הענוה הכשרה, והפסולה, ממקור אחד הן באות, וכן הגאוה בשני גוניה. הקדושה מנשאת את הנשמה להשערת הגודל של אור אין סוף, ובזה באה מיד ההקטנה הפנימית, בתוכיות הנשמה, ולעומת זה גדולה פנימית, מתוך הגודל הכללי של ההויה, ומתוך עליוניות מקורה. השיקוע הגס של החמרנות גורם ריחוק השערת הקודש, והמחשבה מתחלשת ואינה יכולה לעלות לאותם המרומים, שמהם מתגלה האור העליון בגוניו העשירים, המשפיע עונג פנימי ומקור כל טוב מוסרי חברותי, ועצמיות אישית בטוחה. וכיון שמאור מקור הגודל מסתתר, הרי כל היש הוא קטן ובלתי מעורך, ומיד באה השפלות העכורה. תוצאתה של הגאוה הפסולה וסבתה ביחד. ומתוך אפסיות מקור ההתקטנות לעומת ערך בלתי מעורך של גודל אין סוף מתהוה גדלנות סמויה בתוך הלב שהיא מחוללת את אותם החיים העכורים של גאות הרוח, אשר לגאות רשעים, שע"פ רוב היא מתגלה דוקא במקום שתוצאותיה הן מדות ומעשים נשחתים, ומתעלמת היא במקום הנאות, שהיא יכולה לגרום מעשים טובים ומוסריים. ואם גם לפעמים תגרום מעשים טובים אין הריוח שוה בנזק עצמיות העכירה הרוחנית, שהיסוד הנפשי המורכב מתוך גאוה וענוה פסולה כזאת, שמקורה הוא החושך האיום, של שכחת ד', נערך בו.