תחית קודש מוכרחת היא להופיע לנו. התחיה תביא את הגדלות. התחיה החלונית של הלאומיות, מעת אשר החלה להראות את כחה, אין הגידול פוסק ממנה. עכשיו הננו עומדים כבר בפני החזיון של גאוניות של חול, בחיים, בספרות, ובדברנות הכלל. הקודש עומד הוא בחזקת חייו, איננו דומה להחול שנחשב כמת משך זמן ארוך. והדבר פשוט שרק החול היה אפשר להיות כמת באומה, ופתיל חייה לא נתק, מפני שיסוד הקודש החיה אותה, אבל אם הקודש היה כמת בתוכה, אז אין לה חיים. אבל סוף סוף הרינו באים ומתחדשים, והחידוש מרענן את החיים, וכשם שהחול מתחדש, כך מוכרח הקודש להתחדש בצורה עוד יותר רעננה ומלאה חיים מזו של החול. והרינו בשביל כך חייבים לקרא בקול גדול לתחיה של קודש, תחיה של קודש כזאת שהיא מוסיפה אומץ ופאר לתחיית החול, אבל היא גם כן עומדת על גביו ולמעלה ממנו, משפיעה עליו מאורה, ומחממת אותה באש קדשה. אז יקומו לנו מהרה גאוני קודש, כמו שאנחנו רואים כעת בקרבנו גאוני חול.