אדם ובהמה תושיע ד', בהמה בכללא דאדם. היסוד הגס והחזק בחיים, העושה את פעולתו באומץ, מונח בחומריות החיים שבבהמה. ומשיתוף החיים של האדם עם הבהמה, מאכילת בשר בהמה בצורה מצומצמה, וביחש החיים שגורמים ביחד על האדם ועל הבהמה, מתרכבות הסגולות, והאומץ החמרני בא באדם משפלותו הבהמית, והוא מתעלה ומזדקק בקרבו, עד התעלותו לתכונת האדם לפי מדריגותיו. ככה הוא בפרטיות ברוח האדם לפרטיו, לפי מדריגותיו, בעליותיו ומורדותיו. אותו הרוח הגס של העבודה הזרה, הוא הצד החמרני המזוהם, ועם זה חזק ואמיץ בתכונתו. כמובן הצד החומרי הוא בתור קליפה גסה קדם לפרי, וברוח העדין של האדם צריך הוא להזדקק ולעלות מעלה, עד שיסולקו כל סיגיו ויטהר, וישאר רק האומץ לבדו בזיקוקו. ונמצא שאמונה בטהרתה הרי היא כשתילה עדינה מורכבה על גבי נטיעה גסה, אלא שהגסות הגמורה של עבודה זרה לא יכלה להיות ליסוד נטיעת הקודש, מפני הריחוק העצום, על כן נעקרה השתילה הגסה ממקומה, והועתקה בחידוש צורה. בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו, ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, ויעקב ובניו ירדו מצרים. יסוד העבודה זרה בראשית המטע, גרם האומץ ההולך ורודה גם בכל התהלוכות החמריות, עד שאחר כך הוא בא ומושל על כל היסוד של הרע, ומכניע הכל תחת הטוב, את כל הטמא תחת הטהור, את כל החול תחת הקודש. ובכל עת ובכל דור שואבים יחידי הסגולה כמה וכמה שפעים רבי ערך, אמיצי תולדה, ממעמקי המחשכים. ושלמה המלך בקש לדלות את כל אוצרות הטוהר שבמעמקי הטומאה, ונכשל, והשאיר ברכה אחריו, אחרי אשר כבר יישר את המסילה לגדולי דור ודור, להעלות לאט לאט את הזהרורים הנמצאים בנאות החושך. ומעז יצא מתוך, מתוך החושך הפראי החי בלב גסי החיים השקועים ברפש החמרנות המגואלה בשטף חלאתה, הם הם הנגשים לעבודת קודש עליונה זו, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ברך ד' חילו, חללים שבו, ופועל ידיו תרצה.