אלא על שני שנגע בראשון. הר"ש פ"ק דאהלות אחרי שכתב כל הסוגיא כאשר היא לפנינו פירשה וז"ל וזהו פירושו על הראשון אדם שנוגע במת או כלים שנגעו במת והכניסן למקדש ומשום מכניס כלים נקט לשון על דהמכניס כלי טמא למקדש כדאיתא שני שנגע בראשון. מה טעם כלומר ולמה הוא פטור אם נכנס למקדש וכן המכניסן למקדש למה אינו חייב ודריש ליה מקרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע דלא מיחיב אלא הטעון חיטוי ופריך מאדם הנוגע בכלים הנוגעין במת בטמא טומאה חמורה ובעי הזאה ור"י פטר כולהו לבד מראשון ומשני ר' אבון טומאת איש באיש השני פטור ממ"נ דלא בעי חיטוי ומפרש הש"ס מילתיה דר' אבין דה"ק מאחר דאדם באדם השני פטור אדם בכלים נמי פטור אע"ג דבעי חיטוי כיון שהוא שני ומסיק ר"י והוא שטבל לא מיפטר שני אא"כ טבל דקלשה ליה טומאתו ואדם בכלים דבעי הזאה לאחר שטבל בשביעי שלו מיפטר כמו שמדקדק מדר' דאמר כל הטמאין בטומאתן עד שיבואו במים ושמא פליג אדר' יוחנן דאמר דלא חילק ומשמע לר' יוסי דעל הראשון חייב אפי' טבל בשביעי שלו כיון דמחוסר הערב שמש דדומיא דפטר בשני מחייב בראשון ע"כ. הנה מ"ש על הראשון אדם כו' ר"ל על השני שנגע בראשון דנקט אע"ג דאינו חייב אלא הראשון בלבד אמר שני על האדם המכניס הכלים שנגעו במת שהן הראשון זהו עיקר כוונתו אף שיש ט"ס בדבריו מ"מ כך מבואר מדבריו. ותימא ל"ל על שני כלל הל"ל סתם אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על הראשון. ועוד מאי נגיעה שייך במכניס כלים וע"ק הא דקאמר הש"ס מילתיה דר' אבין כו' מיותר לפירושו. ועוד מה קאמר ר' אבין בטומא' איש פטור הא הך קרא ואיש אשר יטמא בחיובא איירי ולא בפטור. ומ"ש ושמא פליג כו' ר"ל או דפליג ר' יוסי אר' יוחנן דלא חילק בין טבל או לא טבל משמע דסובר לעולם אינו חייב אלא על הראשון בלבד בלא טבל או דמשמע ליה דר' יוחנן איירי בשטבל לכך קאמר דוקא על הראשון חייב אבל לא על השני אבל בשלא טבל מודה ר' יוחנן דחייב גם על השני ולא פליג ארבי יוחנן. אך קשה כיון דסובר שכל זמן שלא העריב שמשו טמא מיקרי לענין ביאת מקדש אף שני נמי חייב דהא ולא יתחטא עליה נמי קאי דהא שניהם טעונין הזיה שלישי ושביעי. והכ"מ פ"ג מה' ביאת המקדש כ' אסוגיין וז"ל וה"פ אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון דהיינו אדם באדם שנגע במת אבל שלישי דהיינו הנוגע במי שנגע בנוגע במת פטור דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטנו כו' וכיון דשני אינו טעון חיטוי דאינו טמא אלא טומאת ערב הנוגע בו אינו חייב על ביאת המקדש וה"פ דקרא ואיש אשר יטמא במי שטעון חיטוי ולא יתחטא ונכרתה אבל במי שאינו טעון חיטוי פטור. התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנגעו במת טעון חיטוי שבעה א"כ הנוגע בו חייב הרי אפי' שלישי חייב ושני ר' אבין בטומאת איש באיש ולא טומאת אדם בכלים. וסד"א דסובר ר' אבין אדם בכלים אינו חייב לכך פירש ואמר מילתיה דר' אבין אינו חייב אלא על הראשון בלבד כו' כלומר אלא על הראשון שנגע במי שטמא במת עצמו אבל הנוגע בשני והיינו אדם באדם שנגע בכלים שנטמאו במת אע"ג שהוא אב וטעון חיטוי פטור דומיא דאדם באדם שנגע במת שהנוגע בו פטור ע"ש. וכמה רחוק פי' זה מן הסוגיא שבסמוך דא"כ למה לא פריך לכולם לר"י ולרבי אבין מברייתא דר' זריקא ולמה הקשה דוקא אר' אילא. גם לשון הגמרא אינו מסכים לפירושו. גם דוחק לפרש קרא במי שנטמא במי שטעון חיטוי שהרי לא הוזכר בקרא שום רמז מזה וסתמא כפשטא ולא יתחטא אחיטוי דג' וז' כתיב דומיא דרישא הוא יתחטא. ולענ"ד פירושי בקונטרס הוא הנכון ובסמוך יתבארו דברי הרמב"ם:
והוא שטבל כו'. משמע אם טבל תו לא חייב על ביאת המקדש. וא"ת הא תנן פרה פי"א כל הטעון ביאת מים מדברי תורה אם בא אל המקדש בין לפני ביאתו בין לאחר ביאתו חייב ויש לומר היינו דוקא בטמא טומאת ז' אבל אדם באדם לא ואפי' לפני הערב שמש פטור. ור' יוסי לא קאמר אלא לר' אבין אבל לר' יוחנן אף שני בעי הערב שמש ועיין בסמוך: