הנשמה תמיד פועלת היא, מתפרצת לכל הצדדים בתוספות ענפים, שהם מתפשטים ומסתעפים בכל מקום של הספירות הרוחניות, שהם מוצאים את היכולת להתפשט שמה. וכשהאפשרות של ההתפשטות למרומי השיגוב, לאוצרות החיים העשירים העליונים של הזוהר של אין סוף, ניתן לה ע"י פתיחת המעין של האמונה בעומק גדלה, עושה היא הסתעפות פארותיה במקום החיים והאור, במקום השלמות המוחלטה והאושר האין סופי. ואם איזה מחיצה מבדלת מושמה בין אותו הנעלם המוחלט בעומק טובו, ובין התוכן העצמי של הנשמה, אם איזה תוכן של יאוש, של ריחוק, של הסרת דעה וחשק לב פנימי, חודר עמוק בעצמיות החיים כלפי האור המקורי של הופעת אין סוף העליון, אז ההסתעפות הנשמתית לוקחת לה צדדים אחרים, שהם יורדים לעמק הירידה או ההתפשטות הצדדית - שהם אינם מגיעים לידי אותו המבוקש האידיאלי המוחלט, שטוב העולם בתוכיותו ועצמותו גנוז בו - ומתמלא ע"י תכונה זו העולם הפנימי ביצירות שאין להם אור נצח, ואינם יכולים להחיות את התמות העמוקה החודרת בכל רוח. ומתוך שנשמת החיים יודעת היא בפנימיותה את תפקידה, חותרת היא בלא הרף לבא לאותו התוכן, שעל ידו יסולל לפניה שביל חפשי לאור החיים המוחלטים, ומבקשת היא באין הרף מכל הצדדים את האור המוחלט, את האמת הגמורה, את האושר העליון, ממקור הנצח אשר תמצאנו באחרית הימים. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור.