בעולם של הטבע מונחים הרבה צחצוחי טומאה. העולמות ירדו על ידי הקטרוגים והפגמים שקדמו, שתיקונים העתידים הם המוכנים להעלותם. ההתקשרות העצומה עם הטבע, גורמת שישקיע האדם ועם את רוחו במעמקיו, ושואב הוא מזוהמתו אל תוכו, ביחד עם שפעת יפיו ועצמתו. בזהירות גדולה הננו מתנהגים עם קישורנו אל הטבע, כדי להנצל מאותן השחיתות המונחות במעמקיה. התורה היא רטיה מגינה, סם של חיים, שרק בהיותה היא המקיפה וממלאה את נשמתנו, באופן הפרטי והכללי שלנו, הננו יכולים להתקשר גם אל הטבע בלא נזק. גם שירת הטבע מוכרחת היא להיות סופגת אל תוכה חלקים מזוהמתו, ואם אנו נזקקים אליה, כמו שאנו נזקקים לכל חיי הטבע, אבל עם הזהירות מהארס הטמון בקרבה, הננו תדיר מתחשבים, מה שהוא למעלה מן הטבע ונקי מכל סיגיו הוא רק התורה, וכל המפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו. הנבואה ורוח הקודש יש להם קישור מצד צורתם החיצונה אל הטבע. צד הטבע שלהם הוא קשור בקודש הצורתי העליון, בטהרתה של תורה. אמנם מי שמתקשר רק אל הצד הטבעי שלהם, ומנתק אותו ממקור קדשו, הרי זה מזדהם בזוהם של הטבע, כשאינו מתעלה על ידי העליה של תורה, אשר לא תמצא בארץ החיים. ומתוך כך באה טומאת הידים לכתבי הקודש.