רוצח שנתערב באחרים. וקשה מ"ש דנקט רוצח ולא תני סתמי חייבי מיתות כדתנן בסיפא וכל חייבי מיתות. בשלמא לרשב"ל דמוקי למתני' ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצח שנגמר דינו ניחא דאי תני חייבי מיתות שנתערבו ה"א בשכולן נגמרו דינן למיתה ואפ"ה פטורין כיון שאי אפשר לקיים בהן יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו דהא אין אנו יודעין מי הם עדיו לכך תנן רוצח מיתתו ביד כל אדם וכמ"ש בסמוך בד"ה ידונו כו' ש"מ דאיירי שלא נגמר דינו ולר' יוחנן נמי אפשר לומר קמ"ל דאיירי שנתערב בכשרים דאי ברוצחים אחרים למה לא יהרגו כולם אלא לשמואל קשיא ליתני שור הנסקל שנתערב באחרים לאחר העיון נראה שגם בשאר חייבי מיתות שלא עמדו על נפשם אם אי אפשר לקיים בהם יד העדים תהיה בו בראשונה אפ"ה נהרגין דאל"כ קשיא סיפא וכל חייבי מיתות שנתערבו באחרים ידונו בקלה אמאי הא אין העדים ידועים א"ו כמ"ש והדרא קושיא לדוכתא מ"ש רוצח דנקט. ודוחק לומר שהעדים ידועים אלא שנשכח מהם על מה היו מעידים וי"ל רבותא קמ"ל אפילו רוצח דמחמירין בו כדתנן לקמן בפרקין כולן פטורין:
כונסין אותן לכיפה עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. ק"ק הא פי' זה אינו אלא למ"ד דקאי על רוצח שנתערב ברוצחים אחרים ובבבלי דחו דבריו ומסיק דר' יהודה קאי אשור בין השוורים וכונסין אותו לכיפה היינו שסוגרין אותו בחדר ומתים ברעב וכן פירש"י בגמ' ידונו בקלה. בבבלי גרסינן ש"מ מותרה לדבר החמור הוי מותרה לדבר הקל וכתב תו' וא"ת שאני הכא כיון דחייבין מיתה ממיתן אותו בכל מה שיכול וי"ל דדייק מדתנן כל חייבי מיתות אפילו הנך דלא דרשי הרי א"נ בורח שאני. והרמב"ם כתב פי"ד מה"ס מי שעמד על נפשו ולא יכלו ב"ד לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה ואין שאר העם יכולין להמיתו לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור כו' בד"א בשאר מחוייבי מיתות ב"ד חוץ מן הרוצח אבל רוצח רודפין אחריו כל אדם ע"ש. לפום ריהטא קשיא למה כתב דיקא מי שעמד על נפשו ה"ל למנקט סתם מי שאין יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו כו' ונראה דדייק ליה מסוגיין דקשיא קושית תו' הנזכרת וליכא לשנויי כתירוצא קמא דהא כל חייבי מיתות ממיתן אותן בכל מיתות על כרחך לומר כתירוצא בתרא בורח שאני ש"מ דוקא במי שעמד על נפשו הוא דדינא הכי אבל לא בשאר חייבי מיתות. ומ"ש הכ"מ שם וי"ל למה תפס דין דנקטעה יד העדים במי שעמד על נפשו דנשמע אם לא עמד על נפשו חייב ושמואל סתמא קאמר בין עמד בין לא עמד ע"כ תימא ודאי אם דהא עמד חמור שממיתין אתו בכל מיתה א"כ בשלא עמד כ"ש ודייק ליה אפילו בשלא עמד כו' איירי דאל"כ מאי פריך מהא דתניא מות יומת כו' ואין להאריך כאן:
הנסקלין בנשרפין. כתב תו' הקשה ריב"ם אמאי קאמר ר"ש ידונו בסקילה ניזיל בתר רובא להחמיר בד"נ כדאמרינן פ"ק דחולין ותי' ר"ת לא אזלינן בתר רובא לחייב אותו שהוא ודאי בקלה כו' ולא דמי לאותן שהרגו בודאי אלא דלא ידעינן אי טרפה הוה או שלם ע"ש. וקשה א"כ הא דקיי"ל איסור שנפל לתוך היתר בטל האיסור ברוב ואף האיסור חוזר להיתר כמפורש בהרבה משניות מנא לן דהא דאזלינן בתר רובא ילפינן מרוצח וממכה אביו ואחריני המפורשים שם בחולין ומכולן ליכא למילף היכא דידעינן בודאי שיש שם דבר שאינו כן וכמ"ש ר"ת.. ובחולין ליתא להך תירוצא וכתב כיון דממ"נ נהרג לענין באיזו מיתה נהרג לא אזלינן בתר רובא ע"כ. וקשה א"כ מאי פריך הש"ס תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו הא אין הרוב גורם דניזיל אבתרא וי"ל דהכי פריך אפילו שוין הן סקילה ושרפה תיהני הרוב שידונו בסקילה אע"ג שאין הרוב עיקר הגורם. ומן התימא שתו' שם הקשו כן אתירוצא בתרא שכתבו שם ולא הקשו כן גם אתירוצא קמא ומ"ש המהרש"א שם לפרש דברי תו' ע"ש אינו נכון בלשון הש"ס. גם קשה דלמא קמ"ל רבותא לרבנן דאפילו נשרפין בנסקלין ידונו בשרפה הקלה. ומ"ש כאן בסוגיין הוא עיקר וצ"ע:
שהשריפה חמורה. פרק ארבע מיתות (דף נ"ג) כתב בתו' בד"ה קמיפלגי כו' תימא ר"י דאמר ארוסה יצאה לשרפה ולא נשואה מנ"ל דאשת איש בחנק כו' וכדרבי נמי לא מצי למידרש דתקשי אימא שרפה כו' ע"ש. ולא ידעתי מאי קשיא להו הא אשת אב בסקילה כדילפינן בגז"ש דדמיהם בם וכתיב קרא יתירא לרבותא אשת אב לאחר מיתה וכיון שכן אי ס"ד נשואה בשרפה קשיא אשת אב בחיי אב אטו לאו אשת רעהו הוא ולמה תהיה בסקילה הקלה (דהא ר' ישמעאל כר"ש ס"ל ששרפה חמורה) ולא בשרפה כשאר נשואה דעלמא ואין סברא לומר דהיקל הכתוב באשת אב משאר נשואה שהרי החמיר הכתוב בה לאסרה אפילו לאחר מיתת האב משא"כ בנשואה דמותרת לאתר מיתת בעלה גם אין הדעת נותנת להקל בה אלא ש"מ נשואה בחנק ובסייף ליכא למימר דהא בעינן מיתה שאין בה רושם כדיליף רבי בגז"ש וצ"ע:
ידונו בשרפה. בבבלי מפרש וחכ"א ידונו בשרפה דאזלינן בתר רובא שהן נשרפין ודקאמרת למיזל בתר מיעיטא דשרפה חמורה אינו כן אלא קלה היא ע"כ. לא ידעתי למה אינו מפרש דהכי קאמר אפילו רובא נסקלין ידונו בשרפה שסקילה חמורה וכמ"ש בקונטרס: