צריך להתבונן על ערכה של המחשבה, היצירה הרוחנית שהיא כ"כ נעזבת מן העולם. נדחקים תמיד גם אנשי הסגולה לשקידות גשמיות, שאמנם טובות הנה בתור דבר המכשיר את האפשרות של יצירה של המחשבה, אבל מה עלוב הדבר אם היצירה המחשבתית הרחבה, שהיא עקר פריה של הנשמה, שוקעת ומתמזמזת בתוך העסקנות של השקידה הגשמית. זה מביא באמת אסון רוחני לעולם, שכל הסערות השליליות הנן באמת מכוונות להעיר את הכחות היותר טובים שבעולם, להנצל מבלבול זה של הפסדת היצירה הפנימית, הבאה ע"י ההשתמרות החיצונית כשהיא עוברת את גבולה, שאז היא אובדת את מטרתה, ותחת להחיות את הרוח ולהעירו הרי היא ממיתה אותו ומישנתו. הוי אומר לעץ הקיצי עורי לאבן דומם, ההוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו. אבל גם לאידך גיסא מתערפלת היא ונחרבת השקידה הציורית הרוחנית, אם אין לה סעד מהשקידה המעשית החמרית, המוגבלה בגבולותיה. ותמיד צריך האדם להיות עומד על המשמר, אם הגיע לידי כך שמעינו יוכל לפכות המון נחלים של תוכנים רוחניים, שלא ישטף בזרם שאין לו סוף, שלא ישאוהו גלי הרעיונות מהלאה לגבול העולם והחיים. והשמירה הזאת בא תבא על המשך של השקידה החמרית, שהיא יפה מאד כשהיא באה בשיעורה הנכון הדרוש לביסוסה של השקידה האצילית הרוחנית העליונה.