיים דעוף שאין ידוע אם נפל לאור משום דאחזוקי איסורא לא מחזקינן כמ"ש שם בשם הרשב"א. ובהכי נמי תלינן אדמומית הושט בפנים במקצתן בין בבהמה בין בעוף ולא תלינן לא בדרוסה ולא באור אפילו לפי דעת השו"ע שם לפי שהסימנים קשים הם אצל האור כמו שקשים אצל נפולה ודרוסה (עיין סימן נ"ז ונ"ח) ואין חוששין להם בסתם. עיין מ"ש שם בשם הרשב"א.
וכתב בכנסת הגדולה דמלשון הב"ח והש"ך דלעיל משמע דדוקא במקצת עור אחד לית לן בה אבל אם נתחלפו שניהם אפילו במקצתן טריפה. וכן כתב התבואות שור והוסיף להחמיר אפילו אם לובן החיצון אינו כנגד אודם הפנימי משום דהוה ליה כניקבו שניהם זה שלא כנגד זה ושיעור הלובן והאודם במשהו כשיעור הנקב. ומיהו בהפסד מרובה אין להחמיר בזה לאחרים דבכהאי גוונא יש לסמוך ארש"ל וט"ז דלובן אינו ליקוי כלל. בשגם יש לומר דגם הרא"ש לא כתב דלובן הוא ליקוי אלא בשכולו לקוי או רובו שהוא ככולו אבל מקצתו אפשר דאורחא הוא לפעמים בתולדה כמ"ש לעיל בשם הרשב"א. והתבואות שור סבירא ליה עיקר כלשון ראשון שברשב"א דתלינן בחולי ולקוי הוא והילכך כל בעל נפש יחמיר לעצמו בספק דאורייתא. ומיהו אפילו אם עור חיצון כולו הפך לבן מצדו האחד לבדו ומצדו הב' הוא אדום וכן אם הפנימי אדום מצדו האחד לבד אין להחמיר כלל דצד אחד לקוי כשר (תבואות שור).
ואם נגלד (פירוש נקלף) עור אחד במקצתו כשרה אבל ברובו טרפה לפי דעת השו"ע והאחרונים אף על פי שהשני שלם לגמרי ואין בו שינוי מראה לפי שאינו מגין אלא על נקב קטן כמ"ש לעיל בשם הרא"ש (פרישה פרי חדש). ולא דמי לריאה שאפילו נגלד קרום העליון כולו כשרה שהתחתון מגין כדלקמן סי' ל"ו דהתם התחתון מתקיים ומתחזק על ידי בשר הריאה הסמוך לו מה שאין כן הכא כששניהם שלימים יעמדו יחדיו אבל נגלד אחד ברובו אין להשני על מה להתקיים וסופו לינטל (תבואות שור). (ולפי זה בריאה שנשפכה כקיתון דלקמן סי' ל"ו ס"ז אין להתיר כהאי גוונא):
דטריפה. דכל יתר כנטול דמי והוה ליה כאילו ניטלו שני הוושטים או הקנים. והיינו לשיטת רש"י בפירוש כל יתר כנטול דמי דהיינו כאילו ניטלו שניהם. אבל לשיטת הרשב"א דכל יתר כנטול היינו כנטול היתר לבדו אין לאסור אלא כשהוושטים יוצאים זה מזה שהיתר הוא כנטול ממקום חבורו והוה ליה נקב בושט האחד. וכן כשהקנים יוצאים זה מזה ומחוברים ברובן במקום יציאתן זה מזה. עיין סי' מ"א (עיין תשובת הרא"ש כלל כ' סי' ט').
ואם יש בארכו כרוחב אגודל קודם שנחלק לב' וגם למטה חוזרים ומתחברים ונעשים ושט אחד באורך כרוחב אגודל דעת הפרי חדש להכשיר כמו בשני מעיים דלקמן סי' מ"ז. והתבואות שור כתב דאין מדמין בטרפות ואין ללמוד דין ושט וקנה שעיקר החיות תלוי בהם מדין המעיים וכיוצא בהם. וכן כתב הכרתי ופלתי. וכן הוא בהגהת הר"ץ בשם רמ"א.
עוד כתב הפרי חדש דיש מיני אווזות שלפעמים בקנה שלה באמצע יוצא כעין קנה אחר אלא שאינו עשוי חוליות חוליות כדרך הקנה ועשוי כעין לול והוא חלול וחוזר ומתחבר בקנה כשרה מטעם דכתיבנא גבי ב' וושטים עכ"ל. ובזה אפשר שגם החולקים בב' וושטים מודים דלא אמרינן בזה כל יתר כנטול דמי מאחר שהיתר אינו עשוי חוליות חוליות כדרך הקנה אין לו תואר קנה. עי' סי' נ"ה ס"ד בהג"ה. והלכך יש לסמוך בזה על הפרי חדש (עיין בית לחם יהודה).
כתב עולת יצחק דרוב בר אווזות קנה שלהם מתפרד לב' חלקים למטה סמוך לגוף שהקנה מתפצל לב' צידי הריאה ויש כמין כפתור בקנה במקום שמתפצל וכשרים דאורחייהו בהכי ודוקא בזכרים אבל נקבות לאו אורחייהו עכ"ל. ובתשובת שב יעקב סימן כ"ד חלק עליו דגם נקבות אורחייהו בהכי אלא שאין ידוע לכל לפי שאין משגיחין בהן מפני שאין להם כפתור כבזכרים שהוא שינוי גדול הנראה לעין כל. וגם אי לאו אורחייהו דנקבות אין להטריף אם נמצא כן באחד מהם כיון שהזכרים והנקבות מין אחד הם. דגדולה מזו מצינו בגמרא גבי עינוניתא דורדא דמשום דכל חיוי ברייתא הכי אית להו מכשרינן גם בביתיות מאחר שכולן מין אחד הם כדלקמן סי' ל"ה (וסי' מ"ב עיין מ"ש שם) וסי' נ"ב סעיף ד'. ועוד דאין זה יותרת כלל מאחר שמראשו עד סופו הוא רק קנה אחד כמו שאר קנים רק סמוך לריאה מתפצל לשנים וכל אחד נכנס לצד אחד של ריאה והוי רק שם פיצול עליו כמו כל קנה שמתפצל והיה לג' ראשים משנכנסה תחת החזה כדלקמן סי' ל"ד אלא שבבר אווזות מתפצל למעלה מן החזה מעט ואין שם יתרת קנה עליו בשביל זה עכ"ד. עיין סי' נ"ה סעיף ד':
מבחוץ. פירוש קורע קצת בעור תחלה ומשם יכול לבדוק הקנה במקום שחיטה ושוחט הקנה לבדו.
ואף על גב דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף כמ"ש לעיל סי' כ"א הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן אחד כדיעבד דמי (ש"ך בשם הפוסקים) דאם ישחוט גם הושט ואחר כך יבדקנו מבפנים איכא למיחש שמא היה קורט אודם ארס במקום החתך.
והא דלא חיישינן גם בושט מבחוץ שמא יש קורט אודם ארס כמו בקנה מבחוץ ובוושט מבחוץ אי אפשר לבדוק שהושט אדום מבחוץ ואין אודם הארס ניכר בו. יש לומר דרוב פעמים אפשר שתהא ניכרת טיפת דם הארס אף על הושט מבחוץ אלא להחמיר אמרו דאין לסמוך על בדיקת החוץ לבד וצריך לבדקו אף מבפנים לפי שפעמים שאינו ניכר כי הארס נתחלחל ויורד לפנים ולא נשאר מבחוץ אלא רושם אדמומית ואותו רושם אינו ניכר מחמת אדמומית הושט (מה שאין כן בקנה) אבל בעוד שלא נתחלחל הארס ועבר לפנים טיפת דם הארס ניכרת יפה בעודה מונחת על הושט עכ"ל הרא"ש. אבל הרשב"א כתב דכיון שבדק הושט מבפנים אין לחוש כלל אף אם יש עליו ארס מבחוץ דסימנים קשים אצל דריסה כדלקמן סי' נ"ז ואין סופו לחלחל בפנים. ולפי זה גם בקנה אינו בודק מבחוץ אלא במקום שחיטה לבד שמאחר שאין קורט דם הארס במקום שחיטה מבחוץ בידוע שאין במקום זה גם כן מבפנים שהרי הוא עובר מבחוץ לפנים אבל כששחט במקום שאין בו ארס הרבה מבחוץ אף שיש ארס הרבה מבחוץ שלא במקום שחיטה בודקו מבפנים אחר שחיטה ואם אין בו קורט דם מבפנים כשר לפי דעת הרשב"א (עיין שם בחדושיו דף נ"ג ע"ב ובתורת הבית הארוך ובמשמרת הבית דף [מ]"ו ע"א). אבל מסתימת לשון הטור ושו"ע והאחרונים סימן נ"ז סוף סעי' ט"ז לא משמע הכי. וכן כתב התבואות שור. דלא כפרי חדש. והטעם משום דהארס סופו לעבור לפנים. דמהאי טעמא קנה דריסתו במשהו משום דסופו להתפשט ברוב הקיפו כדלקמן שם ואם כן כל שכן שיתפשט בכל עביו. וכל זה לפי דעת השו"ע אבל לדידן ליכא נפקא מינה כמו שכתב רמ"א:
תקנה. עיין סימן נ"ז סעיף י"ז:
בבדיקה. פירוש בבדיקת דרוסה לעולם כדלקמן סי' נ"ז סעיף ט"ז בהג"ה (ש"ך):
מבפנים. היינו כשיטת רש"י דלעיל סעיף ד'. לפי שכ"ד הרמב"ם (ע"ש פ"ג ה' כ"ב. דלא כב"ח). וכ"כ רבינו ירוחם בשם הגאונים (ב"י):
כל החלל. אף על גב דליכא ריעותא אלא בצואר כנגד הסימנים כמ"ש הרא"ש והתוס' לשיטת רש"י דלעיל ס"ד (ועי' מ"ש סי' נ"ז):
המלוכלך. פירש הש"ך דהיינו בושט מבפנים כנגד מקום המלוכלך בלבד. והרשב"א בתורת הבית הארוך (עיין שם דף ל"א בהמה שמבצבץ כו') כתב דצריך לבדוק בכל אורך הושט דלא ידעינן היכא ניקב (צריך לומר הטעם דחיישינן שמא נקב הקוץ באלכסון). ובעל נפש יחוש לדבריו. והש"ך העתיק לשון הטור שכתב כן לשיטת רש"י וכמ"ש הרא"ש והתוס' דלפרש"י נפקא מינה בהא דתלינן בקנה אין צריך לבדוק אלא היכא דממסמסא דמא. וכתב הטור (בנוסחאות ישנות) דאפילו בכל הצואר אין צריך לבדוק אלא מקום המלוכלך.
ולפי זה גם בבהמה יש תקנה לשחוט למעלה או למטה ממקום המלוכלך. והא דנקט הכא עוף דוקא מילתא דפסיקא נקט דבעוף לעולם אפשר בבדיקה אפילו אם כל הצואר מלוכלך בדם שנקרע כל הצואר מה שאין כן בבהמה אין לה תקנה אלא אם כן מלוכלך במקום אחד בלבד. ומשום הכי הזכיר רמ"א בהג"ה גם בהמה משום דלהשו"ע יש להתיר לפעמים גם בבהמה על ידי בדיקה. ומה שכתב השו"ע סוף סימן כ"ג דשחט העוף ושהה בו יש תקנה בשישחוט הקנה לבדו במקום אחר ויהפוך הושט ויבדקנו והוא לשון הרמב"ם שם ומשמע דבהמה אין לה תקנה לשחוט במקום אחר למעלה או למטה וכמ"ש שם בשם ב"י הטעם משום דושט גמיד ופשיט. יש לומר דבאמת הרמב"ם לא סבירא ליה כמו שכתב הטור כאן לשיטת רש"י. ואפילו הכי העתיק הב"י כאן בשו"ע לשון הטור לשיטת רש"י לפי שדעתו להקל כאן שלא לחוש לגמיד ופשיט במלוכלך דם בלבד מאחר דלריב"א אין צריך בדיקה כלל בנקרע הצואר על ידי קניא או כלבא כדלעיל. אבל בשחט מעט ושהה גם ריב"א מודה דחיישינן לנקובת הושט (כמו שנתבאר לעיל בשם רש"י). (וטעמו ונימוקו עמו משום דלריב"א היינו טעמא דאין צריך בדיקה משום דסבירא ליה דנקרע הצואר לבד לא מיקרי ריעותא כלל ולא יצאה בזה מכלל רוב בהמות כשירות ואינן נקובות הושט על ידי קוץ וכהאי גוונא מאחר דלא חזינן ריעותא בושט עצמו כישב לה קוץ דלקמן סעיף ט'. והאי טעמא לא שייך כלל בשחט מעט בסכין של שחיטה ושהה לומר בה רוב בהמות כשרות ואינן נקובות הושט על ידי סכין של שחיטה שהרי על ידי שחיטה כולן נקובות הושט הם. ועיין מ"ש לעיל ס"ד טעם אחר). ומהאי טעמא נמי סתם השו"ע כאן ולא פירש דדוקא בשוחט תוך שלשה ימים לקריעת הצואר מהני בדיקת הושט מבפנים אבל אחר שלשה ימים איכא למיחש שמא הבריא ועלה קרום מחמת מכה מבפנים כדלקמן סעיף ט'. משום דהכא אין להחמיר כל כך מאחר דלריב"א אין צריך בדיקה כלל הואיל ולא חזינן ריעותא בסימנים עצמן אלא בצואר (עי' כרתי ופלתי).
וכל זה לפי דעת הב"י שפירש הטעם דנקט הרמב"ם דלעיל סוף סימן כ"ג גבי שהייה עוף דווקא הוא משום דבבהמה חיישינן לגמיד ופשיט בושט ודלמא במקום נקב קשחיט. והוכיח כן מדאמר רבא בבר אווזא דממסמס קועיה דמא היכי נעביד נשחטיה והדר נבדקיה דלמא במקום נקב קשחיט כדלעיל ולא מצא תקנה לשחוט למעלה או למטה. אבל הש"ך בספרו הארוך חלק עליו בזה ופירש דבר אווזא דרבא היה הספק בכל הושט דלמא במקום נקב קשחיט. וכן דעת הרשב"א בחדושיו. משום הכי נמי הביא הש"ך בחבורו לשו"ע להלכה דעת רש"ל להקל בהפסד מרובה גם בבהמה כמ"ש בהגהת סמ"ק ומהרי"ק הובא בב"י. והא דנקט הרמב"ם עוף דווקא דלעיל סוף סי' כ"ג היינו משום דבעוף פסיקא ליה מילתא בתקנה זו לשחוט הקנה לבדו ולהפוך הושט השלם ולבדקו מבפנים אם לא ימצא בו טיפת דם כדלעיל שם והיא תקנה ברורה ודאית שבוודאי לא ימצא בו דם כלל אם לא ניקב בסכין של שחיטה מה שאין כן בבהמה לא פסיקא מילתא בתקנה זו שאינה ברורה כלל בבהמה שלא ימצא טיפת דם כלל גם כנגד מקום החתך לפי שדם השחיטה יוכל להתפשט הרבה וכן משמע ברבינו ירוחם הובא בב"י. וגם כל הדמים שבבהמה נגררים ויוצאים דרך הסימנים בשחיטתן כמ"ש לקמן סי' ע"ו בשם רשב"א (ואם הדמים נגררים ונשפכים לבית השחיטה דרך חלל הסימנים כמו שנגררים דרך חלל הורידין יוכל להיות ששטפו והעבירו עמהם לבית השחיטה גם הדם שיצא מנקובת הושט ולכן אין תקנה כלל בבהמה גם אם לא נמצא טיפת דם כנגד חתך הראשון). והרמב"ם סבירא ליה כפירוש רש"י דבדיקת ושט אינו אלא בטיפת דם לבד ולא במראית עין ומשמוש יד ומהאי טעמא אין לושט בדיקה מבחוץ לענין נקוב לרש"י ורמב"ם משום שאין טיפת דם ניכרת בו כשנכנסת לו בנקב משהו. אבל הר"ן פירש הטעם שאין לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב לפי שאי אפשר להכיר במראית עין נקב במשהו בעור האדום. אבל בעור לבן יוכל לבדוק גם במראית עין כמו בבית הכוסות והמסס. ואם כן יוכל להעביר דם השחיטה הנמצא כנגד מקום חתך הראשון ולבדוק במראית עין ומשמוש יד או נגד השמש (כדאיתא בגמרא דף ט'). וכן בממסמס קועיה דמא יש להקל בהפסד מרובה וצורך מצוה גם בבהמה כששחט למעלה או למטה כמ"ש הש"ך סימן כ"ג בשם רש"ל. ומיהו בממסמס קועיה אין להקל אלא כששחט מיד שלא יאכל ולא ישתה אחר שנתמסמס קועיה דמא פן יעבירו אוכלים ומשקים הדם כמו שיתבאר לקמן ס"ט.
וכתב הש"ך דמשמעות השו"ע שאפילו כל הצואר מלוכלך וצריך לבדוק בכל אורך הושט ורוחב הנקב במקום ידוע אפילו הכי יש בדיקה מבפנים ולא דמי לקוץ ומחט שנקבו עד לחלל או שנמצאו בחלל הבהמה דטרפה משום דצריך לבדוק באברים הפנימים ואי אפשר לבדוק אחר נקב משהו שאינו במקום ידוע באברים הפנימים כדלקמן סימן נ"א. דשאני התם שהמקומות רבים (רא"ש טור סימן [נ]"א) אבל הכא באבר אחד לבדו מיקרי מקום ידוע ויש לו בדיקה מדינא דגמרא לכולא עלמא. והא דבודקים כל החלל בדרוסה ונפולה כדלקמן סי' נ"ז ונ"ח אף על פי שהמקומות רבים היינו משום דדוקא נקב קטן אין לו בדיקה כשהמקומות רבים אבל אדמומית הדריסה וריסוק אברים או קריעתן בנפולה ניכרים היטיב בבדיקה בכל החלל.
וכל זה מדינא דגמרא אבל האידנא איכא פלוגתא בין בה"ג לרש"י דבה"ג כתב דהאידנא ליכא למיקם אבדיקה שפיר בכל מקום שהוזכר שם בדיקה כגון בדרוסה ונפולה ושבורה ורש"י כתב דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הבקיאים כמו שיתבאר לקמן סי' נ"ז. ודעת השו"ע כרש"י ודעת רמ"א כבה"ג. ורש"ל פ"ג סימן (ע"ג) [ס"ו] הכריע לנהוג בדרוסה ונפולה כבה"ג משום שצריך לבדוק בכל החלל וצריכה אומנות יתירה וזריזות ובקיאות לא סמכינן אבדיקתנו אבל בשבורה דלקמן סי' נ"ג כיון שיש אבר אחד מבורר לפני[נ]ו למה לא נבדוק אותו כפי ראות עינינו בעיון יפה כדעת רש"י. וכן אפילו בנקב משהו באבר אחד כגון בממסמס קועיה דמא שנקרע כל הצואר ואינו יודע מקום נקיבת הקוץ בושט דצריך לבדוק כל הושט מבפנים יש לסמוך על בדיקתנו. ואפילו בבהמה דעת רש"ל ריש פ"ב להקל לשחוט ולבדוק אחר השחיטה מבפנים ולא חיישינן דילמא במקום נקב קשחיט משום שתופס עיקר כפירוש ריב"א דאין צריך בדיקה מדינא מאחר דליכא ריעותא בסימנים אלא שהבדיקה היא לחומרא בעלמא ומשום הכי אין להחמיר כל כך לחוש דילמא במקום נקב קשחיט ומ"מ אם המכה של הקרע שבצואר הוא במקום אחד לבד מאחר שאפשר לשחוט למעלה או למטה ישחוט. אבל גבי שהייה דלעיל סימן כ"ג שהתחיל לשחוט וחתך מעט ושהה דגם לריב"א צריך בדיקה בושט כמו שנתבאר לעיל אין תקנה בבהמה רק לשחוט למעלה או למטה רחוק קצת ממקום חתך הראשון בענין שבוודאי לאו במקום נקב קשחיט ואחר כך יהפוך הושט ויבדקנו כנגד מקום חתך הראשון ולא חיישינן לגמיד ופשיט לפי דעת רש"ל ע"ש סימן [י]"ד בשם סמ"ק וכ"כ מהרי"ק בשם סמ"ק הובא ב"י סימן כ"ג. וסיים שם רש"ל דאפילו להמחמירים על כל פנים במקום הפסד מרובה או לצורך מצוה יש להקל ולסמוך על הגדולים האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להתיר. והש"ך הביא קולא זו בשמו להלכה בסי' כ"ג גבי שהייה. ואם כן כל שכן בממסמס קועיה דמא במקום אחד לבד דיש להקל בכהאי גונא אפילו בבהמה לשחוט למעלה או למטה ולסמוך על בדיקתנו במקום הפסד מרובה או לצורך מצוה. אבל בלאו הכי אפילו בעוף אין לשנות המנהג שברמ"א כמ"ש הש"ך סי' ל"ה וכ"ג.
וכן אם נראה ריעותא בצואר כנגד הסימנים שנקרע העור ויצא דם ונעשה עליו גלד שחין דאיכא למיחש לקוץ או לדקירת חץ או שאר כל כלי ברזל וניקב הושט. אבל אם אינו אלא נפוח סביב הסימנים לא חיישינן לנקובת הושט אלא תולין דמחמת חולי הוא ואפילו נצרר שם לית לן בה (ב"ח).
ואפילו אינו מחמת חולי אלא מחמת מכה שהוכתה מבחוץ ונמצא דם נצרר בפנים סביב הושט מבחוץ מאחר שהעור שלם מבחוץ אין בזה שום חשש אפילו לדידן שאין בקיאין (ט"ז מעיל צדקה סימן ל"ח) דלא הוכתה בדבר דק הנוקב הואיל והעור שלם.
ואם יצא דם מחמת נשיכות התרנגולין שנושכין זה את זה דינו כיצא דם מתלישת נוצות שנהגו להחמיר אף על פי שאין לאסור מדינא כדלעיל סוף סי' כ"ג (ב"ח).
ומיהו אפילו בגלד יבש שבעור מבחוץ אם שוחט במקום אחר ורואה שאין ריעותא בעור מצד הפנימי אין לחוש אפילו לפי המנהג (ט"ז שם):
לארכו. של וושט או אפילו לרחבו אלא שידוע בוודאי שאינו תחוב בו כלל רק שנדחק בין דופני הושט אבל אם אין ידוע בוודאי אמרינן דמסתמא היה תחוב בו מאחר שנמצא לרחבו (ש"ך).
ובגמרא אמר עולא ישב לה קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופרש"י ישב לה קוץ כגון שאכלה קוץ ונתחב לתוך הושט ואינו נראה נקובתו מבחוץ וקורט דם אין בו בפנים אין חוששין שמא ניקב היה ונתרפא והוי קרום שעלה מחמת מכה בושט ואינו קרום ואני שמעתי דהבריא לשון ניקב כמו וברא אותם בחרבותם ביחזקאל עכ"ל. ודעת הרמב"ם כפירוש א'. ודעת הרי"ף כפירוש ב' ולשון הבריא פירש הרי"ף נפק לברא. ופריך בגמרא לעולא מאי שנא מספק דרוסה. ופרש"י דמשום דעל אריה ביניהם אמרינן שמא דרס ומצרכינן להו בדיקה והכא לא אפשר למבדקה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר (היינו לפירוש ב' דלעיל). וכתב הרא"ש ולמאי דפרישית לעיל כפירוש ריב"א דנקב מנכר ביה פריך הכי מאי שנא מספק דרוסה דמצרכינן בדיקה והכא קאמר עולא אין חוששין דמשמע דאפילו בדיקה לא בעי. ומשני בגמרא קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ואמר נמצאת איתמר (בלא תחיבה) אבל ישב חיישינן אמר להו רב כהנא לא תציתו ליה ישב איתמר אבל נמצאת לא איצטריך לאשמועינן דכולהו חיוי ברייתא (הרועות באפר וביערים) קוצי אכלן. עכ"ל הגמרא.
וכתבו התוספות הא דפרש"י וקורט דם אין בו בפנים נראה דאין לחוש אפילו יש מבפנים אם אין מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא. וכתבו עוד התוספות לקמן פסקינן הילכתא דחוששין לספק דרוסה ואם כן ישב לה קוץ בושט נמי חוששין שמא הבריא. ואם תאמר ואמאי חוששין נימא נשחטה בחזקת היתר עומדת ואף שנולד הספק מחיים שהיתה בחזקת איסור אפילו הכי עכשיו שנשחטה יש להעמידה בחזקת היתר כדמוכח בפרק ב' דיבמות. ויש לומר דשאני דרוסה דשכיחא. וביבמות שם פירשו התוספות יותר דהא דחיישינן לספק דרוסה משום דשכיחא ומוכחא מילתא לאיסורא טפי מדלהתירא וכן ההיא דישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא למאן דחייש לספק דרוסה עכ"ל. והרא"ש כתב לקמן פסקינן דחוששין לספק דרוסה הילכך פסק הרי"ף דאם ישב לה קוץ בוושט חוששין שמא הבריא. וראב"ן זקני פסק כעולא והביא ראיה ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה ולא חיישינן שמא הבריא. והא דחיישינן לספק דרוסה משום דרגלים לדבר וגם שכיחא ומשום הכי מפקינן לה מחזקת היתר כמו שכתב התוס'. והגמרא דקאמר קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה לא חשש להאריך ולחלק כמו שחלקתי. ואפשר דהרי"ף היה מחלק משום דעובי בית הכוסות הוא עב לא חיישינן שמא הבריא. ומסתברא כדברי הראב"ן דמשום עובי כל דהו אין לחלק עכ"ל הרא"ש. וגבי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כתב הרא"ש פירש"י דבהמסס אפילו מצד אחד טריפה מפני שדופנו דק ואפילו אם תמצי לומר שאין סברא לומר טרפה הואיל ולא ניקב אלא חצי העור מצינו למימר דחיישינן שמא ניקב כולו והבריא כדחיישינן בישב לה קוץ בושט למאן דחייש לספק דרוסה. ואין נראה לר"ת להטריף בחצי העור של המסס דלא חיישינן שמא הבריא אלא בושט דפעיא ביה וגמדא ליה ופעמים שחזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה המחט חוזר לתוכו עכ"ל.
ורוצה לומר אם הבריא ועלה קרום מחמת מכה היה ראש המחט יוצא עדיין לחוץ לצד הב' כשהיה והקרום עגול מלמעלה ולא היה חוזר לתוכו לפי שעליית קרום מחמת מכה היא משום שהמכה משלחת רירין ונדבקין צדדי הנקב ברירין היוצאין מהם ונעשים קרום והקרום מחבר ומדבק צדדי הנקב זה לזה ואם היה ראש המחט שם היו הרירים נסרכים ונסבכים גם סביב ראש המחט והיה ראש המחט נדחק מאד בצדדי הנקב המתחברים ומתדבקים יחד זה לזה על ידי הרירים והקרום שעל גבו מלמעלה ועל ידי זה לא היה חוזר ראש המחט לתוך צד הפנימי דהמסס כמו שנמצא עכשיו אלא היה נראה וניכר מצד הב' והקרום על גביו מלמעלה (והיינו הוגלד פי המכה שבברייתא דף נ"א) ובבדיקה זו מצד השני שאינו נראה וניכר שם כלל סגי ליה ואמאי כתב רש"י דבהמסס אפילו מצד אחד טרפה ולא סגי בבדיקה. ולא דמי לושט דחיישינן שמא הבריא ולא סגי בבדיקה (אפילו למאן דאמר דושט יש לו בדיקה מבחוץ אצל נקב) משום דושט גמדא ליה ועל ידי זה חוזר ראש המחט לתוך צד פנימי ואחר כך עלה קרום בחיצון ונסתמו בו צדדי הנקב משום הכי לא מינכר הקרום מה שאין כן בהמסס דמינח נייח וכדקאי קאי ראש המחט בחיי הבהמה עד שהיה נסרך ונדבק בצדדי הנקב כשהבריא והיה ניכר ונראה מצד הב' והקרום על גביו מלמעלה.
וחילוק זה כתב הרא"ש לסתור דעת רש"י דסבירא ליה דבהמסס טריפה מצד אחד משום שמא הבריא ונתרפא כמו בושט לפירוש א' דרש"י דלעיל. אבל הרא"ש גופיה סבירא ליה (עיין שם פרק אלו טרפות סי' מ"ב) כפירוש ב' דרש"י דלעיל וכפירוש הרי"ף דהבריא דקאמר עולא היינו ניקב ונפק לברא. וכמ"ש לעיל בשם הרא"ש דלעולא אין חוששין שמא ניקב צד החיצון כלל ואפילו בדיקה לא בעינן מצד הב' (וכן כתב הרשב"א לעולא). ומשום הכי כתב הרא"ש דמסתברא כהראב"ן דאין לחלק בין ושט לבית הכוסות דמצד אחד כשירה. ומשמע להו להראב"ן והרא"ש דכשירה סתם משמע בלא בדיקה ואם כן הוא הדין לושט. דאי חיישינן שמא הבריא וניקב צד החיצון בושט וצריך בדיקה מבחוץ (לפי דעת הרא"ש דסבירא ליה כהריב"א דיש לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב) ואי לא בדיק טריפה משום דישב קוץ ונתחב מצד אחד מקרי ריעותא לאגרועי חזקת היתר דבהמה משנשחטה דלא כעולא אם כן גם בבית הכוסות ליבעי בדיקה מצד הב' ואי לא בדיק טריפה כמו בושט. דהרא"ש לשיטתו דסבירא ליה דגם נקובת הוושט אינה אלא טריפה ולא נבילה ולא הוי ספק בשחיטה כלל כמ"ש לעיל סי' כ"ו. ואף על גב דבית הכוסות מינח נייח וכדקאי קאי ראש המחט היינו בחיי הבהמה אבל אחר שחיטה דמשמשו בו ידים בבית הכוסות בהוצאתו ופתיחתו פשיטא דאיכא למיחש פן חזר ראש המחט לתוכו קצת על ידי הנענוע ומשמוש ידים כמו בושט מאחר שהנקב פתוח ולא נסרכו ונדבקו צדדים זה לזה (דהא לא חיישינן שמא נתרפא לפי דעת הרא"ש דסבירא ליה כפירוש ב' דרש"י. וגם אי הוה חיישינן אינו אלא חששא ולא ודאי ולא מהניא להקל אלא להחמיר). אלא ודאי מדתניא בבית הכוסות מצד אחד כשרה סתם בלא בדיקה מכלל דקיימא לן כעולא דמצד אחד לא מקרי ריעותא לאורועי חזקת היתר דבהמה. משום דכיון שנמצאת המחט או הקוץ תחובים מצד אחד לבד אזלינן בתר שעת מציאתו ואחזוקי ריעותא לא מחזקינן ממקום למקום לומר שנקבו לחוץ וחזרו לתוכו. ולא דמי לספק דרוסה דלא אזלינן בתר שעת מציאתו שנמצא האריה עומד לבדו במקומו ואינו נוגע בבהמה וליכא שום ריעותא בבהמה ואפילו הכי מחזקינן ריעותא ממקום למקום לומר שדרס תחילה וחזר למקומו לדידן דקיימא לן חוששין לספק דרוסה. היינו משום דדרוסה שכיחא דהיינו כשנכנס הדורס למקום הנדרסים שכיח טפי דדרס כדרכו וטבעו ולא הוי ספק שקול אבל במחט וקוץ לא שכיח כל כך שינקבו לחוץ ויחזרו לתוכו. דאף על גב שיכול להיות שחזרו לתוכו על ידי משמוש ידים בבית הכוסות ובושט דגמדא ופשטא ליה מכל מקום לא מוכחא מילתא לאיסורא כיון שלמראית עינינו נמצא תחוב מצד אחד לבדו משום הכי לא מחזקינן ריעותא ממקום למקום ובספק שקול כהאי גוונא מוקמינן אחזקת היתר דבהמה משנשחטה. ודוקא בכהאי גוונא אין מחזיקין ריעותא ממקום למקום אבל בנמצא נקב בלא קוץ מצד אחד מחזקינן ריעותא גם לצד הב' ואתרעי החזקה. זהו ביאור דעת הרא"ש וסייעתו על פי שיטת התוס' ביבמות דלעיל.
והא דלקמן סי' נ"א גבי קוץ שנמצא תחוב בדופן עד לחלל דמחזקינן ריעותא ממקום למקום לומר שמא ניקבו אברים הפנימים אף על פי שאינו תחוב בהם כלל. דאמרינן שעל ידי נענוע איברי הבהמה בחייה או אחר שחיטה נתרחקו קצת מהדופן לתוך החלל ונשמט מהם הקוץ אחר שנקב בהם כשנסמכו לדופן ולקוץ. וכן אם נמצא קוץ מונח בתוך החלל אף על פי שאינו תחוב באברים הפנימים מחזיקין ריעותא ממקום למקום לומר שמא נתחב תחלה באחד מאברים הפנימים שנקובתם במשהו וחזר לאחוריו ונשמטו ממנו על ידי נענוע איברי הבהמה בחייה (עיין תבואות שור סי' נ"א) או אחר שחיטה כדלקמן סי' נ"א. היינו משום דהתם נמי אינו ספק שקול דשכיחא ומוכח מילתא לאיסורא טובא וטפי אפילו מספק דרוסה משום דכיון שהקוץ נוקב הדופן בכח מבחוץ ונכנס מדוחק קרוב הדבר מאוד שנקב באיברים הפנימים הסמוכים לדופן. וגם בנמצא מונח בחלל מכל מקום בכניסתו לחלל על ידי שנקב הדופן בכח ונכנס מדוחק קרוב מאוד הדבר שפגע ונגע ונקב באחד מאיברים הפנימים הסמוכים לדופן עם כניסתו בכח ודוחק (רשב"א בתורת הבית הקצר ובחדושיו דף מ"ח ע"ב). וכן ההיא דנשכתה חולדה בראשה או שנג[פ]ה בעץ ואבן דלעיל סי' [ל] לדופן בכח ובדוחק. מה שאין כן בקוץ ומחט הנמצאים בבית הכוסות או בושט בנחת (ר"ן רשב"א גבי חתיכה דכבדא וכן דעת הרא"ש שם עיין שם היטב).
והא דמחזקינן ריעותא ממקום למקום גבי מחט שנמצאת בריאה לקמן סוף סי' ל"ו דבעינן בדיקה לידע אם היא שלימה ואם לא בדק אסורה אף שנמצאת בתוך בשר הריאה ולא סמוך לקרומה כלל דחיישינן שמא נקבה הקרום וחזרה לאחוריה כמ"ש שם בשם הרא"ש ור"ן. היינו משום דהתם מקרי ריעותא דאתרעאי ריאה במה שנמצא בה מחט שהרי אין דרך הנבלעים ליכנס בריאה כלל. מה שאין כן בקוץ ומחט שבלעתן הבהמה באכילתה ונמצאו בושט או בבית הכוסות וכיוצא בהם מאברי המזון שהוא דרך כל הנבלעים להמצא שם ולא מקרי ריעותא כלל דהא כל חיוי ברייתא קוצי אכלן כדאמר רב כהנא דהא לא אצטריך ליה לעולא לאשמועינן. הלכך גם כשנמצאו תחובים סבירא ליה לעולא דהא נמי לא מיקרי ריעותא כדאיתא בגמרא בהדיא משום דהא נמי אורחא לפעמים בחיוי ברייתא דאכלן קוצי תמיד ולפעמים יקרה בהן שישב הקוץ בושט או בשאר איברי המזון. וגם אם אין רגילות להמצא כן מכל מקום כיון שרגילות הוא תמיד להיות שם קוצין לא מיקרי ריעותא גמורה גם אם נתחב מצד אחד כיון שמצד אחד כשרה ולא יצא בזה עדיין אבר זה מחזקת כשרות הראשונה משום הכי לא מחזקינן באבר זה ריעותא ממקום למקום לומר שמא הלך הקוץ ויצא לחוץ לצד הב' וחזר לאחוריו. שהרי בהילוך זה של צד הב' אתה מוציא אבר זה מחזקתו הראשונה ומרוב בעלי חיים שהם כשרים ושלימים שאינן נקובים מעבר לעבר באבר זה ומהיכא תיתי להוציא אבר זה מחזקה ורוב מאחר דלא איתרע חזקתו עדיין ולא יצא מרוב בעלי חיים עדיין במה שנמצא תחוב מצד אחד כיון דכל חיוי ברייתא קוצי אכלן ותחוב מצד אחד כשירה הלכך לא חיישינן להילוך זה שאינו ברוב בעלי חיים. מה שאין כן בריאה שנכנסה שם המחט שלא כדרך הילוך כל הנבלעים אלא על ידי כח המושך וכיון דאתרעי ריאה בכניסת המחט בה חיישינן נמי שמא בעוד שהיתה המחט בסמפונות קודם שנכנסה בבשרה היתה יוצאה ונכנסת (עיין תוס' דף מ"ח ע"ב ד"ה דלמא) דרך הסמפונות עד הקרומים ונקבתם וחזרה לאחוריה שכן דרך כח המושך למשוך פעם לפנים פעם לאחור הכל לפי רצון החי אם למשוך או לפלוט על ידי שיעול. ואין גבול לכח המושך לומר דאורחיה למשוך דוקא עד הקרומים ולא עד בכלל משום דרוב בעלי חיים אינן נקובים הריאה כדאמרינן האי טעמא באברי המזון דריאה שאני דהא דרוב בעלי חיים אינן נקובים הריאה היינו משום שאין קוץ ומחט נבלע בהם לעולם כבאברי המזון. ואף על גב דהוא ספק שקול אם יצאה המחט דרך הסמפונות וניקבו הקרומים ונכנסה וחזרה לאחוריה קודם שנכנסה בבשר הריאה אם לאו לא מוקמינן אחזקת היתר כיון דאתרעאי ריאה במה שנמצא בה דבר הנוקב קרומיה. אלא אם כן נמצא בסמפונא רבא בריאה קודם שמתחלק לסמפונות דקים ההולכים עד הקרומים דלא אתרעי ריאה עדיין בזה כדלקמן סי' ל"ו. וכל שכן בשנמצאת מחט יוצאת לחוץ בכבד דאף על גב דכבד סמוכה לדקין מכל מקום לא אתרעו דקין כלל במחט שבכבד משום הכי לא מחזקינן בו ריעותא ממקום למקום לומר שמא נקבתו כדלקמן סי' מ"א.
וכל זה להרא"ש וסייעתו דסבירא להו כעולא. וזהו דעת ויש מכשירין שבהג"ה. אבל הרשב"א וסייעתו פסקו דלא כעולא אלא דחיישינן שמא הבריא כי היכי דחיישינן לספק דרוסה וכפירוש הרי"ף דהבריא היינו נפק לברא וניקב מעבר לעבר. ולא דחיישינן שמא נתרפא ולא מהניא בדיקה כי היכי דלא חיישינן להכי במחט שנמצאת בריאה דמהני בדיקה כדלקמן סימן ל"ו. אלא דחיישינן שמא הבריא ובעינן בדיקה למאן דאמר דושט יש לו בדיקה מבחוץ לענין נקב. ובבית הכוסות לכולא עלמא סגי בבדיקה ובלא בדיקה לא מתכשרה אפילו בדיעבד כל שנמצאת תחובה משום דכל שהיא תחובה אפילו מצד אחד מקרי ריעותא (כמ"ש בתורת הבית הארוך ובחדושיו גבי סרכא תלויה) לדידן דלא קיימא לן כעולא וחיישינן שמא יצאת לחוץ וחזרה לאחוריה כדחיישינן הכי בספק דרוסה. והא דתניא בבית הכוסות מצד אחד כשרה סתמא פירש הרשב"א דאורחיה דתנא הכי למתני כשרה סתם אף על גב דצריכה בדיקה. ומשום הכי נמי במחט שנמצאת בריאה צריכה בדיקה. ומיהו בקוץ שנקב עד לחלל או שנמצא בחלל גם להרשב"א לא מקרי ריעותא באברים הפנימים כלל אלא משום שנקב בכח ודוחק וקרוב הדבר מאד שנקבו אברים הפנימים ולא הוי ספק שקול כמ"ש לעיל. ועיין מ"ש לקמן סימן מ"א בשם הר"ן דיש חולקין בזה לדידן דלא קיימא לן כעולא.
ושיטה שלישית היא שיטת הרמב"ם ורש"י בלישנא קמא דסבירא להו לחלק בין ישב קוץ בושט דחיישינן שמא נתרפא ועלה קרום מחמת מכה ולא מהני בדיקה ובין מחט שנמצאת בריאה דמהני בדיקה ולא חיישינן שמא עלה קרום. משום דמוקמינן אחזקת היתר דבהמה משנשחטה אף על גב דמקרי ריעותא גמורה מדבעיא בדיקה בנפיחה להרמב"ם כדלקמן סימן ל"ט. אבל ישב קוץ בושט הוה ליה ספק בשחיטה להרמב"ם ורש"י דסבירא להו דנקובת הושט נבילה ואין שחיטה מועלת כדלעיל. ועולא דמכשיר בישב קוץ בושט היינו משום דסבירא ליה דלא מקרי ריעותא כלל כדאיתא בגמרא. ובדליכא ריעותא לא הוי ספק בשחיטה כלל משום דרובא דרוב בעלי חיים כשרים עדיף מחזקת איסור דבהמה בחייה כמ"ש לעיל סימן כ"ד. אבל לדידן דקיימא לן חוששין לספק דרוסה אלמא דמקרי ריעותא בכהאי גוונא דדמי לספק דרוסה כמ"ש לעיל לשיטת הרא"ש הכא הוה ליה ספק בשחיטה וחוששין שמא הבריא ונתרפא ולא מהני בדיקה. ומשום הכי נמי פירש"י בדעולא דקורט דם אין בו מבפנים משום דסבירא ליה דגם עולא לא קאמר דלא מקרי ריעותא כלל אלא משום דכל חיוי ברייתא אכלן קוצין ואף שנתחב בושט כל שלא ניקב עור הפנימי מעבר לעבר רק נתחב בו קצת לא מיקרי ריעותא. והיינו ישב דקאמר עולא ולא קאמר נמצא מצד אחד כדתניא גבי בית הכוסות משום דלא מיכשר הכא במצד אחד כולו אלא בנתחב במקצת עור הפנימי מעט מזעיר דהיינו כל שלא יצאה טיפת דם אבל אם יצאה דם מקרי ריעותא גם לעולא כדאיתא בגמרא אם אין שם מכה קורט דם מנין וכדלקמן סי' מ"ח. ומאחר דשם מכה עליה מקרי ריעותא דמעתה אינה כחיוי ברייתא שאין קורט דם ומכה. ומשום הכי נמי לא חיישינן לספק דרוסה שאין נראה לעין שום רושם אדמומית בבהמה ולא הוי ליה לעולא להכשיר בכהאי גוונא כלל. דאף אם תמצי לומר דסבירא ליה דלא חיישינן כלל שמא הבריא ונתרפא מכל מקום מאחר דאיכא ריעותא דקורט דם איכא למיחש שמא עודנו נקוב דוושט אין לו בדיקה מבחוץ. וגם מבפנים אין לו בדיקה אלא בטיפת דם לרש"י ורמב"ם ולא בראיית עין ומשמוש ידים אחר שמעביר הדם כדלעיל. אבל כשאין קורט דם מבפנים מעתה אין לחוש כלל לעודנו נקוב גם לדידן דלא קיימא לן כעולא לרש"י ורמב"ם דסבירא להו דבדיקת הושט היא בטיפת דם לבד דבשאין בו קורט דם בידוע שלא ניקב. אלא לשמא הבריא ונתרפא ונמוק הדם והלך לו כדלקמן הוא דאיכא למיחש לדידן דקיימא לן חוששין לספק דרוסה דאלמא דמקרי ריעותא מה שהדורס נמצא עם הבהמה בדיר אחד או בהיקף חצר אחת בענין שאינה יכולה לברוח מפניו כדלקמן סי' נ"ז אף על גב דלא חזינן למראית עין עדיין שום רושם ומחזיקים ריעותא ממקום למקום לומר שמא דרס וחזר לאחוריו. אם כן הוא הדין בישב קוץ בושט מקרי ריעותא מה שנסמך הקוץ ונתחב בושט אפילו מעט מזעיר ואף על פי שאין קורט דם ומחזקינן נמי ריעותא ממקום למקום. וממילא יש לחוש גם כן שמא ניקב כבר ימים רבים ונתרפא ונמוק הדם והלך לו מאחר דאיכא ריעותא דקוץ תחוב לפנינו והוא ספק בשחיטה. ולא דמי לריאה שנמצא בה מחט שהוא ספק טריפות משום הכי לא חיישינן בה להבריא ונתרפא. ואף על גב דדרוסה נמי טריפה היא ולא נבילה ואפילו הכי חיישינן לספק דרוסה היינו משום שהדרוסה כתובה בפירוש בתורה כמו שיתבאר לקמן סימן נ"ז משום הכי החמירו בה חכמים בספיקותיה להרמב"ם טפי מבשאר ספק טריפות כהאי גוונא. ומשום הכי במחט שנמצאת בבית הכוסות לא מקרי ריעותא כלל מה שנסמכה המחט ונתחבה בבית הכוסות מצד אחד ולא דמי לספק דרוסה ואפילו בדיקה לא בעיא מדינא להרמב"ם. ולא דמי לריאה כמ"ש לעיל להרא"ש.
ושיטה רביעית היא שיטת התוס' דסבירא להו דנקובת הושט אינה אלא טריפה ואפילו הכי חיישינן שמא הבריא לדידן דלא קיימא לן כעולא והיינו שמא נתרפא משום דושט אכלה ביה ופעיא ביה גמדא ליה ופשטא ליה ומשום הכי שכיח טובא שיחזור הקוץ לאחריו על ידי נענוע עורות הושט בחייה תמיד ואחר שחזר לאחוריו יוכל הנקב להעלות קרום וליסתם והוא מילתא דשכיחא טובא. ומשום הכי חיישינן לה אף על גב דליכא ריעותא גמורה אלא קצת ריעותא כמו בספק דרוסה דמשום דשכיחא טפי לאיסורא חיישינן לה אף על גב דליכא ריעותא גמורה כמ"ש לעיל בשם התוס'. מה שאין כן בבית הכוסות שמינח נייח בחיי הבהמה ולא שכיח כלל שיחזור ראש הקוץ או המחט לאחוריו מעצמו דאוכלין ומשקין אדרבא דוחקין אותו מבפנים לחוץ לצד הב'. ובעוד שראש הקוץ או המחט לא חזר לאחוריו לא יוכל הנקב לעלות קרום וליסתם שהקוץ או המחט מעכבים הקרום להעלות (הגהות סמ"ק). וכן אפילו ריאה אף על גב דלא נייחא כבית הכוסות מכל מקום לא גמדא ופשטא כמו וושט ומשום הכי מהניא בה בדיקה ולא חיישינן שמא עלה קרום ונסתם הנקב. אבל אי לאו האי טעמא דשמא הבריא ונתרפא בישב קוץ בוושט אין לאסור לשיטת התוס' משום שמא ניקב גם החיצון ואין לו בדיקה מבחוץ דהתוס' סבירא להו עיקר כפירוש ריב"א דלענין נקב יש לוושט בדיקה מבחוץ:
ע"כ נמצא מדברי קדשו: