שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת שבועות, נר מצוה ל״ד

חג שבועות הוא אשר צוה הש"י לעשות חג אחר שבעה שבועות של הספירה. וקבלתי ממורי הגאון מהר"ש ז"ל מלובלין שקיבל איש מפי איש מפי הגאון רבינו יעקב פולק ז"ל, שלא לעשות קידוש ולאכול בליל ראשון של חג שבועות עד צאת הכוכבים. והטעם, מפני שבספירה כתיב (ויקרא כג, טו) שבע שבתות תמימות תהיינה, ואם כן כשמקדש בעוד יום, מחסר אותו המקצת ממ"ט ימי הספירה, שהרי חג שבועות הוא לאחר ספירה, וכשיש ספירה אינו שבועות, וכשמקדש אם כן מקבל על עצמו החג ומחסר אותו המקצת מימי הספירה ונמצא שאינן תמימות. ואל תשיבני ממה שמתפללין אז התפילה מבעוד יום, דזה אינו כלום, דהא ר' אושעיא צלי של מוצאי שבת בשבת כדאיתא בברכות (כז, ב) אע"ג דעדיין ממש שבת גמור הוא. ואל תקשה מקידוש הש"ץ בבית הכנסת, דזה אינו אלא בשביל אורחים ולא מחזי כלום ממחסר משבע התמימות, משא"כ אלו היה כל יחיד מקדש לעצמו. גם מצינו בהדלקת נרות חנוכה קצת דומה לזה, שהש"ץ מדליקין בבית הכנסת בעוד היום, והקהל מחויבין להמתין מלהדליק בביתם עד שיגיע זמן ההדלקה:

חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ר"ה טז, ב) ולילך לטבול. ומכל שכן ברגל הזה שבו טבלו את עצמן כל ישראל אנשים ונשים בציווי הש"י כמו שכתוב (שמות יט, י) לך אל העם וקדשתם כו'. ובזוהר פרשת אמור משמע לטבול קודם עלות השחר לאחר שלמדו כל הלילה, וכן הוא המנהג בארץ ישראל. מכל מקום נראה לי לטבול ג"כ בערב הרגל כדי שיטהר בהכנסת הרגל. וגם זכר לאבותינו שטבלו בערב הרגל קודם שקיעת החמה, כדמשמע פרק ר' עקיבא (שבת) דף פ"ו (ב) דאיתא שם, והא טבולי יום נינהו. אביי בר רבין ורב חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו, ניתנה תורה לטבולי יום. יתיב מרימר וקאמר לה להא שמעתא, אמר ליה רבינא למרימר, ניתנה קאמרת, או ראויה קאמרת. א"ל ראויה קאמינא. ופירש רש"י ראויה קאמינא, ראוי לינתן לטבולי יום, קסברי הני תנאי לא הקפידה תורה על טבולי יום דלא כתיב הערב שמש אלא לענין קדשים (ויקרא כב, ז), הילכך כל ג' האמורים לענין פרישה הוזקקו להיות קודם טבילה. ומיהו לא ניתנו לטבולי יום, לפי שטבלו מבעוד יום ולא פלטו, ואם היו פולטות יחזרו ויטבילו משתחשך, אבל לא הוצרכו לכך, עד כאן לשונו:

בלילה ההוא של חג שבועות ידוד השינה מכל מי שרוצה לדבק בקדושה, ויעסוק בתורה כל הלילה, וכדאיתא בזוהר (ח"ג צז, א), ר' אבא ור' חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא כתיב (ויקרא כג, טו) וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, מאי קא מיירי. א"ל הא אוקמוה חברייא. אבל תא חזי, ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא, והוו אחודן במסאבותא כאתתא דא כד היא יתבא ביומי דמסאבתא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאובתא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאובתא. בתר דאספסקו מנה מה כתיב (ויקרא טו, כח), וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאובתא מנייהו, ואמר קב"ה מכאן ולהלא חושבנא לדכיותא וספרתם לכם. לכם דייקא, כמה דאיתמר וספרה לה שבעת ימים, לה לעצמה, אוף הכא לכם לעצמכם. ולמה, בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. כתיב וספרה לה שבעת ימים, אוף הכא שבע שבתות. אמאי שבע שבתות, ודאי בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים, וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה, כמה דאתתא זביו דילה בלילא לאשתמשא בבעלה, כך כתיב (במדבר יא, ט) וברדת הטל על המחנה לילה, על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה, ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל לטורא דסיני, כדין נחת ההוא טלא בשלימו באדם ואתפסקא זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וקבילו אורייתא לכנסת ישראל הא אוקמינ', ובההוא זמנא וראי כל הנחלים הולכים אל הים (קהלת א, ז) לאתדכאה ולאתחסאה וכלא אתקשרו (ס"א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא:

תא חזי, כל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא, לא אקרי טהור, ולאו בכללא דטהור הוא, ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה, כד מטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברא בהו לנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא, ואתדכו ואוליפנא דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע"פ בגין דידכון (ס"א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בההוא יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר בהו וישתכחין כחדא בזיווגא חד לעילא. כדון מכריזי עליה ואמרי, (ישעיה נט, כא) ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו', ועל דא חסידי קדמאה לא הוו ניימי בהאי לילא, והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין. וההוא לילא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא, ותרווייהו מתעטרין על רישייהו דאיננון דזכאין להכי. ר"ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה, ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דאשתכח למחר בתכשיטא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות, זכאה חולקיהון דחברייא כד יתבע מלכא למטרוניתא, מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונה ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא. זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא, ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא. נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין אימא עילאה, הדא הוא דכתיב (שה"ש ג, יא) צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואתעטרין ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזווגא ליה במטרוניתא עלאה, מאי עבדת עמיה, כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרה עלאה בשבעין אבני יקר סחרנהא ואתעטרית ליה אפיקת לבושין דמלכא ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה, חמאת עולמתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה, אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי, ליתי כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא, ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בית טבילה דמיין נבעין דעמי. לבתר תקינו לה לתכשיטהא, אלבישו לה לבושא אעטרו לה בעטרהא. למחר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא, יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדורי' בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונא, ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עילאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין, הדא הוא דכתיב (תהלים טו, א-ב) ה' מי יגור באהליך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא, אלא אילין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא בלבושהא בעטרהא, וכל חד פועל צדק אקרי. א"ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין, דיי. זכאה חולקון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דילהון באורייתא, עלייהו כתיב (תהלים צא, יד) כי בי חשק ואפלטהו, וכתיב (שם טו) אחלצהו ואכבדהו, עד כאן לשונו:

וסדר הלימוד של זו הלילה כבר נתפרסם ונודע לרבים ע"י הקונטריסין שנתפשטו, והמנהג הזה נתפשט בכל ארץ ישראל ובכל המלכות אין נקי כולם כאחד מגדולים ועד קטנים, וכן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעיהם. ומאחר שהוספתי ג"כ נופך משלי בענין סדר לימוד זאת הלילה, על כן ארשום הכל ביחד:

החרדים לדבר ה' ישתדלו שיהיה מנין ביחד, דאכל ביה עשרה שכינה שריא (סנהדרין לט, א). צריך ללמוד חלק מתורה נביאים כתובים. ששה סדרים, ספר יצירה, זוהר, תרי"ג מצות. והנה כל תורה שבכתב צריך לקרות ו' פסוקים מכל סדרה וסדרה, וכן מכל ספר מכ"ד ספרים, דהיינו ג' פסוקים ראשונים וג' פסוקים אחרונים. וכבר ידעת תורה שבכתב היא ו' מהשם סוד תפארת. והג' תפארת הכלול מחסד וגבורה נגד זה ג' פסוקים ראשונים. ויסוד שהוא משך התפארת, הוא כלול מנצח והוד נגד ג' פסוקים אחרונים, ככה ינהג בכולא זולת איזה פרשיות נפלאות ראוי לקרות אותם:

מתחיל בבראשית וקורא כל מעשה בראשית עד (בראשית ב, ג) אשר ברא אלקים לעשות, ואח"כ ג' פסוקים אחרונים. אח"כ נח לך לך וירא חיי שרה תולדות ויצא וישלח וישב מקץ ויגש ויחי שמות וארא מכל אחת ו' פסוקים כנ"ל. ובפרשת בא ג' פסוקים הראשונים, ואח"כ מן (שמות יג, א) ויאמר אל משה קדש לי כל בכור עד סוף כל הפרשה. ובפרשת בשלח יתחיל ויקרא הכל עד (שם טו, כו) כי אני ה' רופאיך. ואחר כך ג' פסוקים אחרונים. ובפרשת יתרו ג' פסוקים ראשונים, ואחר כך יתחיל (שם יט, א) מן בחודש השלישי כו' עד סוף כל הפרשה. ובפרשת משפטים ג' פסוקים הראשונים, ואחר (שם כד, א) כך מואל משה אמר עד סוף הפרשה. ואחר כך תרומה תצוה כל אחת ו' פסוקים כנ"ל. אח"כ פרשת כי תשא ג' פסוקים ראשונים, ואח"כ מויאמר ה' אל משה (שם לד, א) עד סוף הפרשה. ואח"כ מן ויקהל כו' עד פרשת ואתחנן מכל פרשה ו' פסוקים, זולת פרשת נשא יוסיף לקרות גם כן פרשת ברכת כהנים מן (במדבר ו, כב) וידבר ה' אל משה כו', עד ואני אברכם (שם כז). ואחר כך בפרשת ואתחנן ג' פסוקים הראשונים, ואחר כך מויקרא אל משה כו' (דברים ה, א) עד (שם ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, ואחר כך ג' פסוקים אחרונים. ובפרשת עקב ג' פסוקים ראשונים, ובפרשת ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כו' (דברים י, יב) עד (שם יא, ט) זבת חלב ודבש. ואחר כך בפרשת (שם יג) והיה אם שמוע תשמע כו', עד (שם כא) על הארץ, ואחר כך ג' פסוקים האחרונים. ואחר כך בפרשת ראה ג' פסוקים ראשונים. ואח"כ משבעה שבועות תספר לך (שם טז, ט) עד סוף הפרשה. ושופטים כי תצא כי תבא נצבים וילך האזינו ו' פסוקים מכל פרשה כנ"ל. אחר כך וזאת הברכה כולה (ובסיום תורה יאמרו קדיש):

אח"כ נביאים ראשונים ואחרונים כסדר הזה ו' פסוקים מכל אחד, רק ביחזקאל יקרא ההפטרה של שבועות כולה (יחזקאל א, א-כח). ובחבקוק תפלה לחבקוק (חבקוק ג׳:א׳) עד גמירא (ובסיומם יאמרו קדיש):

אחר כך כסדר הזה בכתובים. ופסוקי איכה יאמר בנחת. ויאמרו מכל ספר ו' פסוקים. רק בספר תהלים יאמר גם כן המזמור (יט) השמים מספרים כבוד אל, ומזמור (סח) יקום אלקים. וכל המזמור דתמניא אפי (קיט). ובסוף משלי מן (משלי לא, י) אשת חיל כו', עד סוף (ובסיום הכתובים יאמרו קדיש):

אחר כך מתחיל בסדר משניות של ששה סדרים, ומכל מסכתא ילמדו משנה ראשונה ומשנה אחרונה וילמד כסדר (זרעים מועד נשים נזיקין קדשים טהרות, ובסיום כל סדר יאמרו קדיש דרבנן). אח"כ ספר יצירה משנה ראשונה ואחרונה (ויאמרו קדיש). אחר כך בזוהר פרשה אמור (ויאמרו קדיש דרבנן). אחר כך יקראו תרי"ג מצות כפי המסודרים ברמב"ם או בסמ"ג או איזה סדר המובחר, ואחר השלמות תרי"ג מצות יאמרו רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל כו' (מכות כג, ב) ויאמרו קדיש דרבנן. ובאחרונה קרוב לשיאור היום, יקראו כל שיר השירים ויאמרו קדיש. ובהאיר היום ילכו לטבילה, הרי י"ג קדישים מספר אחד, וכל מה שקורין בתורה שבכתב יקראו הכל בניגון הטעמים וזהו מעלה גדולה:

ולהראות גדולת מעלת זאת הלילה איך שחביב לפני הקדוש ברוך הוא לבלתי נדום רגע אחת מדביקות התורה. גם יש רשות להפסיק בין ענין לענין לדבר דברי התעוררות מוסר ופשפוש מעשים ולתקן תקנות ליראת ה', אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתוב:

לכן בני התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי, ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא היתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם בזוכריכם כי בסבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד כי חוט של חסד משוך עליכם ותורתכם ערבה לפני הקב"ה. לכן עמדו בני ידידי על רגליכם והעלוני ואמרו בקול רם כיום הכפורים ברוך שם כבוד כו'. ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין, ואמרנו בקול כאשר נצטווינו. וחזר ואמר, אשריכם בני שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל כי לא כל העתים שוות ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום ה' עוז לעמו יתן כו':

את כל הדברים האלה דבר אלינו ושמעה אזנינו, ורבות כהנה וכהנה מענייני החכמה כמה וכמה הבטחות גדולות, וכולנו געינו בבכיה מרוב השמחה, וגם בשמענו צרת השכינה בעונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו. ואז נתחזקנו עד אור הבקר ולא פסק גירסא מפומנא בגילה ורעדה. ויהי בבקר הלכנו וטבלנו כאשר עשינו שני ימים קודם, ושם מצאנו לשלשה החברים אשר לא נמצאו שמה בלילה ההוא, וגערנו בהם ונספר להם את כל הטובה אשר עשה ה' עמנו, וימס לבם בקרבם וסטרו פניהם וגעו בבכיה, וגם אנחנו התחזקנו כנגדם יען בסבתם לא זכינו עוד והפסדנו כאשר אמר למעלה. ויאמרו, מי יתן והלילה הזאת השניה נתחבר ביחד ונהיה עשרה, והסכמנו לעשות כן. ועם שבלילה ראשון שינה בעינינו לא ראינו אפילו רגע כממריה, וגם ביום לא הונח לישן כי דרוש דרש החסיד נר"ו אחר המנחה וישבנו שם, ועם כל זה שנסנו בעוז מתנינו ועשינו בלילה השניה כסדר הראשון, ומרוב השמחה שהיינו עשרה לא המתינו עד עת קרא המשנה ולא עד חצות כמו בלילה הראשונה שהיה ממש בחצות הלילה, רק תכף שהיינו קוראים דברות של משנה תורה בהגיענו אל פרשת שמע, קול דודינו דופק והתחיל, שמעו ידידים המהדרים מן המהדרים הקיצו ורננו שוכני עפר בסוד עפר העליון שני ההין כו', ודברים רבים של חכמה אמר:

הנה אחר כך אמר אשריכם ידידי אשריכם המעלים אותי, כמה וכמה נתעליתם שאתם עשרה לכל דבר שבקדושה, אשריכם בעולם הזה, אשריכם ואשרי יולדתכם, אל תראו חרפת אנוש ומגדופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל, ודעו כי אתם מבני עליה כו' כדלעיל, ואתם מתדבקים בי והכבוד חופף על ראשיכם וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר, והעלונו בקול רם שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כיום הכפורים ודברים אחרים כמו חצי שעה, וחזרנו לסוד הלימוד:

ואח"כ בחצות הלילה חזר הדיבור פעם שנית, ודיבר שיעור שעה ויותר, וחזר לשבח הענין הלימוד ההוא, ואמר ראו השמע עם קול מדבר בכם שאל אביך ויגדך זקיניך ויאמרו לך, אם זה כמה מאות שנה שמעו או ראו כדבר הזה, ואתם זכיתם, ולכן מכאן והלאה תהיינה עיניכם פקוחות על דרכיכם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והחלש יאמר גבור אני, והחזיקו עצמיכם לגדולים כי אתם מבני היכלא דמלכא וזכיתם לפרוזדור, השתדלו ליכנס לטרקלין ולא תצאו מהפרוזדור, כי אשר יצא מפתח שער הפרוזדור דמו בראשו, הקיצו בניי וראו כי אני מסברת אתכם, הקיצו ידידי התאמצו והיו לבני חיל, ועתה אל תתלוצצו חזקו ועלצו וחוט של חסד המשוך עליכם מידי יום ביומו. זרו הלאה ומעכו אותה וראו כי אתם שכורי מחמדת העולם, הקיצו שכורים כי הנה יום בא ויסיר האדם את אלילי כספו ומאודיו בהנאת העולם ואל אלילי זהבו חמדת הממון. ועלו לארץ ישראל כי יש לאל ידכם, רק שאתם מוטבעים בטיט חמדת תבל והבליו. והיוצא מכם ונזור אחור דמו בראשו, וראו את אשר זכיתם אתם מה שלא זכו אחרים מכמה דורות, והאריך הרבה בענין הזה:

ועתה בנים שמעו לי הטו אזניכם תנו לבבכם, מי פתי ישמע בדברים האלה ולא יקח ערמה, וחסר לב ולא יקנה. מי עור ועינים לא יראה זכות בזה, ולא יתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, ומעיד אני שמים וארץ כי כל זה שדברתי פה ובקונטריס אינו חלק אחד ממאה ואחד, ואפי' בקונטריס ההוא בין תיבה לתיבה סגולתה כזה ֡ לפעמים, והוא הוכחה כי שם היה דבר נעלם ולא הרשתי עצמי לכתוב אותו:

אחי ועמי שמעו ותחי נפשיכם, כי החברים השלמים אשר ראו כל זה רוח חדשה נתן בקרבם, וגם ביום השבת חזר הדיבור אל החסיד והפלה לשבח את אשר עשינו בשני הלילות האלה, ואמר פעם ופעמים ושלש פקוד לחברים דיסתמרון מחובייהו מאחר שנכנסו לפרוזדור ישתדלו ליכנס לטרקלין, כי אשר יצא החוצה דמו בראשו ואנחנו נקיים. ואז עמד החסיד קודם אכילת הבקר וקבצם כולם ביחד, ודבר הוא אליהם והתרה בהם כאשר צוה. ואח"כ אמר אני עבדכם, ויענו כלם ויאמרו נעשה ונשמע, ותקנו תקנות רבות, ואחת מהם שיהיה יום רביעי כולו לזכר החורבן ושלא נאכל בשר ולא נשתה יין לילו ויומו כל כ"ד שעות, אם לא יהיה בסעודות מצוה או אכסניא או הולך בדרך, וכאלה רבות. ואתם אחי, הקיצו חזקו ואמצו עלצו בעבודת יוצרינו, וראו כי כפי המובן מדברי המגיד ליל ראשון של שבועות, גם אתם או כולכם או מקצתכם כמו כן נועדתם לעבוד את ה', וכן נזכרתם. ובליל השני לא נזכרתם, לכן עמדו על נפשיכם ושימו כל הדברים האלה על לבבכם, ומי יתן והיה כפי המדבר אליכם אז תראו ותתמהו ופקחו עיניכם ממה שהובטח בקונטריס הזה במראה אחרונה, כי נדר החסיד ואני לשבת בארץ והחברים ויבא מלאכים כו', לכן כל אחד יתן אל לבו ועיניכם אל תחוס על כליכם, ולא יעצם עיניכם חמדת העולם ומיעוט ההבטחה, פן תתנחמו ואין לאל ידיכם, כי כבר אמר עת הזמיר הגיע, ולא כל העתים שוות, פקחו עיניכם, ואין לי פנאי להאריך בזה יותר, ולבי בוער בקרבי. ראו כמה סבות סבב האל עלי מה שאין לשכל האנושי מבואר כן, ואני בער ולא אדע, והיתה הכוונה מאתו ית' להראות אלי הענין הגדול הזה. ואתם גם אתם התאוששו והתקוששו והשיבו על לב, והחלש יאמר גבור אני, ואיש את רעהו יעזורו ואני את נפשי הצלתי, חזקו אל תרפו ידיכם:

ודעו כי גם קבלו החברים הנה, כי בערב ט' באב לא יאכלו שום תבשיל ואפי' של עדשים וזה כל היום, ובסעודה המפסקת פת חרבה וקיתון של מים וכאלה רבות עמהם. לכן חושו על כבוד יוצריכם ותנו אליו כבוד, והזהרו פן תתנחמו חלילה. ואל שדי אתחנן, יתן בלבבכם לחוס על עצמיכם, ויזכנו להתאחד עמכם אל אדמת הקודש לעובדו שכם אחד, אמן. כה דברי לשוני, אחיכם שלמה הלוי אלקוויץ, עד כאן הכתב:

אשרי עין ראתה כל אלה, על כן כל אחד יקדש ויטהר עצמו בתוספות קדושה וטהרה, וטוב שיזהרו שלא ידברו באותה הלילה בשום לשון חול רק הכל בלשון הקודש:

ההפטרה של חג השבועות שהיא במעשה מרכבה דיחזקאל (א), קבלתי מאבא מורי זלה"ה לאומרה בעמידה, וכהא דאיתא בחגיגה פרק אין דורשין (יד, ב), תנו רבנן מעשה ברבי יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך, ור' אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו, רבי שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה. אמר לו, לא כך שניתי לכם ולא במרכבה ביחיד, אלא א"כ היה חכם מבין מדעתו. אמר לו, ר' הרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני. אמר לו, אמור. מיד ירד רבי יוחנן בן זכאי מעל החמור ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו, רבי מפני מה ירדת מעל החמור. אמר, אפשר אתה דורש במעשה מרכבה ושכינה עמנו ומלאכי שרת מלוית אותנו ואני ארכב על החמור, עד כאן:

העולם אינן נזהרין בחג השבועות כשמחלק השמש בבית הכנסת חלק כחלק לכל איש ואיש עשבים המריחים בשעה שמנגן הש"ץ האל בתעצומות והם מיד כשלוקחים מריחים, וזה אינו נכון דממה נפשך עבדי איסורא. אם מברכין ברכת הריח, נמצא דהם מפסיקין בדיבור ברכה זו במקום שאסור לדבר, דהא אסור לדבר מכי מתחיל ברוך שאמר עד לאחר סיום התפילה. ואם מריחין בלא ברכה, זו קשה מהראשונה שנהנין בלא ברכה. על כן יזהר כל אחד שלא להריח בהם מיד בלקיחתן, רק לאחר סיום התפילה יעמוד לו רוח והצלה:

העולם נוהגין לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ואח"כ אוכלין בשר לקיים (דברים טז, יד) ושמחת בחגך, ואין שמחה בלא בשר (פסחים קט, א). אז צריך לדקדק להתקדש בפרט ביום קדוש כזה שהוא מתן תורתינו, לעשות קינוח והדחה היטב, ולהפסיק בברכת המזון ולהמתין שעה, ואח"כ יפרוס מפה אחרת ויערוך השלחן ובשר. ורמז לדבר (שמות כג, יט), ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. שיהיה נזהר שלא יערבבם. ומי שמתקדש בזה ביותר, קדוש יאמר לו:

הגאון מהרש"ל ז"ל התיר החלב שנחלבה ביום טוב א' של שבועות, לאוכלה באותו יום. ואם נחלבה בשבת שלפני ו' סיון, אין לאכלה עד יום ב', עיין בתשובותיו וכן הורה מהר"י מולן ז"ל:

חייב אדם לשמוח בזה החג ביותר, כי הוא יום שזכינו בו לכתר תורה. ובפסחים פרק אלו דברים (סח, ב), הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מר בריה דרבינא יתיב כולא שתא בתעניתא, בר מעצרתא ויומי דפוריא כו'. רב יוסף ביומא דעצרתא עבד ליה עגלא תילתא, אמר, אי לאו ההוא יומא כמה יוסף איכא בשוקא. מכל מקום גילו ברעדה כתיב (תהלים ב, יא), והשמחה אשר שמח תהיה שמחה רוחניית והודות והלל להשם יתברך שנתן לנו התורה, מתעורר מאוד בלבו להתקדש ולתקן מעשיו ולהיות מוכתר בכתר תורה לקיים (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה, כי היום הקדוש הזה הוא יומא דדינא:

וזה לשון תולעת יעקב דף נ"ח, ודע כי כמו שבראש השנה רצה הקדוש ברוך הוא להשגיח ולדרוש מעשה בני אדם כי הוא יום הבריאה הראשונה וחדוש העולם, וכמו שתקנו לומר זה היום תחלת מעשיך כדברי רבי אליעזר שאמר בתשרי נברא העולם (ר"ה ח, א), כן רצה ביום מתן תורה שהוא מורה על החדוש העולם להשגיח ולדרוש על מעשה העולם ולדונו על פירות האילן, כדאיתא בפרק קמא דראש השנה (טז, א) בארבע פרקים העולם נידון כו', בעצרת על פירות האילן. וכבר ביארנו כי הפירות ההם הם הנשמות הפורחות מאילנו של הקדוש ברוך הוא, והעולם נידון ביום זה על התורה שנתנה בו שבטלו עצמה ממנה והוא אמרם על פירות האילן בלא השלימם בתורה ובמצות כראוי. ועוד ירמוז היום הקדוש הזה אל העולם שאחר התחייה, שאז יתענגו בני העולם ההוא בגוף ובנפש יחד מן הסעודה השכלית המעותדת להם כמו שהיה מתענג אדם הראשון בגוף ובנפש קודם שחטא, כי אז יחזור העולם לשלמותו הראשונה. ולדוגמא זו בא הקרבן ביום זה חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף, ומצה כנגד הנפש. והחמץ והמצה קרבים יחד על גבי מזבח, גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעדון העולם ההוא שהוא זיו השכינה שמצינו למשה ואליהו (מגילה יט, ב), עד כאן לשונו:

היום הזה זמן מתן תורתינו, על כן נתעורר באיזה עניינים מתלמוד תורה

כתיב (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. זה לשון הטור יורה דעה סימן רמ"ו, והועתק מדברי הרמב"ם (הל' תלמוד תורה א, לה), כל אחד מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני ובין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין אם הוא זקן גדול, אפילו עני המחזיר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה, עד כאן:

במדרש (מדרש שמואל א), רב פנחס בשם רבי חלקיא אמר, הקובע עתים לתורה מיפר תורה, שנאמר (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, עד כאן. ולכאורה תמוהה דהא קבעת עתים לתורה היא המעלה הראשונה שעליה האדם נשאל בתחילת דינו (שבת לא, ב). אלא לא קשיא, אדם שהוא פנוי מעסקי הזמן ואינו טרוד במחייתו, מחוייב ללמוד יום ולילה בלי ביטול רגע כמימריה רק הזמן שמתפלל והאכילה ומעט שינה. ואם הוא רוצה לקבוע עת, הוא מיפר התורה, רק תמיד בתורת ה' יהיה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהלים א, ב). וענין מעלת קביעת העתים, נאמר על מי שטרוד במחייתו או במלאכתו, אזי על כל פנים יקבע עתים לתורה. ואמר קובע עתים לשון רבים, ולא אמרו קובע עת, כי לא די בקביעת עת אחת, רק יהיה לו הרבה עתים בכל יום, דהיינו בכל העיתות שהוא פנוי מעסקיו וצרכיו:

ובפרק קמא דקדושין (ל, א) זה לשונם, אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא, מאי דכתיב (דברים ו, ז) ושננתם לבניך, אל תקרא ושננתם אלא ושלשתם, לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי. לא צריכא אלא ליומי, עד כאן:

וזה לשון תוספות, לא צריכא אלא ליומי, פירש בקונטרס ימי השבת, כלומר שני ימים מקרא כו' ושני ימים תלמוד. ולא נהירא, דא"כ אכתי הוא מצי למיפרך מי ידע כמה חיי. ונראה לי לפרש, בכל יום ויום עצמו ישלש. על כן תיקון בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרא לומר מקרא ומשנה ותלמוד. ורבינו תם פירש, שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (כד, א) בבל בלולה במקרא במשנה ובתלמוד, דתלמוד בבלי בלול בכולם, עד כאן לשונו. על כן צריך האדם ליזהר להיות שונה הלכה בתלמוד בכל יום ויום כל ימי חייו. ואף שיוצא לר"ת בתלמוד בבלי, זהו לענין כל יום ויום, מכל מקום צריך האדם לראות שילמוד תורה נביאים וכתובים ומשנה ותלמוד וילמוד תורה שבכתב תורה נביאים וכתובים כסדר זה אחר זה. ואחר כך תורה שבע"פ שתא סדרי משנה בזה אחר זה, וכל כך פעמים ילמוד אותם עד שיהיו שגורים לו בע"פ. וההלכה בתלמוד יום ויום כדי שיהיה יוצא שישליש כל יום כו':

ועיקר הכולל הכל, יהיה נעקר ונשרש מן העולם השם של בין הזמנים לא יזכר ולא יפקד, רק כל העתים שוים לטובה יתנהגו כמנהג אחד לתורה, כמו שכתוב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה:

וענין החלוקים יהיו בטלים ומבוטלים, ומי יתן שלא היו בעולם. ואף אם יאמר האומר שהוא מגיד קרוב לפשוטו ומגיד הרבה עניינים אמיתיים, מכל מקום כשמעורב בו אפילו דבר אחד שאינו אמת, אוסר במשהו. ומי יוכל לשער העון פלילי להפוך דברי אלקים תורת אמת:

והנה שמעתי דבת קצת מחכמי הדור האומרים באם לא עוד החלוק מה גבר מגוברין, כי אז יקומו הרבה לתפוס ישיבה. על הדברים האלה ראוי לקרוע, להיות ממעט בכבוד שמים כדי להרבות כבודו. ועוד מי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר יא, כט), כי אז יתרבה הדעות:

והנה יש כת משוגעים האומרים, החילוק מחדד. האומר כן ראוי לנזיפה. חדא אף אם היה כן, וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך (שבת ד, א), ק"ו חטא גדול ונורא כזה. ועוד כשנעשה מחודד מה עושה בחידודו, הלא אין חידודו אלא שמבלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת. ועוד איך נעשו ר"ת ור"י וכל בעלי תוס' מחודדים, רק ע"י לימוד תורת אמת ובקיאות מסכתות והתמדה וחוזרים תמיד, וזמן ובין הזמנים שווים, רק דבר זה היא מצוה ובו ידבקון, ויהיה ג"כ חידוד דהיינו לתרץ בדרכים אמיתיים כל אוי"ש ברענג"ר וכל ניר"ן בערג"ר וכל רעגי"ר שפורגי"ר, וכן בתוספת לקשר כל ואם תאמר או תימא שהיא בלא זאת. דברים כאלה הם בכלל תורת אמת, והם גם כן חידוד. בודאי מי שלומד דבר יום זמן ובין הזמנים גמרא פי' תוספת עם כל הדקדוקים, ובפרט דקדוקי רש"י, כי בכל דיבור ודיבור של רש"י יש בו נסתרים עניינים מופלאים, כי חיבר החיבור שלו ברוח הקודש. צאו וראו ברש"י על התורה שהקורא סובר שהוא קל, ראו במזרחי ובכל מפרשי דבריו ותמצאו נפלאות. ורש"י על הגמרא ג"כ הוא כולם מרועה אחד נתנו. ואחר כך עיון בגמרא פירוש תוספת בקושיות ותירוצים. ואחר כך לתרץ כנזכר לעיל בדרכים אמיתיים. ודבר זה יהיו נוהג זמן ובין הזמנים ולא יזכר ולא יפקד שם בין הזמנים ויעקור מן העולם. אז תהיה תורתינו תורת ה' תמימה:

חבל על דאבדין מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים גדולים ונפלאים, חטאתי עויתי פשעתי. על כן באתי להזהיר הדורות הבאים ובזה יתהפכו זדונותי לזכיות. יאמרו נא יראי ה' ויפרסמו כל הנ"ל בקרב כל ישראל לזכות את הרבים:

והא דמשמע בדברי רז"ל שנוסף על לימוד התלמוד צריך להיות מפולפל, כדאיתא בחגיגה (יד, א), כל משען לחם (ישעיה ג, א), אלו בעלי תלמוד. איש מלחמה (שם ב), זהו היודע לישא וליתן במלחמות של תורה. הרי הפלפול נוסף על התלמוד. וכן איתא בב"ב פרק מי שמת (קמה, ב) עתיר נכסים עתיר פומבי, זה בעל אגדות. עתיר סלעים עתיר תקוע, זהו בעל הפלפול. עתיר משח עתיר כמוס, זהו בעל שמועות הכל צריכים למרי' חטיא, ומאי ניהו גמרא. ופירש רש"י, סוגיית התלמוד ותירוץ המשניות וברייתא והוא עיקר התלמוד, וממילא פילפול ענין אחר הוא, והוא החידוד שתלמידי חכמים מחדדים זה את זה כדאיתא בפ' קמא דתענית (ז, א), מאי דכתיב (משלי כז, יז) ברזל בברזל יחד, לומר לך, מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו, אף ב' תלמידי חכמים מחדדים זה את זה. ואיתא נמי התם למה נמשלו דברי תורה כעץ שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לומר לך, מה העץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידים חכמים קטנים מחדדים את הגדולים. וא"ר חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן. וכבר אפליגו בזה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן (הוריות יד, א), חד אמר סיני עדיף, וחד אמר עוקר הרים עדיף. ופירש רש"י, עוקר הרים הוא חריף ומפולפל:

גם בן עזאי היה משתבח עצמו בחריפות ובפלפול, כדאיתא בפ' בתרא דבכורים (נח, א), תניא בן עזאי אומר, כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. ומצאתי כתוב למה דמה חכמי ישראל לקליפת השום ולא לקליפת פרי אחר כגון קליפת אגוזים וכדומה. ואין לומר משום דקליפת השום הוא יותר גרוע מכל שאר קליפת הפירות, כי אין השכל נותן דכולי האי לאין דומין כל חכמי ישראל קמיה, ושיכוין הוא להגדיל כבודו ולמעט בכבודם כל כך. אלא נראה דהטעם הוא מפני חריפות שהיה בו יותר מכולם, והם היו כמו הקליפה. דעם היות שאין בקליפה אותו החריפות כמו בפרי, הרי היא מעמדת הפרי ומקיימה אותו. ככה הם היו בקיאים וחכמים בתורה ומעמידים חריפותו. ולכך כתיב כל חכמי ישראל דומים עלי, שהיה שם אותם עליו לומר שלפי האמת הם עליו בחכמה, אלא שהוא הי' יותר חריף יותר מהם שהוא השום והם הקליפה שעליו המקיימת ומעמדת השום, עד כאן:

אמת הדבר טבא פלפלא חריפתא, ובפרק במה מדליקין (שבת לא, א) אמר רבא, בשעה שמכניסין אדם לדין, שואלין אותו נשאת ונתתה באמונה פלפלת בחכמה כו'. אבל כל זה נאמר על פלפול של אמת, ויכול אדם לחדש פלאי פלאות בכל הלכה והלכה מכח קושיות ותירוצים ולפלפל עליהם ולמצוא דרכים איזה דרך הפשט האמת, הן בתלמוד הן ברש"י ותוספות. וכמו שמפלפלים התוס' עם רש"י, כן נוכל להוסיף בפלפול לעיין ולתרץ הקושיות שהתוס' מקשים על רש"י, וכן שאר קושיות שהתוס' מקשים בסוגיא דשמעתתא. התורה נתנה לכל ישראל כי כתר תורה מונח לכל, ואל יחשוב מה אני ומי אני הוא לעיין ולילך בגדולות ובנפלאות. כי הלומד לשם שמים ומייגע את עצמו בהלימוד, אז יגעתי ומצאתי תאמין (מגילה ו, ב), וכל אלה הפלפולים אשר אורייתא הוא דמרתח ביה הם מרכבה למדת המלכות שנקראת תורה שבע"פ שהיא מדת הדין. ודוקא בפלפול של אמת, אבל בפלפול של שקר דובר שקרים לא יכון (תהלים קא, ז). ובפ"ק דעירובין (יג, ב) תנא, תלמיד ותיק הי' ביבנה שהיה מטהר את השרץ בק"ן טעמים. וזה לשון התוספות, תימה מה חריפותא הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאהו בהדיא. ואומר ר"ת כו' עיין שם. הרי שהוקשה לתוס' דמה מעלה יש פלפול שאינו של אמת, ודי בהערה זו^הגה"הכתב מהר"ק בספר תפילה למשה וזה לשונו, ואם הרבו ללמוד תורה קודם פנותו מבית הכנסת לעסקיו, יורה על סוד סמיכות תפלה לתורה, דהיינו לקשר מלכות בתפארת, ולכן טוב שלא להפסיק כלל ולתת קביעות לתורה, דהיינו קבעת עתים להתורה שהמלכות עת ויש לה בחינת עת דין ועת רחמים עת יום ועת לילה, לכך קובעין עת לתורה ביום ובלילה. עת קשירת תפלת ערבית בתורה, ועת קשירת תפלת שחרית לתורה. ושתי עתים אלו נקשרים ביום ובלילה תפלה ותורה. ומטעם זה כתיב בהפך (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה כו'. אמנם פרטית התורה ידוע, תורה נביאים וכתובים תפארת נצח הוד יסוד ומלכות:
אמנם משנה ותלמוד הסבה וחשובים יותר ויותר, מפני שקשוט המקרא מדה שאינו מדה ירצה ימדוד במלכות ויתקן בה תיקון מעט, עד שיאמר מדה שאינו מדה. הבל פיו ימדוד ויתקן בה תיקון מדה שאינו מדה, שאינו מתחדש אלא חוזר ומודד בה שכבר מדדו ראשונים בעת שנתגלה המקרא ונתקנה המלכות באותם האותיות שנמדדו על ידי הנביא עת חידש נבואתו, א"כ מודד המדוד. אמנם ענין זה אינו אלא בתורה שבכתב, מפני שכתובה ומדודה. אבל תורה שבעל פה, כל עת שאדם שונה בה מודד, ולכך משנה מדה שמקבלין עליה שכר אם הוא שונה מודד וחוזר ומודד ומקשט במלכות להשפיע בה באותן הקשוטין, והיינו מדה ותיקון שמקבלין עליה שכר שהוא שפע הזכר הממלא אותם התיקונים והקישוטין. תלמוד היינו חדוש תורה מדה העולם עד תכלית, מפני שממש מחדש מציאות במלכות, והרי ב' חלקים אלו הם תלוים בעסק התורה. ואם ילמוד הלכות ויחדש בהן, מושך מלמעלה משערין דרישא דמלכא דכתיב בהו (שה"ש ה, יא) קווצותיו תלתלים. ופי', כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ולכך עסק ההלכות דבר חשוב עד מאוד, שהוא מושך מרישא דמלכא. ואם יחדש חדושי תורה בסוד מעתיקא קדישא דתמן רזין דאורייתא ומשך מהכתר תיקון אור ר"ז ליסוד לתפארת ולהשפיע למלכות ומתקנם במקשטה תיקון דקישוט שאין למעלה הימנו, ובמה משובח תיקון התורה יותר מהתפילה שהרי עבירה שהיא החיצונית מכבה מצוה שהיא תפילה ונוצח אותה ומעכבה לעלות דרך היכל לבנת הספיר כדפי' בפ' ס"י, ואין עבירה מכבה תורה אלא סוד תיקון זה עולה וגובר ואין החיצוני יכול לעכב בידה ולחזור, אלא אדרבה התורה היא פותחת פתח לתפילה ליכנס עמה מפני שהתורה מעלמא דדכורא שאין החיצונים נאחזים בה כלל, ולכך אורך ימים מהכתר למימינים שהכתר נאחז בחסד דשמאלה עושר וכבוד מלמטה. ועל כל זאת מתוך שלא לשמה בא לשמה, שמן השמאל יכנס לימין, שכן דרך התפארת אוחז בשמאל ואח"כ מטה כלפי חסד ונוטה לימין והיינו שמים א"ש ומי"ם נוטה הא"ש למים, עד כאן הג"ה::

ובענין לימוד משנה ותלמוד איזה מהן להיות רוב עסקו בו, איתא במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) (א), תנו רבנן העוסקים במקרא, מדה ואינו מדה. במשנה, מדה ונוטלין עליה שכר. בתלמוד, אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא, אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. א"ר יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד^הגה"הוהראקנט"י פרשת יתרו לאחר שהאריך וכתב שתורה שבכתב היא תפארת ותורה שבעל פה היא מלכות, כתב וזה לשונו, והנה המסכתות הנשפעות מהמדה ההיא הם ששים כמה דאת אמר (שה"ש ו, ח) ששים המה מלכות, רצה לומר הנשפעות ממדת המלכות. וכנגדן אמרו רז"ל (גיטין ע, א), שתין מיני חמרא הוו, המשובח שבכולן הוא האדום והרמז בו לשחיטת קדשים, ונתחברו המסכתות האלו בשיתא סדרי משנה הכוללת הכל בשש קצוות. והבן מה שאמרו רז"ל (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, כי כל אחד הפך חברו. על תורה שבעל פה רמז הכתוב (תהלים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב, אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה, מפני סוד הנשיקה:
והמצוה שבתורה שבע"פ לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפ"ק דתענית (ח, א), אמר ר' חנינא, מאי דכתיב (משלי כז, יז) ברזל בברזל יחד, למה נמשלו תלמידי חכמים כברזל, לומר לך מה ברזל כל אחד מחדד את חבירו, אף תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה. והבן למה המשילו לחדוד הברזל:
ובמדרש ילמדנו, והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג, יג), כשם שהשואל שואל למטה כך למעלה, שנאמר (דניאל ד, יד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא. כשם שנושאין ונותנין בהלכה למטה, כך נושאין ונותנין בהלכה למעלה. ובירושלמי דפאה (ב, ד) גרסינן, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני. מדרש רות, וזאת לפנים בישראל (רות ד, ז), אין זאת אלא תורה. על התעודה זו תלמוד ירושלמי, שנאמר (ישעיה ח, טז) צור תעודה חתום תורה בלימודי. צור תעודה, בארץ ישראל, שם נקראו למודי ה' ולא בחוץ לארץ. וכתיב (שם כ) לתורה ולתעודה ועל התמורה, זו תלמוד בבלי שבחוץ לארץ שחלפו הלשון והדת, והכל היה לפני הקדוש ברוך הוא קודם שברא העולם. וכשתבין מה שכתבתי, תבין מה טעם נמנעו רבינא ורב אשי מלעשות פסקי התלמוד לבד המשא ומתן, כי הוא העיקר, והבן זה:
והחייט פרק מערכות השמות, הביא דברי רבי מנחם רקנאט"י בספר טעמי מצות, ושם כתוב בזה הלשון, והתורה שבעל פה מצוה היא לפלפול שיטת ההלכה, כי כל זה הוא כנגד מה שהתורה שבעל פה רומז אליה, על כן צריך לתת לה חלקה כפי הראויה לה. ובזה יוצק הזהב רותח בפי האומרים מה לנו לצרה הזאת ללמוד כל ששה סדרים ולאבד בהם שנותינו יותר טוב הוא ללמוד הפסקים, ולהתעסק אחרי כן בחכמות אחרות. אמנם תלמוד גדול לישא וליתן בהלכה כמו שבארנו למעלה הסוד הרמוז בו, עד כאן לשונו::

ומכל שכן האידנא שזכינו לפירוש הרמב"ם והרב ברטנור"ה שמבארים המשנה כפי ההסכמה שבתלמוד וגם כתבו פסק ההלכה, הרי מעלת המשנה רבה, כי מה שאמרו תחלה תלמוד אין לך מדה גדולה הימנה, כי גירסת המשנה בלא תלמוד לא יגיעהו לתכלית המכוון ללמד חוק ומשפט בישראל, שאם לא ידע טעמי הדבר פעמים ידמה דבר שאינו דומה ויורה הוראות טעות. ועל זה אמרו במסכת סוטה פ"ג (כב, א), תנאים מבלי עולם הן. וכי מבלי עולם הן, והלא מיושבי עולם הן שנאמר (חבקוק ג, ו) הליכות עולם לו. אלא שמורין הלכה מתוך משנתן, עד כאן. אבל עתה בפירוש הרמב"ם והרב ברטנורה מתוקן הכל. על כן רוב העסק יהיה במשניות ללמוד ולחזור אותם בלי ערך ובלי הפסק, ויהיה שונה הלכה בתלמוד בכל יום ולפלפל פלפול של אמת, ואשרי הזוכה למשנה שיהיו שתא סדרי משנה שגורים בפיו בע"פ, ואז עושה סולם לנשמה שתעלה למעלה למדריגה קמא, וסימנך משנה אותיות נשמה:

ומצאתי כתוב, המשנה היא כתר תורה שבע"פ, ועל ידה נמצא תיקון גדול לארבע דברים נעלמים מעין כל חי, שכל הגאולות לישראל מתעוררים מלמעלה להאיר ולהוריד כוחם למטה. ראשון המ' של משנה מתקנת וממתקת המ' של לםרבה המשרה (ישעיה ט, ו) שהיא סתומה וחתומה עד קץ הימין, ונפתחת על ידי לימוד המשנה. והשי"ן של משנה מתקנת וממתקת הצ' של יצחק שהוא דין הקשה להיות בשין יצחק ישחק שיהיה לעתיד גיל וששון, לזה מרמז המסורת של ד' יצחק בשי"ן ישחק כאשר מרומז ומבואר ליודעי חן. והנו"ן מקרבת הגאולה וממתקת שער החירות שהוא שער החמשים שהוא שער הגאולה. והה' מרמזת על השכינה שהיא בגלות, ועם הלימוד מוציא אותה מהגלות המר ונמהר, עד כאן:

וזה לשון הרקנאט"י פרשת יתרו דף פ"ו ע"ג, ודע כי צריך אדם להתעסק בתורה שבכתב ביום ובתורה שבעל פה בלילה דבר מפי עניינו. וכן אמרו רז"ל בפירקי רבי אליעזר (מה), כל אותן מ' יום שעמד משה בהר היה קורא בדת מקרא ביום, ושונה בדת משנה בלילה. וכן תרגום המתרגם בפסוק (שה"ש ה, י) דודי צח ואדום בלשון זה, בכן שריאת כנישתא דישראל למשתעי בשבחיה דמריה עלמא. וכן אמרת לההוא אלהא רעותי למפלח דעטיף ביממא באיצטלא כתלג חיור ועסיק בעשרין וארבע ספרין דאורייתא ופתגמי נבואה וכתיבי. ובלילה הוא עסיק בשיתא סדרי משנה וזיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא מסגיאות חכמתא וסברת דהוא מחדד שמעוין חדתן בכל יומא ויומא, ועתיד לפרסומינן לעמיה ביומא רבה תאר הלבנות הרמוז במלת צח לתורה שבכתב. ועל כן אמר באיצטלא כתלג חיור והאדמות הרמוז במלת אדום לתורה שבע"פ היוצאת מן הכלה. זהו שאמרו (אבות ב, י) ואף כל דבריהם כגחלי אש והוי זהיר בגחלתן. ועל כן אמר זיו יקרא דאנפוהי זהירין כנורא רמז לאש אוכלה אש, עד כאן לשונו:

וזהו ענין שאמרו בסוף תענית (לא, א) על הלילות שאחר ט"ו באב ודלא מוסיף יסיף. מאי יסיף, תנא רב יוסף תקבריה אמיה. הכוונה, כי הלימוד בלילה היא תורה שבע"פ שהיא מרכבה לאם מדת מלכות, ומצינו שהלילה זמן מוכן לתורה ביותר מביום לפי שפנוי בו האדם יותר מעסקיו, ועל כן אמרו בפ"ג מאבות (מ"ה), רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו. רצה לומר, לפי שהם שעות פנויות מעסק וממלאכה, וראויות ללמוד. ומי שאינו עושה כן, מאבד זמנו בידים ומתחייב בנפשו. והזמן המוכן יותר בכל הלילה הוא באשמורת הבקר, לפיכך היה דוד קם בחצי הלילה לקרות בתורה (ברכות ג, ב). וגרסינן במסכת מנחות פרק הרי עלי עשרון (מנחות דף ק"י) (א), שיר המעלות הנה ברכו את ה' וגו' בבית ה' בלילות (תהלים קלד, א), אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתוב כאלו עוסקין בעבודה. וגרסינן בפרק קמא דע"א דף י"ב (ב) ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין דף ג' (ב), א"ר לוי כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר (תהלים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, מה טעם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. איכא דאמרי, אמר רשב"ל, כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא שדומה ליום, שנאמר יומם יצוה ה' חסדו וגו'. וגרסינן במסכת עירובין פרק הדר עם הנכרי דף ס"ה (א), א"ר לוי לא איברא סיהרא אלא לגירסא:

וגרסינן נמי התם פרק עושין פסין (עירובין) דף י"ח (ב), א"ר ירמיה בן אלעזר כל בית שדברי תורה נשמעין בו בלילה שוב אינו חרב, שנאמר (איוב לה, י) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. לא עוד אלא נשותיהן זוכות בעולם הבא, כדגרסינן בפרק יום הכפורים (יומא) דף ע"ז (א), מאי דכתיב (תהלים קכז, ב) כן יתן לידידו שינה, א"ר יצחק אלו נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה, וזוכות לעולם הבא. ואם חס ושלום אינו עוסק בלילה, נענש, כדגרסינן בפ' חלק (סנהדרין) דף צ"ב (א), א"ר אלעזר כל בית שאין דברי תורה נשמעין בתוכו בלילה אש אוכלתו, שנאמר (איוב כ, כו) כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו. ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר (יואל ג, ה) ולשרידים אשר ה' קורא, וכל זה מפני שהתורה הנלמדת בלילה מתקיימת ומתיישבת ביותר לפי שהוא פנוי מהטרדו.ת ועל כן מה טוב ומה נעים שהוקבע לימוד התורה שבע"פ שצריכה עיון גדול ללמוד אותה בלילה:

הסמ"ג בלאווי"ן י"ג כתב, הפורש מן התורה אפי' זקן מופלג עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים ד, ט) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. ובפרק שתי הלחם (מנחות צט, ב) אמר, שעובר בשני לאוין. ובאבות (ג, י) תנן, השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. וגרסינן בפ"ג דיומא (לח, ב), אמר רב המשכח דבר אחד מתלמודו גורם גלות לבניו, שנאמר (הושע ד, ו) ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. א"ר אבהו, אף מורידים אותו מגדולתו, שנאמר (שם) כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי, עד כאן לשונו. ומסתברא לי שזהו שאמרו שהפורש מדברי תורה עובר בלאו או בשני לאוין, שבכל יום הוא עובר:

ותניא ביומא דף ל"ה (ב), עני ועשיר ורשע באים לדין לפני הקב"ה, אומרים לעני מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו כלום היית עני יותר מהלל הזקן שהיה עושה ומשתכר חצי דינר, חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסת ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו השומר להכנס, עלה וישב על פי ארובה לשמוע דברי אלהים חיים, ואותו היום ערב שבת היה וירד עליו שלג רום ג' אמות. בשחרית אמר שמעיה לאבטליון, בכל יום הבית מאיר והיום אפל. הציצו עיניהם, ראו דמות אדם בארובה. עלו ופרקו השלג מעליו והרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, ראוי זה לחלל עליו שבת. אומרין לעשיר, מפני מה לא עסקת בתורה. אם אומר עשיר הייתי וטרוד בנכסי, אומרים לו כלום היית עשיר יותר מר' אליעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עירות ביבשה ואלף ספינות בים, ומימיו לא הלך לראותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה ונוטל שק של קמח על כתיפו והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. שואלין לרשע מפני מה לא עסקת בתורה. אם אמר נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום היית נאה מיוסף הצדיק שהיתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים בכל יום ומחלפת בגדיה בערב ובבקר, נתנה לו אלף ככר כסף לשכב אצלה ולא שמע אליה. נמצאו עניים ועשירים ורשעים מחוייבים על שלא עסקו בתורה, עד כאן לשונם:

המאמר הזה צריך ביאור. וקשה מה הוא דעת העשיר שהשיב עשיר הייתי וטרוד בנכסים כו', מכל שכן היה לו לקיים התורה מעושר, ולא היה לו להטריד כל כך בעסקים. גם מה זה תשובת העני שהי' טרוד במזונותיו, מכל מקום עני הוא ועסקיו מועטין במשא ומתן, אבל בודאי יש לו זמן וזמן ללמוד. והיותר קשה על ענין הרשע, חדא, מה לי ולתורתו, הלא כתיב (תהלים נ, טז) ולרשע אמר מה לך לספר חקי. ועוד אם יש לו התנצלות מלימוד התורה, מכל מקום חייב בדין על שהוא רשע. ועוד מה אומר הייתי טרוד ביצרי, מכל שכן היה ללמוד, כמו שאמרו רז"ל (סוכה נב, ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש:

הענין, כל אחד רוצה להיות נפטר על דרך העוסק במצוה פטור ממצוה (סוכה כה, א). טענת העשיר הוא מה שהפליגו רז"ל בשכר המחזיקים לומדי תורה בממונם, כדאיתא במסכת כתובות בפרק בתרא דף קי"ז (ב), כל המשתמש באור של תורה טל תורה מחייהו, וכל שאינו משתמש באור תורה אין טל תורה מחייהו. כיון דחזיוה דקא מצטער, א"ל רבי מצאתי להם מנוחה ממקום אחר, ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו' (דברים ד, ד), כדאיתא בפ"ה מח"ב באיכות הזיווג. וגרסינן בב"ר (צט, ט), זבולן לחוף ימים ישכון (בראשית מט, יג), קדם זבולן ליששכר, והרי היה יששכר גדול מזבולן שכן הוא מיחסן יששכר זבולן. אלא לפי שהיה יששכר עוסק בתורה וזבולן עוסק בפרקמטיא ובא ומאכילו לפיכך קדמו הכתוב, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ולא לעמלים בה. וגרסינן בויקרא רבה (כה, ב), למחזיקים, למי שמחזיקים ידי לומדי תורה ומסייען בממונו כשמעון אחי עזריה, על שהיה עזריה יוצא בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של שמעון, נקרא על שמו. וגרסינן במדרש תנחומא עץ חיים למחזיקים בה, אלו נאמר לעמלים לא היה תקומה לאחרים, אלא למחזיקים בה, למחזיקים ידי לומדיה. כיוצא בדבר, (דברים כז, כו) ארור אשר לא יקום את דברי התורה הזאת, אלו נאמר אשר לא ילמד את דברי התורה, לא היתה תקומה לאחרים, אלא אשר לא יקום את ידי לומדיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'. ובזוהר פרשת בראשית (ח"א ח, א) אמר, שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא, י), אלו הן תמכין דאורייתא, אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשיה בעוד דלעאן בה, אינון דתמכין לון אית בהו עשיה, ובחילא דא כתיב תהלתו עומדת לעד:

הרי מעלת המחזיק ידי לומדי תורה גדול במאוד, בכן טוען העשיר שהוא מחזיק ידי כמה לומדים שיעסקו בתורה, סובר שדי לו בזה ואינו מחויב ללמוד בעצמו, מאחר ששוכר אחרים בממונו ועוזר לתורה, על כן הוא טורד את עצמו בטרדת אסיפת הממון. איש כזה ר"א בן חרסום מחייבו, כי בודאי החזיק בממונו הרב כמה אנשים לתורה, כי איש חסיד וקדוש היה, ועל כל זאת היה עוסק בתורה יומם ולילה:

עני טוען, אני אף שלא עסקתי בתורה מכל מקום הוא כאלו עסקתי בתורה, כי ענין עסק התורה היא תורת חסד שאמרו רז"ל (סוכה מט, ב) איזה תורת חסד זה הלומד תורה ומלמדה. עוד אמרו (ב"ב ח, ב), ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג), אלו הם מלמדי תינוקות. ואומר העני, שטרחתי הכל לזון בני ובני ביתי אני ג"כ בכלל מצדיקי הרבים, שהרי דרשו רז"ל (כתובות נ, א) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו, ג), זה הזן בניו ובני ביתו כשהם קטנים, וזה בודאי נאמר על עני שמטריח בכל גופו וזן אותם. על זה אמר, הילל מחייבו:

רשע שהוזכר במאמר הזה, אינו רשע בפועל, רק רצה לומר מי שנולד במזג תכונה רעה להיותו בעל תאוה, והוא אדרבה כובש תאוותו והוא אומר מה תכלית עסק התורה שיבא לידי מעשה ושיגבר על היצר הרע המנוול, אומר הרשע מאחר שאני עושה כן אם כן הרי כאלו עסקתי בתורה, איש כזה יוסף מחייבו שגבר על תאותו, ועל כל זה בן זקונים למד מיעקב כל התורה שלמד יעקב משם ועבר:

הרוצה ללמוד ושיתקיים בידו, יוציא הדבר בפיו, כדגרסינן במסכת עירובין פרק כיצד מעברין (עירובין דף נ"ד) (א), ברוריה אשכחי' לההוא תלמידא דהוה גריס בלחישא. בטשא ביה ואמרת ליה, לאו הכי כתיב (ש"ב כג, ה) ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח איברים שבאדם, שמורה בלב. ואם לאו, אינו שמורה בלב. תניא, תלמיד אחד היה לו לר"א בן יעקב שהיה שונה תלמודו בלחש, ולאחר ג' שנים שכח תלמודו. ואמרינן עלה, א"ל שמואל לר' יהודא, שיננא פתח פומך כי היכי דתיקום בידך ותוריך חיי, שנאמר (משלי ד, כב) כי חיים הם למוצאיהם, אל תיקרי למוצאיהם, אלא למוציאים בפה. ואמרינן נמי עלה, א"ר אמי, מאי דכתיב (משלי כב, יח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, אימתי דברי תורה נעימים, בשעה שתשמרם בבטנך. ואימתי תשמרם בבטנך, בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ר' זירא אמר מהכא, (משלי טו, כג) שמחה לאיש במענה פיו וגו', אימתי שמחה לאיש, בזמן שהוא מענה פיו. ר' יצחק אמר מהכא, (דברים ל, יד) כי קרוב אליך הדבר וגו', אימתי קרוב אליך הדבר מאוד, בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו. רבא אמר מהכא, (תהלים כא, ג) תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו וגו', אימתי תאות לבו נתת לו, בזמן שארשת שפתיו בל מנעת סלה:

ומי שרצונו ללמוד, יחזיר תמיד לימודו ויבין ויזכור. כדגרסינן בפ"ק דתענית דף ז' (ב) אמרו רז"ל, אם ראית תלמיד חכם שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה הוא, שנאמר (קהלת י, י) והוא לא פנים קלקל. מאי תקנתיה, ירבה בישיבה, שנאמר (שם) וחיילים יגבר ויתרון הכשר חכמה כל שכן היכא דסדורה לו משנתו מעיקרא. ריש לקיש הוה מסדר מתניתיה מ' זימנין כנגד מ' יום שניתנה בהם תורה, ועייל קמיה דרבי יוחנן. רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה כ"ד זימנין כנגד תורה נביאים וכתובים, ועייל לקמיה דרבא:

ואם אינו חוזר בתלמודו, ישכחנו, כדגרסינן בפ' חלק (סנהדרין) דף צט (א), רבי יהושע בן קרחה אומר, כל הלומד תורה ואינו חוזר, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. לומד ומשכח, דומה לאשה שיולדת וקוברת. אם יכול לחזור תלמודו אפילו ק' פעמים נקרא עובד אלהים, כדגרסינן בפרק קמא דחגיגה דף ט' (ב) אמר ליה בן ה"א ה"א להלל, מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו^הגה"המצאתי רמז גדול בזה הפסוק (מלאכי ג, יח) בין עובד אלהים, הנה עובד אלקים לאשר ראשי תיבות עא"ל בגימטריא ק"א. לא עבדו ראשי תיבות עולה ק', הרי כששונה ק' עדיין נקרא לא עבדו. וכן בא הרמז (איוב כח, יב) החכמה מאין תמצא, מאין עולה ק"א, ואותיות מאי"ן הם הנעלמים מאותיות משה דמילואו כזה מ"ם ה"א שי"ן, וכן זגנזגאל רבו של משה הנגלה לו בסנה כמבואר בתרגום יוחנן עולה ק"א, עד כאן:, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו לא עבדו. אמר ליה, עובד אלהים ולא עבדו תרווייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו ק' פעמים למי ששונה מאה פעמים ואחד. אמר ליה, ומשום חדא זימנא יתירה קרי ליה לא עבדו. אמר ליה, אין, צא ולמד משוק של חמרין עשרה פרסי בזוזי, ואחד עשר פרסי בתרי זוזי:

ומי שרגיל בחזרת לימודו יהיו דברי תורה משוננין בפיו ומזומן להשיב לכל שואל, כדגרסינן בפ"ק דקדושין דף ל' (א), תנו רבנן, ושננתם (דברים ו, ז), שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר, אלא אמור לו מיד, שנאמר (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את וגו':

איתא במסכת ברכות דף ל"ח (ב), ר' חייא בר אבא כל תלתין יומין מהדר תלמודיה קמיה ר' יוחנן רביה. וזה לשון התוס' (ד"ה כל תלתין), לאו דוקא כל תלמודא, אלא כל מה שהיה לומד כל שלשים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלשים ואחד, עד כאן לשונם:

בסוף מסכת ברכות (סג, ב), הסכת ושמע ישראל (דברים כז, ט), הס ואחר כך כתת כדרבא, דאמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה. פירש רש"י, הס ואחר כך כתת, שתוק כמו (במדבר יג, ל) ויהס כלב, שתוק והאזין לשמועתך עד שתהא שגורה בפיך, ואע"פ שאינה מיושבת לך, ואח"כ כתתנה והקשה עליה מה שיש לך להקשות ותרץ תירוצין עד שתתיישב לך. יהגה, יעיין, עד כאן לשונו. וכן הוא בפרק קמא דע"ז (יט, א), ומייתי לה מקרא (תהלים א, ב) כי אם בתורת ה' חפצו, והדר בתורתו יהגה. ואמר רבא, לגרוס אינש והדר לסברא, ואע"ג דמשתכחא, ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, שנאמר (תהלים קיט, כ) גרסה נפשי לתאוה אל משפטיך בכל עת, עד כאן:

וכן איתא במסכת שבת פרק במה אשה (סג, א), אמר רב כהנא, כד הוינא בר תמני סרי שנין, הוה גמרינא ליה לכולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. מאי קמ"ל, דלגרס אינש והדר לסברא. פירש רש"י, דלגרוס אינש לגרוס שמעתתא מרביה, ואע"ג דלא ידע לכולה טעמיה, והדר לסבריה טעמיה. דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוי ידע להאי טעמא, ותלמודיה הוי קים ליה מדהוה בר תמני סרי, עד כאן. מזה מוכח דלגמר אינש תחלה הרבה, ואח"כ יתרגל בעיון. ואשרי מי שיבחר ויוצא ידי שניהם, ונוהג כפי מה שראיתי נוהגין הרבה חכמים שלמים, דהיינו שלומדים בכל יום תלמוד משני מסכתות, מסכתא אחת לומדים בו הרבה במרוצה בלי עיון גדול, ואח"כ מסכת אחרת לומדים בה מעט ובעיון ופלפול וחדוד:

לאחר שמילא כריסו במקרא ובמשנה ותלמוד, יתעסק באימה וביראה בקדושה וטהרה בחכמת הקבלה בזוהר ובתיקונים ובמפרשי דבריהם וביתר ספרי הקודש השואבים ממי באר הזוהר. וכבר נתחברו על זה פוסקים הרבה בלימוד חכמת הקבלה, וכלל העולה, שמחוייב האדם לידע את שמו יתברך. ומי שלא ראה זו החכמה, לא ראה מאורות מימיו, והכסיל בחושך הולך. וכבר הוזכרו עניינים אלו בארוכה למעלה בפרק י' מאמרות במאמר בביאור פסוק (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך:

ומצאתי כתוב, כמו שיש בסוחרים מי שאינו מרויח רק ארבע או חמשה לבנים ליום להיותו תופר בגדים גסים, ומי שהוא מרויח עשרים או שלשים לבנים ליום להיותו תופר בגדים דקים ומעולים. וכן נוקב מרגליות ירויח דינר זהב ביום, ונוקב כלי זכוכית לא ירויחנו בשבוע אחד, והכל אומנים. כמו כן בשכר המצות, יותר ישתכר ביום אחד מי שיודע סודם, ממה שישתכר בשבוע אחד הבלתי יודע סודם:

המשל, ראובן שמעון לוי אכלו כאחד, גד ונפתלי דן אכלו כאחד, לוי המקובל זימן ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, כיון למי שראוי לכוין. דן הבלתי מקובל, זימן גם הוא בחבורתו ובירך ברכת המזון וכוס של ברכה בידו, ולא כיון לסודות הברכה כי לא ידע הנה. שניהם מצוה אחד עשו, אך יש יתרון לשכר לוי משכר דן כיתרון האור מן החושך, ועל זה הדרך שאר המצות וזה פשוט ליודעי חן:

הן אמת שכמו ששכר היודע סודות המצוה גדול מאד משכר הבלתי יודע, כך ענשו כשיעבור עבירה או יבטל מצוה גדול מאוד מעונש הבלתי יודע, ומכל מקום לא האדם בן חורין ליבטל הימנה ולומר לא היא ולא שכרה, כי על מנת כן עברנו בברית ה' אלהינו ובאלתו לעשות כל מה שהוא חפצו, ובבטלנו רצונו יפקוד בשבט פשענו. ולא נפרוק עלו מעל צוארנו באמור לא מדבש הקבלה ולא מעוקצה, כמו שאמרו שעיר ופארן במיאנם התורה. ואולם, צריך לידיעה ההוא ב' תנאים. הא' לב נבון מלא מיראת ה' ואהבתו. הב' שקידה רבה על ספר הזוהר:

במסכת ברכות דף כ"א (ב), העוסק במעשה מרכבה אינו פוסק אפילו לאמן יהא שמיה רבא כו'. על כן העוסק בחכמת הקבלה צריך שלא יסיח דעתו מהענין אשר עוסק עד גמר אותו הענין, ואין צריך לומר שלא ישיח ח"ו שום שיחה, והוא בק"ו בנו של ק"ו, דאפילו בדברי תורה דעלמא אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב, ב) המפסיק בשיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, אשרי שומר פיו ולשונו ובתורת ה' יהגה:

הרחקת לימדו פלסופיא ואיסורה מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים, ואם להביא כל דבריהם הוא עלי למשא, אפס קצת מהם תראו מה שכתב בזה רב האי גאון נמצא בעין יעקב במסכת חגיגה במאמר ד' נכנסו לפרדס, עיין שם:

והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל כ"ה וזה לשונו, ואע"פ שלא ידעתי מחכמה חיצונית שלכם, בריך רחמנא דשיזבין מינה, כי בא האות והמופת להדיח האדם מיראת הש"י ותורתו כו', עד לא תהא תורה שלנו כשיחה בטילה שלכם חכמת הגיונכם אשר הרחיקו כל חכמי הדת כו', עד כי חכמת התורה וחכמת הפילסופיא אינן על דרך אחד. ואמר החכם (משלי ב, יט) כל באיה לא ישובון, רצה לומר כל הבא ונכנס מתחלה בחכמה זו, לא יוכל לצאת ממנה להכנס בלבו חכמת התורה, כי לא יוכל לשוב מחכמה טבעית ולא ישיג לעמוד על חכמת התורה שהיא ארחות החיים, כי יהי' לבו תמיד על חכמת הטבע ותעלה ברוחו להשוות שתי החכמות יחד ולהביא ראי' מזו לזו ויעוות משפט כי שני הפכים הם צרות זו לזו ולא ישכבו במקום אחד, עד כאן לשונו ועיין שם כי קצרתיו:

בעל שבילי אמונה נכד הרא"ש היה, כמו שכתב פעמים בספרו דף ק', הוא כתב בנתיב הח' וזה לשונו, ראיתי תועי רוח שחשבו עשיית המצות שאביי ורבא נושאין ונותנין בהן דבר קטן שלא עלה ביד המתעסק בהן רק שכר עשייתן, שאין בעשייתן רק שקיים מצות הש"י כו', עד ומזה יצא להם בטול העשייה בכלל המצות כתפלה ותפילין ואיסור והיתר, ואין נותנין דעתן רק בחכמת הפילוסופיא, וחושבין שזהו מעשה מרכבה, וזה באמת אבדון ומות. והמאמינים כן, נבדלים מקהל ישראל וכו', עד מרוב עונינו נמצאים מבני עמינו נמשכים אחר הפילוסופים אפרים רועה רוח ורודף קדים וברית עם חכמי האומות יכרתו להתעסק בחכמת היונים, ויהיו לאחור ולא לפנים ומהמונם הם חיצונים, כי למדו הפילוסופיא הנקראת חכמה חיצונית וכו'. והביא ראיה מפרק חלק (סנהדרין צ, א) כי לומדי הפילוסופיא אין להם חלק לעולם הבא. אח"כ הודה ולא בוש על חטאתו אשר חטא בלמדו מעט ממנה בזה הלשון, עם היות שידעתי שעשיתי בזה עון אשר חטא, את עוני אני מכיר וחטאי אני מזכיר כו', עיין שם כי קצרתי:

והרשב"א ז"ל סימן תי"ט מתשובותיו האריך בזה, והא לך שנים שלשה גרגרים מראשי אמירי אמריו. אמר, המתמיד בספרי היונים עושה אותם עיקר ועוקר תורת ה', ומן החרב אשר בידם לא נשמר, וישים מר למתוק ומתוק למר, מעורר על תורת אמת מצה ומריבה וכו', עד גם ראיתי את הלחץ שלוחצים ונחלצים נגד התורה וחכמיה, וכמעט עוקרין כל תחומיה, עד ואם יש בספרים ההם קצת דברים מועילים, יש בהם כמה נזקים ושועלים כרמים מחבלים ומושכים המתמיד בהם בחבלי השוא, ונתעה לא יאמן בשוא ויצא שכר הדבר הטוב בהפסדיו במכות אשר הכוהו חכמים בין ידיו. ואם אסרו חז"ל (סנהדרין ק, ב) להגות בס' בן סירא, כל שכן באלה יש שגורמים לסור מאחרי ה', היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה כו' (משלי ו, כז). ויתר דברי קצפו אשר קצף על יושבי עיר פרובינצא על התעסקם בחכמת חיצונים והחרם שהחרים הוא ובית דינו שלא להתעסק בם, הנם כתובים על ספר תשובותיו עיין שם:

והשר הגדול החכם הרופא הר"ר יודא בן אלפכאר כתב לרד"ק בזה הלשון, יאמר נא קמחי ששמו צמח, מתי ניתנו מקראי קודש להדרש במדות החכמה היונית וילכו אחורנית, ומתי נחה ארם על אפרים (ישעיה ז, ב) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים, לא כן הדבר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים (ישעיה ב, ג), והאריך עוד עיין שם:

והחסיד הר' שם טוב בהקדמתו לס' האמונות אשר לו, נתרעם על מתפלספי בני עמנו, בזה להם לעג להם. ובסוף דבריו אמר, כשחקרתי בדבריהם בערה בקרבי שלהבת, כי פרחה בבני ישראל צרעת ממארת, וראיתי כי בכל הדורות האלה כפרו והמירו המופלגים בחקירה, עיין שם:

ורבינו תם בספר הישר מנה י"ד דברים שמבטלים עבודת הש"י, והאחד מהם החכמות הרעות. וזה לשונו, יש חכמות משחיתות האמונה כמין חכמת חיצונים וחכמות הפילסופיא, ואין צריך לעובד אלקים לשקוד עליהם, רק ירחק מהם בכל כחו, כי טרם שישיג מהם תועלת יאבד אמונתו. וכמה חכמים בעיניהם חשבו שעלו למרום החכמה ושעמדו בסוד גדול, ולא ידעו כי רחקו מהאמונה, ולא יכירו הדבר כי המתעסק בחכמת הפילוסופים תרחיקהו מעט מעט, והוא לא ידע ולא יבטח הנכנס בפילוסופיא שלא תאבד אמונתו, אם לא יהיה לו מלמד בקי וחסיד שיורהו וישמרהו מהמקומות שתחלש אמונתו, ואז ימלט. אבל כשילמוד עם רב חכם שאינו חסיד גמור, או לבדו, אין ספק שתשחת אמונתו. וזה הכלל הוא עמוד לכל יראה ה', ולכן צריך להזהר בו, עד כאן לשונו בשער ו'. ובשער י"ג כתב עוד וזה לשונו, אם מתעסק בחכמות החיצוניות אשר מחייתו הם, צריך לבקש עסק אחר שתהיה מחיתו ממנו וישליך עסק זה, כי יותר יהיה ההיזק הבא עליו, מן התועלת שירוויח בו. כי כל המשחיתים אמונתם המאבדים תקותם מהעולם הבא, הם אשר דבקו בחכמות חיצוניות ואשר התחברו ללומדיהם. ואם יחשוב שהוא חסיד ולא יוכלו החכמות להשחית אמונתו, אין הדבר כאשר ידמה, אבל הוא מתרחק מעט מעט מהאמונה ואינו מרגיש, ויחשוב שהוא מחזיק בתומתו והוא לא ידע שהוא רחוק ממנה מאוד וכו', עד כאן לשונו:

ומה מאוד האריך הרב המקובל בספרו עבודת הקודש בחלק התכלית פרק ט"ו וי"ו וי"ז וי"ח וי"ט ופ"א מחלק סתרי תורה, בפרקים אלו גילה קלונם ברבים והזהיר במאוד מאוד מהם. ואמר, כי שלמה המלך ע"ה יסד ספר משלי ברוח הקודש על שתי נשים אחת אהובה והאחת שנואה, השנואה היא הפילוסופיא אשה המנאפת, והיא אשה זרה אשר אמריה החליקה, והיא המפתת את האדם ולא ידע כי בנפשו הוא מביאו לידי מינות. והאשה המשכלת אשה יראת ה' היא תתהלל, היא תורה ציוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה, אלא מאורסה (ברכות נז, א). ובזוהר פרשת כי תצא (ח"ג רעז, א) גילה כי אית שדים תלמידי חכמים, וכנגדן בארץ מארי פילסופים דישראל. ואית שדים כבהמות, וכנגדן בארץ עמי הארץ כו', עיין שם. אח"כ סיים ואית אחרנין מארי סתרי תורה, אינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מי' ספירין כו'. על כן אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו למלא כרסנו ממקרא משנה תלמוד ופוסקים, ואחר כך לעסוק בחכמת הקבלה ואז מתקדש בקדושה גדולה, ואז נשמתו תלך בדרך סלולה ההולך בית אל מקום אשר שם היה אהלה תתרומם ותתגדל ברוב גדולה, ומכל מאורות העליונים כלולה:

מצאתי כי ט"ו דרכים צריכים לעסק התורה. הדרך הא' שיהיה הלימוד עם חכם גדול ובחברת חבירים חשובים, ואמרו רז"ל (תענית ז, א), חרב אל הבדים (ירמיה נ, לו), אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בד בבד, רצו לומר ביחיד. הדרך ב' שיהיה עיון בספרים שחברום גדולי חכמי ישראל שדבריהם רבי הכללות עם הקצור, ולא יושגה לחבורי רבוי הדברים כאילן רב העלים ומעט הפרי. הדרך ג' שיכוין האדם למה שיקרא וישנה לדעת הפירושים והמכוון במאמרים. הדרך הד' שיכוין תמיד לעשות סימנים למה שיקרא וישנה או ילמוד. הדרך הה' שיעיין ויקרא תמיד בקבוץ אחד, ולא היום בקבוץ אחד ומחר בזולתו באותו ענין. הדרך הו' שיעיין תמיד בספרים יפה הכתיבה ויפי הקשירה, ויהיה מקום העיון יפה הבנין. הדרך הז' שיהיה העסק בתורה בקול והדבור המוחש שישמע מה שמוציא מפיו, ולא בחשאי ובקול נמוך כאוב מארץ. אבל בהנעת כלי הדיבור כולם וכל כחות הגוף. וכתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה ג, יב), כל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים. והקורא בלחש, במהרה שוכח. הדרך הח' שיהיה הלמוד בשיר בין במקרא בין במשנה, ולזה תמצא ספרי המשנה הקדומים כתובים עם הנקוד והטעמים. הדרך הט' שיהיו הספרים מכתיבה אשורית. הדרך הי' שיהיו הספרים מכתיבה גסה ולא דקה. הדרך הי"א שילמד לזולתו. הדרך הי"ב שיהיו תלמידים ותלמוד בשובה ונחת ובישוב הדעת ומתינות, ולא יהיה אדם נמהר בעסק התורה. הדרך הי"ג שיהיה העסק בתורה לשמה, להשלים רצון האל ולהתקרב אליו. הדרך הי"ד שייחד ויקבע זמן מוגבל לעסק התורה, יפנה בו מחשבתו מכל עסק ומחשבה זולתה. הדרך הט"ו להתפלל לאל שיתן לו חכמה ובינה וזכירה טובה. אלה הם דרכי ה' ישרים ילכו בם, עד כאן לשונו:

ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בתורה לשמה

ר' מאיר אומר, כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד כו' (אבות ו, א). וגרסינן נמי בפרק חלק (סנהדרין) דף צ"ט (ב), א"ר אלכסנדראי, כל העוסק בתורה לשמה כאלו עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, שנאמר (ישעיה כז, ה) או יחזק במעזי יעשה שלום לי. ורב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ופלטרין של מטה, שנאמר (ישעיה נא, טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתך וגו'. ורב יוחנן אמר, כאלו מגין על כל העולם כולו, שנאמר (שם) ובצל ידי כסיתיך. ורבי יהושע בן לוי אמר, כאלו מקרב גאולה לישראל, שנאמר (שם) ולאמור לציון עמי אתה:

וכשיעסוק בה לשמה נעשית לו סם חיים, כדגרסינן פ"ק דתענית דף ז' (א) תניא רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר (משלי ג, יח) עץ חיים היא וגו', ואומר (שם ח) רפאות תהי לשרך וגו', ואומר (משלי ח, לה) כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה'. אבל אם אינו עוסק בה לשמה, היא לו סם מות, דאמרו רז"ל (תענית ז, א) כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר (דברים לב, ב) יערוף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה שנאמר (דברים כא, ד) וערפו שם את העגלה וגו'. וענין לשמה, הכוונה שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו הש"י (דברים יא, יט) ולמדתם אותם. ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך שכותב לעבדיו מה יעשו ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקב"ה התורה לעמו ישראל עבדיו הנאמנים. על כן כשקורא בתורה נביאים כתובים או במשנה ותלמוד ופוסקים יעשה מוסכם כל מה שאמצא שם מה לעשות ומה שלא לעשות הנני אקיים כעבד נאמן, ומה שלא יהיה סיפק בידי לקיים מאיזה מניעה ואוכל לגרום שיקיימו אחרים כן אעשה בזריזות. וזהו שאנו אומרים בברכת אהבה רבה ותן בלבינו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:

ואלו הדברים אשר דברתי כוללים הן הדינים שלומד, דהיינו מצות עשה ולא תעשה איסור והיתר טומאה וטהרה זכות וחובה. אבל אם ילמוד איזה דרכי מוסר והנהגת מדות ישרות, ילמדם על מנת לקיים. ודברי תורה שהם מענייני חקירות וידיעות והשגות, ילמדם בשביל שידע שמו יתברך וגדולתו ומסתרי מצותיו, ואז יתלהב לבבו ליראה אותו ולאהבה אותו. וזהו שסיים בברכת אהבה רבה, והאר עינינו בתורתך ודבק לבינו במצותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך:

ומה טוב הוא כשפותח הספר יאמר, הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה. והריני עושה לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. זהו הנקרא תורה לשמה:

וגרסינן במסכת ברכות פרק היה קורא (ברכות דף י"ז) (א), מרגלא בפומיה דרב, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא קורא ושונה ובועט באביו ובאמו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה, שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה וגו'. ללומדיהם לא נאמר, אלא לעושיהם, לעושיהם לשמה. וכל העושין שלא לשמה, נוח להם שלא נבראו. על כן יש לו לאדם לעסוק בתורה לשמה, ולא יתגדל בה ולא ליהנות גופו ממנה, כמו ששנינו בפ"ד מאבות (מ"ה) ר' צדוק אומר, אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחתוך. וכן היה הלל אומר (שם), ודאשתמש בתגא חלף. הא כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:

וגרסינן במסכת נדרים פרק קונם דף ס"ב (א), תניא לאהבה את ה' אלהיך (דברים ל, ו), שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם, אשנה כדי שיקראוני רב, אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה. אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא, שנאמר (משלי ז, ג) קשרם על גרגרותיך וגו'. ואומר (שם ג, יז) דרכיה דרכי נועם וגומר. ואומר (שם יח) עץ חיים וגו'. ר"א אומר, עשה דברים לשם פועלן, ודבר בהן לשמן. אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחתוך בהם. וקל וחומר, מה בלשצר שלא נשתמש אלא בכלי קודש שנעשו כלי חול נעקר מן העולם, מי שנשתמש בכתרה של תורה על אחת כמה וכמה:

ואש הוא עד אבדון המתגאה בדברי תורה, כמו שהאריכו רז"ל מאוד בזה, ולהביא דבריהם היריעה קצר מהכיל, רק יהיה עניו ושפל ברך ומצוה גוררת מצוה (אבות ד, ב), כי כשיהיה בו מדה זו שאינו מתפאר בדברי תורה, נמצא יודה על האמת ולא יחזיק בשקר וזהו יסוד עמוד התורה. ויקבל האמת ממי שאמרו הן גדול הן קטן:

עוד ינצל מעבירה גדולה שיאמר דבר בשם אמרו, ולא יגזול דעת האומרו, כי גזילה זו יותר גזילה מגזילת ממון. כי נפש הוא חובל, רצוני לומר הנשמה, כי נשמות של ישראל והתורה הן אחת כאשר יתבאר לקמן בארוכה. ומה מאוד גדול עבירה זו בעיני, האומר פשט הכתוב בספר או אשר שמע, ולא מזכיר שם האומר או הכותב:

ובענין להנות מדברי תורה, כבר זכרתי דברי רז"ל בזה והרמב"ם במסכת אבות (ד, ה) במשנה דר' צדוק הנ"ל הפריז מאוד על המדה לדבר בגנות הנהנים מכח תורתם, מכל מקום יש בחינות חילוקים בזה. בודאי מי שלומד תורה על מנת שיהיה לו שם גדול ויהיה מכובד ויהנו אותו בני אדם, או מחזיק ישיבה כדי שיהיה לו הכנסה, אז עונשו גדול. אבל הלוקח והנהנה כדי שיוכל ללמוד ולא יתבטל להטריח אחר מזונותיו, זה בודאי מותר, ופסוק מלא (דה"ב לא, ד) לתת מנת הכהנים למען יחזקו בתורת ה':

ובפרק קמא דברכות (י, ב), אמר אביי ואיתימא ר' יצחק, הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי, שנאמר (ש"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, וא"ר יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו עמו, ע"כ הענין כי שמואל לא היה צריך לאותו דבר, ואלישע היה צריך. עוד שם (ברכות שם), עובר עלינו תמיד (מל"ב ד, ט), א"ר יוסי בר חנינא משום ראב"י, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו מקריב תמידין. ובפרק המוכר את הספינה (ב"ב עה, א), מי שעיניו צרות בת"ח בעולם הזה, מתמלאות עשן לעולם הבא. ופירש רש"י, שעיניו צרות, שלא להנותו מנכסיו. ובפרק חלק (סנהדרין) דף צ"ב (א), כל שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם. הא קמן שראוי להנות ולעזור לתלמיד חכם, ומי שאינו עושה כן ונשא עונו:

וגרסינן בירושלמי דמעשר שני פרק בתרא (ה, ג), רבי יונה יהיב מעשר לר' אחא, לא משום דהוה כהן, אלא משום דהוה לעי באורייתא וכו'. ובירושלמי דשקלים סוף פרק ה' (הלכה ד), ר' חמא בר חנינא ור' הושעיא הוו מטיילין באילין כנישתא דלוד. אמר רב חמא לר' הושעיא, כמה ממון שיקעו אבותי כאן. אמר ליה, כמה נפשות שיקעו אבותיך כאן, מי לא הוו בני אנשא דילעון באורייתא. ר' אבין עבד אילון תרעיא דסדרא. רבה, אתא ר' מני לגביה. אמר ליה, חמי מה עבדית. אמר ליה, וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות (הושע ח, יד), מי לא הוו אינשי דילעון באורייתא, עד כאן. הנך רואה בעיניך שהחכמים האלו גינו לאשר הוציאו ממונם לבנין בית הכנסת עם שהוא מצוה רבה, וקראום שוכחי עושיהם על שלא בחרו היותר טוב שהוא לתתו לעוסקים בתורה:

ובספר הזוהר פרשת ויחי (ח"א רמב, א) אמרו, זבולן זכה ואקדים בברכאן על דאפיק פתא מפומא, ויהיב לפומיה דיששכר. מהכא אוליפנא, מאן דסעיד למריה דאורייתא, נטיל ברכאן מעילא ותתא. ולא עוד, אלא דזכי לתרי פתורי מה דלא זכי בר נש אחרא. זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא, וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי וכו':

ובויקרא רבה סוף פרשת בהר (לד, טז), ר' טרפון יהיב לר' עקיבא שית קנטרין כסף. אמר ליה, זיל זבון לך חדא אוסיא. פירוש, שדה, דנהויי לעיין באורייתא ומתפרנסין מינה. נסב יתהון ופליג יתהון לספרייא ולמתנייא ולאילן דלעין באורייתא. לבתר יומין קם עמיה, אמר ליה אחמי לי אוסיא דזבנת. אחמי ליה ספרייא ומתנייא ואילין דלעאן באורייתא, עד כאן:

ובמסכת יומא (עא, א), הרוצה לנסך יין על גבי מזבח, ימלא גרונו של תלמידי חכמים יין. ובמסכת כתובות (קה, ב), המביא דורון לתלמיד חכם, כאלו מקריב ביכורים:

הרי שמצוה גדולה וראויה למי שמהנה את התלמיד חכם, והתלמיד חכם רשאי לו לקבל למען יחזיק בתורת ה'. ואלו לא היה תלמיד חכם רשאי לקבל, א"כ היה הנותן עובר על (ויקרא יט, יד) לפני עור לא תתן מכשול, ולמה יחשב להנותן למצוה גדולה, אדרבה יחשב לו לעבירה. אלא כדפירשתי:

ובודאי היו בני עלייה בישראל שאכלו עפר ולא רצו להנות, כעובדא דיונתן בן עמרם בפרק קמא דבתרא (ח, א), וכר' חנינא בן דוסא (ברכות לד, ב), וכר' אלעזר בן פדת (מגילה כח, א), שהיו עניים גדולים, ובודאי היו נותנין להם ממון הרבה והם לא רצו להנות. אלו הם בני עליה והנם מועטים. אמנם מי שנהנה ומקבל כדי שיוכל להחזיק בתורת ה' בלי מניעה, רשאי:

זה הכלל אני מוסר לכם אתם בניי יצ"ו, אם תזכו אתם וזרעיכם וזרע זרעיכם להחזיק ישיבה והנהוג ליקח שכר רבנות, תקחו שכר רבנות כדי להחזיק ישיבה ולהעמיד תלמידים, ולא תחזיקו ישיבה בשביל לקח שכר רבנות, כי אז היה קורדום ח"ו. ותכלית הדבר הוא, שיהיה לומד תורה לשם שמים, ולא בשביל טעם כבוד, ולא טעם ממון. ואם לבסוף הכבוד בא שמהנים אותו, יכול לקבל לכדי צרכו וצורך ביתו. ואף אם הוא ביותר מכדי צרכו, רשאי לקבל ובתנאי כפול ומכופל אם בעסק תורתו לא נתכוון רק לשם שמים לא זולתם, ואחר כך בא הכבוד מאליו לו. ולא יעשה שום תחבולה והידור אחר זה, רק מאליהן באו נדיבים וכוונתם לשם שמים לא בשביל איזה דבר ואיזה טעם, אז רשאי לקבל:

ובדבר זה יתיישב מה שכתב רש"י בפרק סדר תעניות אלו (תענית) ריש דף כ"א (א) וזה לשונו, מלך ר' יוחנן מינהו ראש ישיבה, מנהג הוא מי שהוא ראש ישיבה היו מגדלין אותו משלהם ומעשירין אותו, כדאמרינן גבי כהן גדול בסיפרא וביומא (יח, א), והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא, י), גדלהו משל אחיו, עד כאן לשונו. וכבר הקדמתי שהמקבל יהיה תורתו לשם שמים, וגם הנותן יתן לשם שמים ורחמנא לבא בעי. ומכל מקום החיוב על המקבל ללמוד ביתר שאת ויתר עוז, לא יפסוק פומיה מגירסא יומם ולילה ממש ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים:

כבר נתבאר בכלל עסק תורה לשמה הוא שהתלמוד יביאנו לידי מעשה, ובדבר זה נפל מחלוקת בין חכמי ישראל. איתא בסוף פרק קמא דקידושין (מ, ב), וכבר היו רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד. נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול, או מעשה גדול. נענה ר' טרפון ואמר, מעשה גדול. נענה ר' עקיבא ואמר, תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה, עד כאן. והקשו כמה מפרשים מאחר שהמעשה הוא התכלית, וידוע כי תכלית הוא גדול מהדבר המביא לתכלית, אם כן לפ"ז המעשה גדול, וכתבו מה שכתבו:

ואני אין לי אלא להקדים דברי רבותינו מפרשי התלמוד שעל פיהם אנו חיים, והם רש"י ותוספות. איתא במסכת ב"ק סוף פרק קמא (יז, א), תנו רבנן, וכבוד עשו לו במותו (דה"ב לב, לג), זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו שלשים וששה אלף חלוצי כת,ף דברי ר' יהודה. אמר ליה ר' נחמי', והלא לפני אחאב עשו לו כן. אלא שהניחו ספר תורה על מטתו ואמרו, קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי. אפוקי מפקינא, אנוחי לא מנחינא. ואיבעית אימא, אנוחי נמי מנחינא, קיים לא אמרינן. אמר רבה בר חנא, הוה אזלינא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתתא כי הוה עייל לבית הכסא, והוה בעינא מיניה מילתא. לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לון, אפי' קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה. לא קשיא, הא למיגמר, הא לאגמורי, עד כאן. פירש רש"י, מביא לידי מעשה, אלמא מעשה עדיף. למיגמר לעצמו מעשה עדיף, אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה, הילכך לימד לא אמרינן, עד כאן לשונו:

זה לשון תוספות, והאמר מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה, פירש בקונטרס, אלמא מעשה עדיף. וקשה לר"ת, דאדרבה מהכא דייק סוף פ"ק דקידושין (מ, ב) תלמוד גדול ממעשה גבי זקינים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד, ונשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול, ונמנו כולם ואמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואומר ר"ת דה"פ, והאמר מר שהתלמוד מביא לידי מעשה, וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד, דאי לא שלמד האיך קיים שתלמוד מביא לידי מעשה. ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד. ומשני הא לאגמורי, דלימוד ודאי לא אמר, דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם. ובשאלתות דרב אחאי גאון לא גרסינן קיים. אמר לימד לא אמר, אלא גר' ומנח תפלין והדר אמר לן. ותו לאו פריך תלמודא והיאך הוה מנח תפלין תחלה קודם שהיה אמר להם השמועה, והלא תלמוד גדול ממעשה. ומשני, הא למגמר הא לאגמורי. דליגמר לנפשיה, תלמוד עדיף שמביא לידי מעשה. אבל לאגמורי לאחריני לא עדיף ולפיכך היה מניח תפלין תחלה, עד כאן לשונם:

והנה מתחלה אפרש דברי התוס', כי יש להקשות לפירוש ר"ת למה ליה לתלמודא למימר כלל הא למיגמר דמעשה עדיף, כיון דבין הך דהכא לימד לא אמרינן, ובין דהתם תלמוד גדול שמביא כו' איירי תרווייהו בלאגמורי, לא הוי ליה למימר אקושייתו אלא הך דהכא דאפשר קיים בלא לימוד היינו בלאגמורי. והנה יש עוד דקדוק בדברי התוס' במה שאמרו ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד, מאי קאמרי, פשיטא דהמקשה לא אסיק אדעתיה מה שמתרץ לו המתרץ:

והנה אלו השני דברים יתורצו כאחד, דבודאי המקשה שהקשה הלא אי אפשר לקיים אם לא למד מאחד שאי אפשר לבוא לידי מעשה אלא ע"י לימוד, בודאי שיכול לבוא לידי מעשה אם לימד אף שלא למד אחרים, כי מה תלוי קיום מעשה שלו בלימוד אחרים, ואין תלוי אלא בלימוד של עצמו שיודע את המעשה אשר יעשה, וא"כ מה הקשה בודאי יתרצו לו שלימוד אחרים לא אמרינן. אלא הענין הוא, בודאי גם המקשה ידע זה, רק שלא אסיק אדעתיה לחלק בין למד ללימד בענין המאמר תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, והיה סובר שמה שאמרו תלמוד גדול, כולל הן למד הן לימד ותרווייהו שוו במעלה, על כן מקשה שפיר והאמר מר כו', כלומר מאחר שקיים א"כ על כרחך למד. ואף אם תמצי לומר שלא לימד, מכל מקום למד ולימד שניהם שוין במעלה ומאחר ששניהם שוין במעלה והם גדולים ממעשה, א"כ למה קיים אמרינן ולימד לא אמרינן. על כן הוצרך לתרץ הא דקאמר תלמוד גדול היינו בלימוד, אבל בלמד מעשה גדול, וחלוקים הם במעלה. למד ולימד, מעשה עדיף. מלמד ולימד עדיף ממעשה, על כן קיים אמרינן, לימד לא אמרינן:

ואין להקשות על ר"ת מאחר שהתלמוד של לאגמורי עדיף ממעשה מאחר שמביא לידי מעשה, א"כ תלמוד של למגמר שמביא את עצמו לידי מעשה יהיה ג"כ גדול ממעשה. זה אינו קושיא, כי המעשה הוא התכלית על כן עדיף יותר מהלימוד כמ"ש לעיל שהקשו המפרשים רק בלאגמורי התלמוד עדיף ממעשה משום שיש בלאגמורי שני ענינים תלמוד ומעשה, דהיינו הדברי תורה שלומד, והמעשה הטוב הוא שמלמד לחבירו, והמלמד לחבירו תורה כאלו ילדו (סנהדרין צט, ב). וזהו ביאור מביא לידי מעשה לפי מסקנא, כלומר שבתלמוד זה יש בו מעשה ג"כ. אבל בלמגמר שאין בו אלא תלמוד, אז מעשה עדיף. ורש"י פירש, מביא לידי מעשה, אלמא מעשה עדיף, הוא כפשוטו לגמרי, תלמוד מביא לידי מעשה, א"כ המעשה הוא התכלית, והתכלית עדיף. וסרה תלונות המפרשים:

אך עתה באתי ליישב קושיות התוס' שהקשו על רש"י דמהכא דייק בסוף פ"ק דקידושין (מ, ב) וזה לשונו, ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחלה או יעסוק במעשה, אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד. אבל אדם שלמד כבר המעשה, טוב יותר מהתלמוד, עד כאן לשונם. וכן היא סברת רש"י, וסבירא ליה דהכי פירושו, התלמוד גדול, כלומר שיש לו דין קדימה שיותר טוב שילמד, ממה שירדוף אחר המצות מי שעדיין אינו בקי בדינים וילמוד הדינים, לפי שמביא לידי מעשה שידע מה לעשות, ואם לא ילמוד אזי יהיו נעלמים ממנו כמה דינים ויעשה כמה איסורים, ויהיו נעלמים ממנו כמה מצות מעשיות ולא ידע לקיימם. והתכלית האמתי הוא המעשה. אבל מי שלמד כבר ויודע כל המעשים והדינים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצות הם התכלית, על כן מקשה שפיר בסוף פ"ק דבבא קמא דקיים עדיף מהלימוד, כי התכלית הוא המעשה. ומשיב המתרץ, למגמר עדיף התלמוד ממעשה, משום שאז בהלימוד יש ג"כ מעשה, תרווייהו איתנהו ביה. ולאגמורי, המעשה עדיף ויקדמנו, אם לא מי שעדיין אינו יודע דיני המעשיות אז יקדים הלימוד. והלימוד גדול להקדימו כדי שידע לבא לידי מעשה, פירוש כי המעשה הוא התכלית:

ואפשר שכוונת התוס' שם בסוף פרק קמא דקידושין שמביאין זה היש מפרשים דאדם שלא למד כו', מביאין אותם ליישב דברי רש"י, וכאלו היו אומרים ויש מפרשים ליישב דברי רש"י דאדם שלא למד וכו'. כי גם שם בזה הדיבור של ויש מפרשים כו' הקשו על רש"י וכתבו פירוש ר"ת כו'. ואח"כ כתבו ויש מפרשים כו'. הרי מבוארים דברי רש"י ודברי ר"ת:

ובעיני יותר מחוורים דברי רש"י לפי מה שפירשתיו מפירוש ר"ת, כי לפי ר"ת עדיין קשה קושיית המפרשים הלא התכלית הוא חשוב יותר מהקודם. קושיא זו היא קשה בסברת המקשה שלא ידע לחלק בין למגמר בין לאגמורי, ובודאי בבוא התירוץ הוא ניחא כמו שכתבתי ודוק:

הכלל העולה מדברי שניהם, כי לא המדרש הוא עיקר רק המעשה (אבות א, יז), על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד אחרים אז הלימוד יותר עדיף כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב מה שמלמד אחרים. ומי שאינו יודע דינים את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול. רצוני לומר, התלמוד מוקדם שיותר טוב שילמוד כדי שידע הדינים את אשר יעשה, כי כן מוכרח ליישב דברי רש"י. ומסתברא שגם ר"ת מודה בזה, אף שמפרש הסוגיות בענין אחר:

וכל זה לא נאמר, אלא בהזדמן לו מעשה מצוה שיכולה להתקיים ע"י אחרים. אבל אם אי אפשר ע"י אחרים, יעשה המצוה ואח"כ יחזור ללימודו, כך כתב הרמב"ם (הל' תלמוד תורה ג, ד) והובא בטור יורה דעה סי' רמ"ו. כל שכן במצוה המוטלת עליו עתה לעשות, שיבטל מלימודו ויעשה המצוה. לא מבעיא בלימוד של עצמו, כי זה מבואר במסכת פסחים פרק אלו עוברין בירושלמי (ג, ז) שהביא האשרי' שם בענין ההולך לעשות עירוב כדי לילך ללמוד לפני רבו ונזכר שיש חמץ בביתו, חוזר ומבערו ולא סגי בביטול. ואמר בירושלמי, בכאן שנה רבי דמעשה גדול מן התלמוד כו', עיין שם, והובא בבית יוסף סי' תמ"ד. אלא אפי' במלמד לאחרים ומצוה רמיא עליה לעשותו, צריך להקדים מעשה המצוה, ואח"כ יחזור ללמודו:

וזהו מוכח בסוגיא דשמעתא דהכא (ב"ק יז, א) בעובדא דר' יוחנן שהניח תפילין ואח"כ היה מלמד לאחרים. כי לפום ריהטא קשה, הלא למגמר תלמוד עדיף, ולמה הקדים ר' יוחנן להניח תפילין קודם למגמר. ולפי גירסת השאלתות מקשה תלמודא זו הקושיא, ומתרצה. אבל לגירסת רש"י ותוספת הקושיא במקומה עומדת. אלא הוא כדפירשתי, דשאני מצוה דרמיא עליה וזמנה ניחא, כי הנחת תפילין הוא החיוב לכל היום, צריך להקדים. ואין הדברים אמורים שתלמוד גדול, אלא כשאין מצוה דרמיא עליה, ובמצוה שיכולה להתקיים ע"י אחר. ובמצוה דרמיא עליה לא תימא דווקא כעובדא דרבי יוחנן שיצא מבית הכסא ועדיין לא התחיל ללמוד לרבים, אבל כשהתחיל ללמוד לא יפסיק אפי' כשהוא מצוה דרמיא עלי' ויעבור הזמן, כהא דאיתא בריש פרק היה קורא (ברכות יג, ב) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ד, ו), זהו קריאת שמע דר' יודא הנשיא, ולא היה מפסיק לקרות קריאת שמע כולה. אע"ג דתנן בפ"ק דשבת (ט, ב) מפסיקין לקריאת שמע ולא מפסיקין לתפלה, ואמר רבי יוחנן (שם יא, א) לא שנו אלא כגון רשב"י וחביריו שתורתן אומנתן, אבל כגון אנו מפסיקין לתפילה כמו לקריאת שמע. והקשה הרא"ש, למה לא הפסיק ר' יודא הנשיא לקרות את כולה מאחר שמפסיקין לקריאת שמע אפי' במי שתורתו אומנתו. ותירץ, דהני מילי אדם הלומד לבדו. אבל מי שלומד תורה לרבים, אין להפסיק.^הגה"הומעובדא דרבי יודא הנשיא שלא הפסיק לקריאת שמע אף על גב דתנן מפסיקין לקריאת שמע ואוקימנא בתורתו אומנתו, אלא הטעם כמו שכתב הרא"ש משום שהלמיד תורה לרבים שמע מיניה שלאגמורי עדיף מלגמר:
ויש תשובה גדולה על השאלתות שמהפך הסברא לפי גרסתו, וסבירא ליה דלמגמר עדיף מלאגמורי, כי אין סברא לומר להיפך דהא דתנן סתמא מפסיקין לקריאת שמע אפילו בתורתו אומנותו מיירי במלמד לרבים, ורבינו הקדוש היה לומד לעצמו. דזה דוחק, דסתם מתני' מדבר בלומד לאחרים. אלא מסתברא דהמתניתין מיירי בסתם אדם שלומד עם עצמו. ועוד דאם כן היאך תלוי ברבי יודא הנשיא, תאמר סתם כל מי שתורתו אומנותו לא יפסיק. אלא משום שנפישי תלמידים היו תמיד לרבי יודא הנשיא יותר מכל הדורות, דהא משמע שם בפרק היה קורא דהיה לומד אז לרבים דהא אמר ליה רבי לרבי חייא לא חזינא ליה לר' דמקבל עליה עול מלכות שמים כו', משמע דהתלמידים היו שם, על כן גירסת רש"י ותוס' יותר מחוורת. ועוד יש דוחק לגירסת השאלתות מה שייכות וקישור יש למאמר דרבה בר בר חנה הוה אזילנא בתרא דרבי יוחנן כו' להאיך דלעיל מיניה. אבל לרש"י ותוספות אתי שפיר: אם כן נלמוד מכאן כשלומד לאחרים לא יפסיק אפי' למצוה דרמיא עליה, ואפי' כשתעבור מצוה. זה אינו, דכבר כתב הבית יוסף בטור אורח חיים סימן ע' לפי דעת הטור שסובר דהא דאמרינן שמי שלומד תורה לרבים אינו מפסיק, דווקא כשהוא בענין שאם יפסיק לקרות את שמע יתבטלו ולא יוכלו ללמוד אח"כ כו', עיין שם. ונלע"ד דהוא הדין מצוה דלא רמיא עליה, כלומר שאינו ממצות עשה, רק שאירע מצוה שאינה יכולה להתקיים ע"י אחר, ואם לא יקיימנה עתה תתבטל, אעפ"י שהוא לומד לרבים יפסיק באמצע למודו ואח"כ ילמוד לרבים:

נחזור לענין, ומי שלא יודע דינים את המעשה אשר יעשה כבר כתבתי למעלה הי"מ והוא דעת רש"י שמצוה להקדים הלימוד ולא מצינו חולק על זה וטעמא דמסתברא הוא:

כלל העולה, שלימות המעלות הוא המעשה. אבל דע, כי אין שלימות המעשה אלא עם כוונה ישרה, כי מצות צריכות כוונה להיות המעשה נשלם בשלימותו האמיתי, וצריך להיות המעשה כלול מדיבור וממחשבה. הדיבור, שיאמר זה אני אעשה אשר ציווני בוראי לשם יחוד קב"ה ושכינתיה. והמחשבה, היא כוונת המצוה וסודה. וכן מבואר בספר עבודת הקודש פרק כ"ו מחלק התכלית, כי השלימות האמיתי הוא המעשה, וזה לשונו, השלמות אשר זכרנו אי אפשר הגעתו כי אם במעשה המצות וקיומן בפועל. כי הואיל ונברא האדם לתבנית המרכבה באיבריו ופרקיו כמו שבארנו, והיה בו כלי המעשה עיקר, הנה היה הכוונה בהם העבודה בפועל להמשיך התכלית אשר בעבורו נברא אשר הוא הייחוד, ואי אפשר כי אם במעשה. ולזה היו המצות המעשיות החלק היותר גדול בתורה, לפי שקיומן צריך בפועל תמיד. כי מצות לא תעשה אין קיומן כי אם בשכל, והוא שיהיה עיני האדם על דרכיו תמיד ולא יסיח דעתו ויזהר לבלתי יחטא. כי כמו שקיים מצות עשה בפועל סבת בנין העולם וקיומו, כן קיום מצות לא תעשה בפועל סבת חרבנו. אלא שאם בא דבר עבירה לידו וניצל ממנו, הרי עשה מצוה שכפה יצרו, ואין מצוה יתירה כזו וכדאיתא בפ"ק דקידושין (לט, ב). והטעם, כי כשאדם כובש את יצרו וכופהו וזובחו, השם הגדול מתייחד בכבודו ומתעלה בעולמו וזה פרי המעשה וקיום המצות, ועל דרך זה יהפכו וישובו לא תעשה לעשה. וזה סיבה שתעלה מדת הדין ברחמים שהוא הייחוד השלם, וזה פרי העבודות כולם. וזה סוד הכשר ותקון הרע והמעוות לתקנו שיהיה כולו טוב וישר. והוא שורש אהבה שנצטוינו עליה באמרו (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ושנינו במשנה פרק הרואה (ברכות נד, א) בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, כי מוטל עלינו חובת תיקון כל הדברים לישרם ולתקנם כמו שהיו במחשבה העליונה קודם הבדלם משם. כי בהיותם שם טובים וישרים היו, ולזה נתחייבנו באהבה גם ביצר הרע, והוא התייחדו ביצר טוב והיו לאחדים שלא יהיה זה חילוק על זה. וזה סוד האהבה שהיא שורש הייחוד, וכמו שהתבאר במקומו. ולפי זה כולו שלמותו במעשה המצות, לזה היו חלוק חלק האהבה להורות כי הייחוד שהוא התכלית המכוון תלוי בקיום המצות בפועל אשר הם מצד החסד סוד אהבה רבה. ובספר קנה ראיתי בזה הלשון, ועל כן תרי"ג מצות כולם להוריד מן הא' אל הת', וזהו מצות מעשיות צורך גבוה וצורך אדם, עד כאן לשונו:

תכלית הלימוד, ללמוד וללמד לשמור ולעשות כו'. אתם בני יצ"ו אם בא לידכם איזה הוראה ותזכו להיות מורי הוראה, תהיו יראי הוראה שלא תכשילו חס ושלום לרבים. וקודם שתורו הוראה, יהיה הדין ברור כשמש בלבבכם. ובכל נדנוד ספק ספיקא, תראו קודם בספר איך הדין ברור. ואם יש איזה פקפוק, אל תתביישו לדבר מזה עם לומדים. מי לנו גדול מרב הונא כשהיה מורה טריפות הוה מכניף כו', כי היכי דלמטי ליה שיבא מכשורא (סנהדרין ז, ב). ויהיה יראת אלקים בלבבכם. מכל מקום אל תאמרו א"כ נחמיר על רוב, כי אין זה נקרא מורה הוראה להחמיר לאחרים שלא כדין, ולו לעצמו יחמיר כטוב בעיניו. ובמסכת ברכות פ"ק (ד, א) אמר בדוד המלך ע"ה שהיו ידיו מלוכלכות בשפיר כו' כדי לטהר אשה לבעלה. לא אמר כדי לטהר או לטמא, רק היה יגע כל כך באם הוא טהור בבירור על פי הדין שחס ושלום לא יטמאנה ויחמיר לאחרים לבטלם מפריה ורביה. ומכל שכן שמוזהר בעל הוראה שלא יכשיל ח"ו אחרים, רק בא לאשמועינן כח דהיתרא. וכן הוא הדין בכל הוראות:

ואפילו לעצמו שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא. אבל אם אין מקום להחמיר רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואלו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה:

ועל זה שמעתי ביאור המאמר בברכות פ"ק (ח, א), א"ר חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב (תהלים קכח, א), אשרי כל ירא ה'. ואלו גבי נהנה מיגיעו כתיב (שם ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא, עד כאן. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן איך יהיה הוא עדיף מירא שמים מאחר שהוא חוטא אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא ג"כ ירא שמים, א"כ מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה, וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה אז אשריו בעוה"ז שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעוה"ב שעסק בתורה, וק"ל:

לאחר שההוראה ברורה, אז לא יחמיץ אותה וישיב להשואל. כשם שאסור לענות הדין בדיני ממונות, כן בכל הוראות. ובפרט בהוראות דיני נשים לטהר אשה לבעלה שלא ילין את דינה. ובמסכת שבת פרק במה בהמה (נה, ב), א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר בני עלי חטאו, אינו אלא טועה כו'. אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים (ש"א ב, כ), מתוך ששהו את קיניהן שלא הלכו אצל בעליהן מעלה עליהם הכתוב כאלו שכבום:

יכול אדם לקנות מחבירו משכר לימוד ומעשה שלו, או למכור לו קודם שנעשה המעשה, כך כתב רבינו ירוחם בסוף נ"ב, הביאו בית יוסף בטור יורה דעה סוף סימן רמ"ו, וזה לשונו, העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חבירו בסחורה ויטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולן. אבל אחר שעסק ונותן לו בשביל ממון אינו כלום, אם יתן איש את כל הון כו' (שה"ש ח, ז). וזה ענין הלל ושבנא, כדאיתא בפרק היה נוטל (סוטה כא, א). ומסתברא שהעוסק אבד שכבר בטל חלקו, כך כתבו המפרשים, עד כאן לשונו:

נחזור לכבוד התורה. תנן בסוף סוטה (מט, א), משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. כי עד רבן גמליאל היו לומדים הכל בעמידה, אחר כך בא תשות לעולם והתחילו ללמוד מיושב. מכל מקום נראה, שאיסור הוא ללמוד בסמיכה מוטה על צדו, רק ישב באימה וביראה. אם לא כשמהרהר בתורה במטה בלילה כשרוצה לישן. ומי שמטריח את עצמו ללמוד תורה במעומד כל מה דאפשר לו לפי כחו, עליו נאמר (אבות ד, ו) המכבד את התורה גופו מכובד:

בכלל כבוד התורה לכבד את הספרים ואת דפי ספרים שנתקלקלו, וכך כתוב בהגהו"ת אשר"י בפרק רבי עקיבא וזה לשונו, משמע דכל דבר הבא מקדושה אף על פי שנתקלקל ולא חזי למילתא, טעון גניזה. ומאוד אני מצטער על העבירה הנעשית בחוצה לארץ בדפי גמרות קטנות. וירא שמים יהא נזהר ויהדר אחריהם לגונזן היטב:

גרסינן בפרק חלק (סנהדרין קא, א), תנו רבנן, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו, מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו גוים. אמר לה, בתי בשעה שאוכלים ושותים במה יתעסקו. ואומרת לפניו, רבונו של עולם אם בעלי מקרא הם, יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים. אם בעלי משנה הן, יעסקו במשנה בהלכות ובאגדות. ואם בעלי תלמוד הן, יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא, כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם:

על כן בניי יצ"ו, הזהרו ללמוד בימי ניסן פרק ערבי פסחים והרי"ף של פסחים, וכן הטור עם הבית יוסף. ובחג השבועות מאמרים של מתן תורה המוזכרים בפרק רבי עקיבא. וכן בתשעה באב הלכות תשעה באב ותענית. וכן בראש השנה הרי"ף והטור של ראש השנה. וכן ביום הכפורים מסכת יומא וכו'. וכן בסוכות מסכת סוכה. וכן בחנוכה הלכות חנוכה. ובפורים מסכת מגילה. ומסכת יום טוב מישך שייך בכל הימים טובים. תלמדו מן התלמוד ומן הרי"ף והטור כפי אשר תוכלון שאת, כי זאת התורה היא ביותר חביבה ומביא לידי מעשה כהוגן, ותורה זו חביבה במאוד מאוד לפני הקב"ה כי יפה היא ובזמנה היא:

כבוד התורה נתנה לישראל, ואיסור גדול עושים במקצת ארצות במקצת בני אדם שלומדים תורה עם גוים. וזה לשון רש"ל בים של שלמה במסכת בבא קמא, תנו רבנן, וכבר שלחה מלכות הרשעה שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם. קראו ושנו ושלשו. בשעת פטירתן אמרו להם, דקדקנו בכל תורתכם ואמת הוא, חוץ מדבר זה שאתם אומרים, שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. ושל נכרי שנגח שור של ישראל, בין תם ובין מועד משלם נזק שלם. ממה נפשך, אי רעהו (שמות כא, לה) דווקא, אפילו דנכרי כי נגח דישראל ליפטר. ואי רעהו לאו דווקא, אפילו דישראל כי נגח דנכרי ליחייב. וחכמים לא גילו להן טעמו של דבר שממון של גוי הפקר מפני הסכנה. ומה שמסיק ודבר זה אין אנו מודיעין למלכות, הוא מדברי סרדיוטות. פירוש, השרים הממונים לעשות דין, הם אמרו לחכמי ישראל נעשה עמכם טובה שלא נודיע משפט זה למלכות. ולכן מסיק עלה בירושלמי (ב"ק יט, ב פ"ד ה"ג), אפילו הכי לא מטו לסולמות דצור עד דשכחו כולן. וכן ראיתי בפירוש התוס' ארוכים, וכן יראה מפירוש רש"י למי שמעיין בו. והקשו התוספות, ואם תאמר, והא אמרינן בחגיגה (יג, א) המלמד תורה לגוי עובר בעשה, דמגיד דבריו ליעקב וגו' (תהלים קמז, יט). וי"ל דעל פי המלכות עשו בעל כרחם, ולא נתחייבו למסור עצמם. אי נמי, שהשרים עשו עצמן כגרים בעיני חכמים, כדאיתא בספרי אף חובב עמים, עד כאן לשונם. משמע מכאן דלא שרי ללמוד תורה לגוי אף משום שלום מלכות, וק"ו משום שכר הנאה, אם לא בגזירה. ואוי להם לאותם שנמצאו במדינת ספרד לועז בארץ ישמעאלים, הלומדים תורת יי' עם האומות בעבור הנאתן ותשלומי שכרן, הם המילדים בנים לעבודה זרה, כי אחר כך הם מהפכים למינות, כאשר שמענו וראינו בעוה"ר. הקב"ה מסר התורה בקבלה למשה לומר ליהושע ויהושע לזקנים כו' (אבות א, א), ולא הניח לכתוב התורה שבעל פה כדי שלא יהפכו למינות כדאיתא בפרקי דרבי אליעזר. אם כן אותן האנשים החטאים בנפשותם ובגופם להפר עצת ה' אשר לומדים עם האומות, נלע"ד גדול עונם מנשוא ולא יראו בנחמת ציון:

מגיד דבריו ליעקב, אבל לאומות העולם אסור ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, ועון גדול הוא. ועכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה ועובר נמי משום (ויקרא יט, יד) ולפני עור לא תתן מכשול כל המלמדו. רק בשבע מצות בני נח שרי ללמדו במסכת חגיגה (יג, א) ובתוס' (ד"ה אין מוסרין). אבל בזוהר מחמיר מאוד ולא חילק. ובזוהר פרשת אחרי מות החמיר במאוד בעון זה הלומד לגוי אות אחת מהתורה:

וזה לשון תולעת יעקב בסוד המילה, כל מי שאינו חתום בחותם הקדוש הזה, אין לו חלק באלהי ישראל ולא זכרון בתורתו, טמא הוא וטמא יקרא, ולא קדוש. ולטעם זה אין מלמדין אותו אפילו אל"ף בי"ת. וכל המלמדו תורה משקר בשם הגדול, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה, שהרי אין נכנסין לברית הלשון היא התורה הקדושה אם לא בברית הבשר. וקל וחומר הדברים, ומה פסח על שהוא רומז לדבר של קדושה, כתיב (שמות יב, מח) כל ערל לא יאכל בו. התורה שהיא קודש קדשים שמותיו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה. ולפיכך אסור ללמוד תורה לגוי שנאמר (תהלים קמז, יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל וגומר, וכתיב (ירמיה ב, כא) ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, וכתיב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, תורת אמת לזרע אמת. והמלמד תורה לגוי, מעיד על עצמו כאלו אינו אמת חס ושלום. וכשיזכה לברית בשר שהיא השער, מכניסין אותו לברית הלשון שהוא התורה והוא הנקרא גר צדק, עד כאן לשונו:

למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג, ט). ראיתי אחד מהמדקדקים שהיה לו רשום תרי"ג מצות בקונטרס קטן, והיה נוהג לחזור אותם בכל יום עד שכולם שגורים בפיו בעל פה, והיה יודע מצוה פלונית היא מצוה מ' או ס' או כ' או כיוצא בזה. וכל מי שמנדב לבו לאהבת התורה, יעשה כן:

חיוב גדול הוא על המהלך בדרך שיעסוק בתורה, כהא דתנן (אבות ג, ז) המהלך בדרך ומפנה לבו ואומר מה נאה אילן זה כו'. וגרסינן נמי בסוטה דף מ"ט (א) ובתענית פרק קמא (י, ב), וא"ר עלאי בר ברכיה, שני תלמידי חכמים ההולכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף, שנאמר (מל"ב ב, יא) ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב וסוסי אש וגו'. טעמא דאיכא דבור, הא ליכא דבור ראויין לישרף. על כן לא יזוז מלהרהר בדברי תורה לקיים מה שנאמר (משלי ו, כב), בהתהלכך תנחה אותך. וילמוד בעל פה מה שיוכל, או יעסוק באיזה מזמורים או מאמרים לפרשם וכיוצא בזה הרבה, רק לא יזוז מחשבתו מהרהור תורה או תיקון מעשים טובים וכיוצא בזה:

צריך אדם ליזהר מדברים המשכחים את הלימוד, כדאיתא בהוריות פרק כהן משוח (יג, ב), תנו רבנן, חמשה דברים משכחים את הלימוד, האוכל ממה שאכל עכבר, וממה שאכל חתול, והאוכל לב בהמה. ומהר"ם ז"ל היה מונע עצמו אפילו מלב העוף. בתשב"ץ בסימן תקס"א, הרגיל בזתים, והשותה שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גב זו, ויש אומרים אף המניח כליו תחת מראשותיו. חמשה דברים משיבים את התלמוד, האוכל פת חטים וכל שכן חיטים עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית, והרגיל ביין ובשמים, והשותה מים משיורי עיסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו במי מלח ואוכל, הרגיל בשמן זית. מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן כשם שהזית משכח את התלמוד של ע' שנה, כך שמן זית מחזיר התלמוד של ע' שנה. הרגיל ביין ובשמים, מסייע ליה לרבא, דאמר חמרא וריחנא פקחין. הטובל אצבעו במלח, אמר ריש לקיש, ובאחת. כתנאי, ר' יודא אמר אחת ולא שתים, רבי יוסי אומר שתים ולא שלש. עשרה דברים קשים לתלמוד, העובר תחת אפסר גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, והעובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, ואשה שעוברת בין שני אנשים, והעובר תחת גשר שלא עברו תחתיו מים מ' יום, והאוכל פת שלא בישל כל צרכו. והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון, פירוש, אותו כף שבוחשים את הקדירה קרי לה זוהמא ליסטרא על שם שמעברת הזוהמא לשני צדדים, על שני צדיו (שמות ל, ד) תרגום תרין סטרוהי. ושותה מאמת המים שעוברת בין הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים הקורא הכתב מעל גבי הקבר. וכשיהיו נזהרים בדברים אלו התלמידי חכמים, יגדיל תורה ויאדיר, עד כאן:

בילקוט ריש ויקהל איתא, ויקהל משה (שמות לה, א), רבותינו בעלי אגדה אומרים, מתחילת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד. אמר הקב"ה, עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת וליכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני. ומכאן אמרו, משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות החג בחג. אמר משה לישראל, אם אתם עושין כסדר הזה, הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותו בעולמו, שנאמר (ישעיה מג, יב) ואתם עדי נאום ה' ואני אל. וכן דוד הוא אומר (תהלים מ, י), בשרתי צדק בקהל רב. וכי מה בשורה היו ישראל צריכין בימי דוד, והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח היה. אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמען אוזן מעולם, עד כאן לשונו:

אמנם הדרשן הדורש לרבים יראה שידרוש לשם שמים להיות זוכה ומזכה לרבים, וכל דרוש ישליש לג' חלקים. חלק א' ידבר פשטים טובים בפרשה המובחר מהמפרשים, ויאמרם בשמם ויוסיף כפי שכלו הטוב. חלק הב' יאמר דינים ללמד לרבים, בפרט לאותם שאינן בני תורה כל כך לומר דינים המצטרכים, כגון סדר כל היום ודיני ציצית ותפלין ומזוזה והלכות שבת והנהגת הבית בהלכות אישות והלכות ביאה וכיוצא בזה הרבה. חלק הג' דברי מוסר מחובת הלבבות וראשית חכמה וכיוצא בהם הרבה מאד, וכל המוסר שמייסר יראה שיהיה בו לקיים קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים (ב"מ קז, ב). ובסוף סוטה (פ"ט מט"ו) תנן, משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים. וזה לשון הרב ברטנורה, מושלי משלים, כגון משלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין (לח, ב) כי הוה דריש ר' מאיר בפרקיה הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי, עד כאן לשונו. ובודאי אלו משלים היו להורות דרכי מוסר. הרי מבוארים ג' חלקים הנ"ל, שמעתתא הם הדינים, אגדתא פשטים מתוקים, מתלי הם מוסרים, והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

נשלם פרק נר מצוה