כל ההויה כלולה היא בנקודה אחת. כל הגודל המצויר לנו, כל הריבוי וכל העושר, כל הריחוק וכל ההפלגה, הכל הוא ערכי לעומת מידת הקוטן החלקית הקטנטנה שלנו, השרויה בציור הבוסרי שלנו. למופלג נחשוב, אם נאמר שהאחדות של ההויה היא מענינת אותנו יותר מכל דבר, מפני שאנו חושבים שהענינים השבורים והקטנים הם יותר מתאימים לנו. אבל זוהי טעות נוראה בערכנו. אין לנו דבר מקביל כי אם האחדות, הגודל, הרוחב, הגובה, העומק, העליונות. ההתנוצצות, ההתחדשות, הפוריות, הזרמיות, התעודדות חיי השירה וההכרה, ברקים תדיריים, ומאורות מתחדשים לרגעים, וכל אלה בכל גדלם אינם באמת כי אם נקודה זורחת אחת, נקודת ההויה, נטף של ניצוץ אלהי. והערכים המשוים שלנו, אינם כלל ערכים חיצוניים, כי אם פנימיים, עצמותיים. והעצמיות הלא היא הגודל האלהי, השיגוב הבלתי סופי, למעלה מכל גדרי כמות ואיכות, ולגבי ערך ערכים של אין ערוך זה, שהיא מדידת האמת, הכל הוא רק נקודה זעירה אחת, שאי אפשר כלל לצייר את אי איחודה. הכל הוא רק דוגמת אטום אחד לעומת אור אין סוף. וזאת ההשערה היא המקרבת אותנו יותר אל בהירות האמת. מכל מיני ההזיות שעל דבר פירודים וריחוקים, ועולמות שונים, זמנים מופלגים, תקופות ודורות. וסיבובי יצירות. הוי על קטנות נשמה כזאת, המתפלאת ומשתוממת על מה שהוא כל כך ראוי להיות, על מה שהוא כל כך מסודר, וכביכול טבעי, שאלמלא הפעוטיות המלוה את הגאוה הגסה של אמרת הטבע וחכמתה, היה אפשר לומר ביטוי זה ביותר מנוחת לבב, ביותר מילוי נשמה.