יש עצבון שבא מעושר רוחני, הא כיצד? מתגברות עלי ההופעות, חזיונות מחזיונות באים לנגד עיני הרוחניות. מביט אני בספרים. ובספרים היותר קדושים, והיותר נשגבים, ומעינותיהם חיים ומפכים, מנביעים הם בכחם המקורי ברוחנו פנימה מעינות רבים. ועל כל חזיון נולד המיון פנימי, מהיכן כל זה בא? ראשית החזון וודאותו מהיכן הוא נמשך? והנשמה מצטערת בעצבונה על שמחת עשרה, והעצבון הזה מעדן את הרוח, מחדד את השכל, ומרטיב את הלשד של החיים הרוחניים. וידיעות מקוריות, ומקוריות של מקוריות, והקשבות, רבות ערך, גדולות ורחבות, נולדות, והן באות עם תעודות ודאיותן, והן מעלות את הנשמה למקום עליון. ובמקום העליון באה השאלה עוד הפעם מחדש. על הודאיות החדשות, העשירות היותר עליונה, שבתחלה מופעת היא בכליל הודה, ביפעת שמחתה, ואחר כך באה השאלה, בן מי זה העלם, אם ראוי לבא בקהל? והרעיון המחקרי חוזר ונעור. מבקש לו נתיבות, ומבקש ומוצא. והודאיות החדשה משתרשת עמוק עמוק בנשמה. באה לכח של פעולה, דחיפה חזקה להשפיע. ולהחטיב את החיים של חוג רחב. באה ומפעמת, עד העליה החדשה, שעל ידה הכל נשכח. כל העושר העבר גז וחלף, וציורים מעולם יותר עליון באים, מאויר דכי, טהור ורענן, מאורות זורחים, בצורה שלא פוללה מעולם. ועל דבר העבר אין זכרון, ההוה והעתיד מלבב ומנעים, היצירה הולכת ומתרבה, והודאיות עולה למרום קצה. והנה רוח חקר בא ומכניס עצבון חדש, כדי להוליד שמחה עליונה, וגילוי עולם מתוקן. אשר לא ספר להם ראו ואשר לא שמעו התבוננו.