אחד ישראל כו'. בבבלי קאמר מתני' ר"י דתניא וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים כו' וכתב תו' בד"ה וכפר כו' וקשה לפי' הקונט' מזבח כמשמעו כגון שהקטיר עליו בטומאה א"כ היינו טמא ששימש ולא מצינו שיכפר שעיר הפנימי על כהן ששימש בטומאה ועוד אי בטומאת מקדש וקדשיו איירי הכא לר"י מאי קאמר לעיל לר"ש ממקומו הוא מוכרע הא אפי' לר"י ממקומו הוא מוכרע ועוד בס"פ הוציאו לו מייתי לה אמתני' דוכן בהיכל וכן במזבח הזהב ומתני' בהזאה איירי עכ"נ דאהזאה קאי כו' ע"ש ותימא מאי קאמרו ולא מצינו כו' הא ודאי שאין השעיר מכפר על טמא ששימש דהא אמר ר"י לעיל כל שהוא בעולה ויורד השעיר מכפר עליו וטמא ששימש אינו בעולה ויורד דילפינן טמא מתרומה בגז"ש חילול חילול ואמעיט תרומה מגז"ש דר' כמפורש בבבלי (דף ז'). ועוד אם כוונת רש"י לומר שמכפר על ששימש בטומאה א"כ ל"ל לרש"י שכתב אם הקטיר קטרת בטומאה ובשהייה אפי' לא שהה נמי חייב על ששימש בטומאה ושהייה זו למה אלא ודאי כוונת רש"י שמכפר על טומאת המקדש וקמ"ל אפי' שהה כדי להקטיר הקטרת שהיא העבודה החביבה אפ"ה צריך כפרה. ועמ"ש המהרש"א פ' הוציאו לו (דף ס') בתו' בד"ה וככר כו'. וקושייתם השנייה נראה כוונתם ל"ל לר"י למילף במה מצינו מפי הל"ל ממקומו הוא מוכרע וכה"ג פריך הש"ס בבבלי לעיל ור"י שפיר קאר"ש כו' ע"ש. אך נראה דמהכא אין להוכיח אלא שמכפר על טומאת המקדש אבל לא על הקדש דהא דכתיב את מקדש הקדש בא ללמד דקאי על לפני ולפנים ואי כתיב מקדש לחוד ה"א דקאי על חלק מן המקדש (ועמ"ש תו' בריש דבריהם) ובא ללמד הכא דכתיב מקדש הקדש לא איירי אלא בלפני ולפנים אבל כל מקום דכתיב מקדש לחוד כולל כל המקדש אבל ר"ש קאמר שפיר ממקומו הוא מוכרע מדאפקי בלשון קדש כמ"ש תו' (דף ז') בד"ה וככר כו' ע"ש. וקושייתם שלישית כבר תירץ ביומא שם בתו' ישנים אינו מביא אלא פסוק שהכל כפרה אחת היא ע"כ מיהו עיקר כפי' תו' דגרסינן בירושלמי פ' הוציאו לו (הלכה ו') מתני' אמרה שהשיריים מעכבין דתנינן וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים כו' יכפר אף על העזרות מה אית לך כפרה בעזרות לא השיריים. הרי דקאי אהזאות. ומן התימא על רש"י ותו' שהעלימו עיניהם מדברי הירושלמי אלו וצ"ע:
אלא שדם הפר כו'. כתב רש"י אלא שהפר מכפר על הכהנים גרסינן ול"ג שדם הפר ע"כ והיינו משום דמסיק בש"ס סוף פרקין דוידוי הפר מכפר על הכהנים כפרת החיצון. וקשה למחוק כל הספרים ירושלמי ובבלי ותוספתא. והרמב"ם כתב סוף פי"א מה' שגגות טומאת מקדש וקדשיו יש בה ואין בה הפנימי מכפר אין בה ויש בה החיצון מכפר אין בה ואין בה הרגלים ור"ח מכפרין ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פרו מכפר אם היה המזיד מן הכהנים ואם היה מישראל דם שעיר הפנימי מככר. וכתב הלח"מ תימה דמשמע על השוגג הכהנים בפנימי מתכפרים וסוף פ"ק דשבועות לא משמע כן אלא אשוגג ומזיד הפר מכפר על הכהנים ולא השעיר דכתיב אשר לעם ולא לכהנים וצ"ע ע"כ. ונראה דקשיא להרמב"ם קושית מהריב"ל כאן פריך הש"ס (דף י"ג) מ"ט דר"ש הרי אמר טעמו כשם שדם כו'. ומה שתירץ המהרש"א ע"ש קשה דא"כ אף בהיקישא ליכא למילף מידי דמסברא לא ממעטינן מאשר לעם אלא הזדון שאין הכהנים מתכפרים בו אלא בפר אבל בהשוגג כולן מתכפרים בהשעיר דהא איתקשו כל המועדות להדדי וכי היכא דהכהנים מתכפרים בכל שעירי מוספים אף במוסף יה"כ כן והדר איתקשו פנימי וחיצון להדדי דכתיב מלבד וגו' כדתנן במתני' ואי אמרינן דאין הפר מכפר אלא על הזדון מתקיימים היקישא דפנימי וחיצון שכיר דהא אין החיצון מכפר על המזיד אלא על השוגג. מיהו י"ל הא דאין הפנימי מכפר אשוגג דכהנים שמעינן מיתורא דוידוי הפר וכיון דהוקש החיצון לפנימי ממילא אמרינן שגם החיצון אינו מכפר על הכהנים והיקישא דמשתלח לפנימי איצטרך דלא נימא אחד לו ואחד לביתו. וכל זה דוחק. לכך נראה בתר דמסיק הש"ס כדתנא דבי ר"י הדר ביה ממאי דסבר מעיקרא דהפר מכפר אשוגג אף לר"י אלא השעיר מכפר על שוגג דטומאת מקדש דכהנים נמי דהוקש פנימי לחיצון ודם הפר מכפר על הזדון ווידוי הפר היא כדתני דר"י ואף ווידוי דעל הכהנים לזכות כה"ג הוא דה"ל ביתו ואדם נתפס על אנשי ביתו וכ"ת כיון שווידוי הפר מכפר א"כ דם הפר ל"ל י"ל הלא בזדון קיימינן ואין התשובה לחודא מכפרת על המזיד אלא עם דם הפר וכ"ת שעיר המשתלח יוכיח שאין דמו קרב ע"ג המזבח ווידוי מכפר על המזיד י"ל ההגרלה ועמידתו בשעה שדם חבירו נזרק מהני אבל ווידוי או השילוח לחוד לא. ותדע דהא סובר ר"י ווידוי המשתלח אינו מעכב ואי ס"ד עיקר כפרה היא הוידוי א"כ אם מת קודם הוידוי אין כאן כפרה ועי' בבבלי יומא פ' שני שעירים (דף ס"ה) ולולי דמסתפינא אמינא ר"י ור"ש אזדו לטעמייהו ר"י דסובר אין הוידוי מעכב האמר הכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח ור"ש דאמר הוידוי מעכב כדלקמן סובר נמי וידוי הפר מכפר על הכהנים כוידוי דשעיר וכן משמע בסוגיין בסמוך. וכ"ת כיון דאין הוידוי מכפרת א"כ מאי יבוא זכאי ויכפר על החייב איכא הכא י"ל מ"מ מקרי זכאי דהא תשובה מכפרת מקצת כמפורש לעיל בסוגיין. מיהו כל זה לר"י אבל ר"ש דאית ליה היקישא דמשתלח לפנימי סובר ווידוי דפר מכפר על זדון שאר עברות דכהנים דומיא דדמו ואי לאו היקישא סד"א איצטרך ווידוי כדתדר"י. לפ"ז צ"ל דמודה ר"ש שמשתלח מכפר נמי אכהנים בשוגג דשאר עברות אבל במזיד הפר מכפר דומיא דפנימי. היינו דתנן אלא שדם הפר כו' דוידוי דפר אינה מכפרת לר' יהודה ולא באה אלא דליהוי מקצת זכאי בבואו לכפר כמו שכתבתי. וניחא נמי קושית תו' (דף י"ד) סוף פרקין בד"ה שני כו' תימא כו' ע"ש. והשתא מבוארים דברי הרמב"ם דלמסקנא אין הפר מכפר על הכהנים אלא על זדון טומאת מקדש וקדשיו אבל על השוגג א"צ כפרה בפני עצמה דכל שאין כאן זדון מיקרי זכאי והדברים ברורים. ועי' מה שכתבתי בסמוך:
מכפר על הכהנים. דבשעיר הפנימי כתיב אשר לעם ולא כהנים וחיצון הוקש לפנימי דכתיב מלבד חטאת הכיפורים ובבבלי בסוגיין אמרינן ר"ש יליף משתלח מפנימי ור"י מוקי היקש משתלח לפנימי למראה וקומה ש"מ דאי לאו הכי הוה יליף היקשא כ"כ התי"ט ע"ש. וקשה מכדי לר"י קיימינן וכמו דמשני אהיקישא דשני דר"י איצטרך לו לדרשא אחריתא ה"נ איכא לשנויי אהיקישא דחיצון לפנימי דצריכין ליה לדרשא אחריתא וכדמוקי ליה ר"י במתני' ריש מכלתין. גם בבבלי בפרקין (דף ט') פריך לר' ישמעאל אלא למאי הלכתא איתקוש חיצון לפנימי מה פנימי אינו מכפר בשאר עברות כו'. ולא משני איצטרך שאינו מכפר על הכהנים מיהו על זה י"ל חדא מינייהו נקט. וכ"ת קסבר ר"י אין היקש למחצה לכך יליף מהיקישא דחיצון לפנימי כל מילי א"כ גם מהיקישא דמשתלח לפנימי נמי ה"ל למילף כל מילי. ונראה דוקא בהיקישא דמשתלח לפנימי הוא דאמר ר"י דלא דרשינן מיניה אלא חדא מילתא מדאיצטרך ג' זימני שני חד למראה וחד לקומה וחד לדמים ור"ש סובר דתרי מהנך שוים וילפינן להו בחד קרא ואייתר תליתאה לאוקמי משתלח לפנימי דאינו מכפר על הכהנים אבל בהיקישא דחיצון לפנימי ודאי מקשינן כל מילי דקיי"ל אין היקש למחצה לש"ז הא דקשיא לתו' בסוגיין בד"ה ואיתקש כו' תימא בפ"ב דכריתות כו' ונגמר מיניה משתלח דהא איתקוש ע"ש איכא לתרוצי דלא יליף מהך היקישא אלא חדא מילתא. ועוד הא ר"י לית ליה הך היקישא ואיכא לאוקמי סוגיא דכריתות כר"י וצ"ע. ועי' בתו' יומא ריש פ' שני שעירים ודבריהם אינן מכוונים לפי הגירסא שלפנינו כמ"ש המהרש"א שם. גם הא דקאמרו לפי גירסתם מאי קאמרו לר"י למה ליה אשר לעם ולא לכהנים תיפוק ליה מהיקישא פנימי למשלח מה חיצון אינו מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו אף פנימי אינו מכפר על הכהנים ע"ש קשה אי לאו אשר לעם סד"א להקיש פנימי לחיצון מה חיצון מכפר על כולן דומיא דשאר שעירי ציבור אף פנימי כן וצ"ע. ועיקרא דהך מילתא קשיא מנ"ל לרש"י דאין הכהנים מתכפרים בחיצון הא במשנתינו אין שום הכרע דהא דתנן אלא שהפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו היינו על מה שהשעיר הפנימי מכפר ולא החיצון. ומהיקישא דחיצון לפנימי כמ"ש התי"ט ליכא למשמע דהא הוקשו כל המועדים זה לזה וכי היכא דכל שעירי מוספים מכפרים על הכהנים ה"ה מוסף דיה"כ וכ"ת היקישא דמלבד חטאת הכיפורים עדיפא ליה שמפורש בקרא א"כ נאמר כל שעירי מוספים לא יכפרו על הכהנים ולא שמענו דבר זה מעולם ועי' בתו' (דף י"ד) בד"ה וקאמר כו' מפורש כמ"ש. אך בבבלי סוף פרקין מפורש בין לר"י בין לר"ש ווידוי דדם הפר הוא כנגד שעיר החיצון ודלא כהתי"ט ועיין במהרש"א בסוגיין בד"ה עוד הקשה שם מאי קבעי כו'. וקשיא מנ"ל לש"ס לומר כן דייתורא דווידוי אינו ראה דהחמירה התורה בכהנים דאלת"ה ל"ל אשר לעם למעט כהנים תיפוק ליה אם לא כן פר ל"ל אלא כמ"ש. ועוד קשיא לר"י אית לן לומר ווידוי פר הוא כנגד ווידוי דמשתלח. ואי משום היקישא דמלבד כו' ליכא לאתויי דהא איכא נמי היקישא דמועדות וכמ"ש וצ"ע. ועמ"ש בדרושים בזה באריכות: