הצער של הצדיקים, בין בגופם בין ברוחם, בין בכבודם בין בממונם, הכל הוא מכוון לצער השכינה. שהם באמת, בפנימיות נשמתם, אך בצער המחשך הגדול של העולמים כולם וכל בריותיהם, מפני ההסתרה של האור האלהי מהם, הם מצטערים. וזהו הצער העליון ממש, שמניעת הכשרת הבריות מלקבל את השפע הרב של הטוב האלהי ועוצם חסדיו הבהירים, היא גורמת את מניעת ההשפעה. והצדיקים שנשמתם הקדושה היא ספוגה באמת מאור חי העולמים, הם מרגישים בעומק רוחם את הצער הגדול הזה, והם תמיד משום-כן בהעדר מנוחה, במכאובים ויגונים פנימיים, אבל בקרבם תקנן שמחת עולמים, כי סוף סוף הם יודעים שהצער בעצמו ג"כ הוא בגדר ירידה של צורך עליה, והאורה האלהית תתעלה ביתר שאת ועז ע"י כל מחשכים וכל המכאבים, וכל הצרות הרבות הגשמיות והרוחניות, שכולם יהפכו לרוחה ולמעיני ישועות רבות ונפלאות לאין תכלית. וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה.