ההקדשות נפדו. בקונט' פירשתי דקאי אהקדש ב"ה וכן מפורש בברייתא בבבלי אך קשה למה לא תנן במתני' דין קדשי מזבח. ואפשר סובר תנא דמתני' קדשי מזבח ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה וזהו פדיונם וכן משמע בש"ס דקאמר ליפלוג וליתני בדידה בד"א בקק"ל אבל קדשי קדשים יפדו ואהא דירעו קאי. ור"י דאמר התם בש"ס דימותו משום זבח רשעים תועבה לא קאמר אלא לתנא דברייתא דקאמר יומתו אבל לתנא דמתני' מודה לר"ל דלא הוי זבח רשעים משום דאישתני דאל"כ קשה קדשי מזבח מ"ט שיירי תנא דמתני' וכ"ת א"כ אמאי לא מוקים ברייתא כר"ל י"ל לא ניחא ליה לאוקמי ברייתא כיחידאה כר"י הגלילי. והא דקאמר הש"ס בשלמא ר"י לא אמר כר"ל שום דכתיב זבח רשעים תועבה ה"ק אף דגם לר"י פליג תנא דברייתא אתנא דמתני' מ"מ ניחא ליה לומר כן דקרא מסייעו דכתיב זבח רשעים תועבה ודוחק. כתב הרמב"ם ההקדשות שבתוכה קדשי מזבח ימותו זבח רשעים תועבה קדשי בדק הבית פודין ואח"כ שורפין אוחן. וכתב הראב"ד לא ידעתי למה שורפין אותן שלל שמים היו ולא חל עליהן האיסור ע"כ ונראה דהרמב"ם דייק ממתני' דלא קתני קדשי מזבח ש"מ דסובר קדשי מזבח מדאורייתא יקרבו והא דכתיב זבח רשעים תועבה אינו אלא מדרבנן (עמ"ש לקמן בד"ה ניתני) וכיון דקאמר שללה ולא שלל שמים ממילא ידעינו דיקרבו. לפ"ז קשיא הא דתנן קדשי ב"ה יפדו במאי עסקינן אי בדברים הנצרכים להבית אמאי יפדו לא גריעי מקדשי מזבח דודאי לא שייך בהו זבח רשעים תועבה דאפי' קדשי כותים לב"ה היינו מקבלין אי לאו דכתיב לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו. (ואפשר רשעים גריעי מכותים) ואי בשאין ראויין להבית פשיטא שיפדו. אלא ודאי ה"ק יפדו ואח"כ שורפין וכ"ת מ"ש מקדשי מזבח שהוממו דאמרינן ימכרו ויפלו דמיו לנדבה י"ל שאני הני דמעיקרא לפדייה עומדין ולר"ש דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי פשיטא ששורפן אותה. עוד כתב הרמב"ם שם הבכור והמעשר שבתוכה תמימים הרי הן קדשי מזבח וימותו ובעלי מומין הן בכלל בהמתה ונהרגין וכתב א) נראה דפסק כת"ק ול"נ דהלכה כר"ש וקיי"ל כוותיה ואמוראי מפרשים למילתיה כו' ע"ש. ונראה שראייתו אינה ראיה דאמוראי פליגי נמי בדרבנן. דרבינא דאמר לר"ש איצטרך בהמתה למעט בעל מום דה"ל שלל שמים סובר רבנן ור"ש בהא פליגי לרבנן מסברא אף ב"מ שלל שמים מיקרי בכור ממתנות כהונה הוא וכהנים משולחן גבוה קזכו ומעשר אינו נמכר לכך כתיב בהמתה לגופה לאסרן אבל לדיוקא לא צריך קרא. ור"ש סובר לאסור בהמת ב"מ לא צריך קרא דלאו שלל שמים נינהו לכך איצטרך בהמתה דאיקרי שלל שמים שאינה נאכלת בתורת בהמתה. ושמואל דאמר לר"ש איצטרך בהמתה לגופה דב"מ שללה היא ודיוקא לתמימים שהן שלל שמים ולרבנן בהמתה לדיוקא דב"מ שלל שמים הן ואינן נהרנין. ובהכי ניחא לישנא דשמואל דקאמר כל שנפדה כשהוא ב"מ משללה אימעוט וכל שאינו נפדה מבהמתה נפקא ולא קאמר אימעוט דתרווייהו צריכי גופא דקרא ודיוקא. וכל זה דלא כמהרש"א ע"ש. ופסק הרמב"ם כרבנן אליבא דרבינא. והא דמקשה הש"ס אלא ב"מ שללה נינהו לא קאי אלא לחד מ"ד לרבינא סברת המקשה כר"ש ולשמואול כרבנן. והכי איתא בספרי ואת בהמתה ולא בהמת הקדש אתיא כר' שמעון כדקיי"ל התם ספרי ר' שמעון:
מעשר שני כתב הרמב"ם שם מעשר שני וכסף מ"ש וכתבי הקדש שבתוכה יגנזו. וכתב הלח"מ כיון דקיי"ל מ"ש ממון גבוה כמ"ש פ"ו מה' ביכורים א"כ מ"ש שבתוך עיר הנידחת ממון גבוה הוא ונאכל כמפורש בבבלי בסוגיין א"כ קשה איך כתב מ"ש שבתוכה יגנז ע"ש ונראה סובר הרמב"ם לרבנן דמרבנן מבהמתה ב"מ דבכור ומעשר דלאו שלל שמים מיקריין הואיל ואין בהן קדושת הגוף ונאכלין בטומאה כ"ש מ"ש הנאכלת לכל אדם ואין בו טומאה דשללה מיקרי. והא דלא משני הש"ס בבבלי הכי י"ל כדי לאוקמי מתני' כר"ש דאמר בהמתה ולא ב"מ דבכור ומעשר אבל לדידן דקיי"ל כרבנן אף מ"ש שבתוכה יגנוזו וה"ה כסף מ"ש. אך עיקר מילתא דרב חסדא קשיא. דאר"ח בגבולין ד"ה פטור מן החלה דממון גבוה הוא כיון שאין לו היתר אכילה אלא בפדיה כך פירש"י. וקשה א"כ מאי קאמר הבבלי קידושין (דף נ"ד) בה"א כולו לגת כמעשר כמאן ס"ל אי כר"י אמאי כולו לגת האמר מעשר ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ. דלמא לעולם ר"י והא דאמרי כולו לגת היינו דילפי ממעשר שבגבולין דאז ממון גבוה. וקדש דכתיב במעשר בגבולין איירי דהא כתיב ביערתי הקדש מן הבית וי"ל. ומה שפירשתי בקונטרס אע"ג דממון ישראל הוא כו' כ"פ הר"ב. וכתב התיו"ט ר"ל אפי' למ"ד ממון ישראל הוא אבל אנן קיי"ל כמ"ד ממון גבוה היא ע"כ. ודוחק לפרש כן דא"כ ה"ל לומר אע"ג דממון הדיוט הוא כלשון הגמרא ועוד מאי קאמר שהרי נאכל לישראל הא למ"ד ממון הדיוט אין ראייתו ממאי שנאכל לישראל לכך נראה דלא קאמר אלא למ"ד ממון גבוה וה"ק אע"ג דלעולם שללה מיקרי שהרי נאכל לישראל ולא עדיף מבכור ומעשר וכמ"ש לשיטת הרמב"ם מ"מ הואיל ואקרי קדש לא ישרף:
יגנוזו עי' בקונט'. וכ"כ התי"ט. וקשה בבבלי שבת (דף י"ח) קאמר אלא גזרה משום תרומה טמאה ביד כהן דלמא משהו ליה לזריעה ואתי בהו לידי תקלה. הרי דגם בכהנים חיישינן לתקלה כל שמשהה קרוב לשנה. לכך נראה תרומות שאינן אלא תבואה ופירות שדרכן לרקוב בזמן מועט כשמונחים במקים המועיל להרקבה קאמר ירקבו ואין צריכים גניזה דלזמן מועט לא חיישינן לתקלה אבל מ"ש דהיינו ככף מ"ש וכתבי הקדש שאינן מרקיבים אלא לזמן מרובה חיישינן לתקלה לכך טעונים גניזה. וזה שכתב הרמב"ם כסף מ"ש יגנוזו. אע"ג שאינו מפורש במתני' כיון שאי אפשר לפרש מתני' במעשר עצמו דא"כ ה"ל למיתני ביה ירקבו וכ"ת א"כ איך כתב מ"ש יגנוזו י"ל כיון דאיכא נמי כסף מ"ש דצריך גניזה השוו חכמים כל מ"ש שצריך גניזה ושאר מעשרות ככל תרומות הן שגם מעשר קרוי תרומה דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה אבל מעשר שני אינו נקרא תרומה:
כאלו אתם מעלה כליל עולה לפני. כוונתו לתרץ הא דכתיב לה' אלהיך. וז"ל הספרי כליל לה' וכה"א וישבע יהושע ביום ההוא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יבנה וגו' וכי אין אנו יודעין שירחו שמה אלא שלא יבנו אתרת ויקראו שמה יריחו בבכורו ייסדנה וגו' יכול שוגג ת"ל כדבר ה' אשר דיבר ביד יהושע בן נון אמור מעתה מזיד היה. פי' מאי איכא לה' אלהיך בזה שהעיר נשרפה ומשני וכה"א וישבע יהושע וגו' קשיא נמי מהו לפני ה' אלא ה"ק שיהא החטא לפני ה' דהיינו שיהיה במזיד ולפניו גלוי השוגג או מזיד הוא והיינו דכתיב במעשה דחיאל בית האלי כדבר ה' וגו' ה"נ כליל לה' אלהיך אסיפא קאי והיתה תל עולם לא תבנה עוד דוקא במזיד הוא דאיכא עונש להבונה אותה אבל בשוגג אין כאן עונש. ונראה דפליג אתנא דמתני' דלספרי במזיד לעולם אסור אפי' אחר הבנין ולמתני' מותר. מיהו הא קשיא למ"ד כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהר א"כ לעולם תהיה אסורה אפי' לאחר שבנאה. וכן קשיא נמי איריחו שדרו בה ישראל אח"כ הא אסורה לעולם. מיהו הא איכא לתרוצי כדתני בסמוך רשב"א עיר אחרת בנו וקראוה יריחו ולכך מותרת. לפי זה צ"ל מ"ד כל היכא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני פליג ארשב"א וזה תימא דהא אמוראי פליגי בהך מילתא כמפורש ריש תמורה וצ"ע: