אפילו כשימצא אדם את עצמו טבוע עמוק מאד ברפש החיים, ידע שההתבודדות הפנימית תמציא לו בחזרה את עצמיותו אשר אבד, ואור נשמתו ישוב אליו. וגם אם מניעות נשמתיות ופתולוגיות ימנעוהו, אל ישים אל לב. ולפעמים יש, שבמקום של רפואה רוחנית שהוא דורש, צריך הוא רק רפואה גופנית, ולא יעיב בדעתו את אור צהלת נשמתו בכל מניעה שבעולם, מאחר שיודע הוא בעצמו, שחשק של טהרה עליונה קבוע בו עמוק. ולא באדם הפרטי דין זה נוהג, כ"א גם בדור כולו. הדור ג"כ לפעמים מתיאש הוא מעליוניותו, חושב הוא שמוכרח לשקע בביצה של החמריות המשכחת כל טוב, מתיאש הוא מאורו העליון, חושב הוא עד רפואות רוחניות, ומשער שרחוקות ממנו. ולפעמים בפתע פתאום, מתעורר הוא לדרישות חומריות גדולות ומתנפל עליהן בצמאון, ויש שרפואה רוחנית אדירה דוקא בהן היא גנוזה. אבל לא פה ישאר הדור, לא החמריות ומשאלותיה יהיו מעמדי רגליו המוחלטים, כי אם ע"י הרפואה שמצמח הארץ, מחיי הטבע, שוב ישוב אל מאור הנשמה, אל חיי עולמים, ושב ורפא לו, וישוב אל אלהים עליון פודו וגואלו, וגאולה תהיה לו.