טעם העונג והשמחה בהשגה, תלוי כפי ההתאמה הנשמתית שהמשיג מתאים עם המושגים, וההתאמה הזאת יש שהיא גלויה, ויש שהיא כמוסה ועלומה מאד. עיקר העונג חל על תגבורת התאמת הרצון, שזהו הצד היותר חי שבהשכלת השכל בתכונתו העליונה, שאז השכל והרצון הנם מאוחדים בצורה מאוחדת מאד, והרצון הוא הולך ומתפשט בכל הערכים הנשמתיים, עד שמגיעים לאותם הסעיפים של התפשטות החיים על הכלים הגופניים ועבודתם והסתעפיותיהם. וכאשר בכל צורה שכלית של השגה גנוז גם כן בפנימיותו אור מוסרי של הנהגה ותיאור של חיים, עד שגם בצורת השכל היותר מופשט גם כן גנוז שם תוכן של הנהגת חיים, שכשיתפשט לענפיו בא עד לידי תיווי חיים נערכים לפי אותה המדה הראויה לפי מצב ההשכלה המופשטת העליונה, ומתוך כך יש להמוסר והצדק לטוב המעשים וזיכוך המדות מבוא גדול בטעם ההשגה. וכפי אותו הערך שהרשעה קבורה באיזו פינה כמוסה בלב, אף על פי שהיא נכבשת ואינה שולטת בחיים, מכל מקום היא פועלת את פעולתה לתעב את הטעם העדני של החכמה העליונה. ועל כן עלמא דאתכסיא שנואה היא, וירא ד' כי שנואה לאה, מפני שערכי המוסר הגנוזים בה הם כל כך רוממים ונשגבים, עד שאין כל העולם הגלוי כולו כדאי הוא להם, ואינו יכול לסבול את אותה מדת הגברוה החזקה והנעימה באמת שיש בתוכנה העליון. עד שמתגבר הטוב כל כך, עד אותה המדה של השויית העולמים הגלויים והנסתרים, ואז נועם ד' יתגלה, והמים מתמתקים ביסודם העליון.