התארים החיוביים ששללם הרמב"ם מאלהים, יש להם זה הערך של שלילת התכלית מכללות המציאות, ושלילת הטעמים של פרטי המצוות, שביארנו כבר את תלייתם, שהם תלויים זה בזה. בצדק דיבר הרמב"ם על דבר גבולות השכל, ואמר שיש בשכל תפיסה על טעמים צירופיים למציאות, ועל טעמים כלליים במצוות, אבל לא על טעם תכליתי כללי למצאיות, שבטח ישנו, אבל אין לנו בו שום מבוא שכלי, אם כן הטוב שבביטויים הוא כך רצה ד'. וכן הדין בטעמים הפרטיים למצוות, שרישומם בא משורש העליון מכל שכל שלנו, ואין שייך לומר בהם טעמים בכח הדיבור שלנו והגיוננו המוגבל. והוא הדין תארים חיוביים, אינם מצטיירים כלל בשכלנו. כל מה שיצטייר בשכל האדם הרי הוא מוגבל, ואין באלהות הגבלה, וכל תיאור בלתי מוגבל יוצא הוא באמת מכלל תיאור, והדבר דומה כאילו אמרנו, הרי אמתתו גלויה לעצמו, וזהו אמת לאמתו, שהוא אמנם הוא דיבור שולל את ידיעתנו. והתכלית, הפרטים, והתארים, עולים בקנה אחד, שלא שללם הרמב"ם בעצם מעצמות המציאות, אלא מיכולת ביטויינו.
Loading...
We use cookies to give you the best experience possible on our site. Click OK to continue using Sefaria. Learn More.OKאנחנו משתמשים ב"עוגיות" כדי לתת למשתמשים את חוויית השימוש הטובה ביותר.קראו עוד בנושאלחצו כאן לאישור
