שנת תרע"א.
להבין ענין יוסף ואחיו, הנה כתיב ויכלו השמים וגו' וכבר פרשנו דהוא מלשון התכללות, שכל ששת ימי בראשית היו הברואים נמתחין והולכין, והי' כל דבר ודבר נפרד בפני עצמו, וכשבא יום השבת נעשה בחי' נפש בבריאה, כמ"ש וינפש, וכמו האדם דע"י כח חיות והנפש שבו יש בכל אבר ואבר כח הכללי, כמו שדקדקו ממה שאין סומא מוליד סומא, כן הי' בשעת הבריאה כשבא שבת הי' כל פרטי משיג כח הכללי, דשבת הוא מאחד אותם, וכמו כן י"ל בשבטים שכל אחד ואחד נחשב צורה שלימה בפ"ע, ובשביל מעלתם לא היו מתאחדים כמו שארז"ל אין דעתם של בנ"א שוות, וכמו שהשיב המהר"ל דפירוד הלבבות בישראל אין זה מחמת חסרונם רק ממעלתם שהם שכליים, ובכן אינם יכולים כל כך בנקל להתבטל אחד לחבירו יע"ש, אך אם היו נכנעים תחת יוסף שהי' בחי' שבת הי' הוא מאחד אותם לגמרי, אך באשר הביא את דבתם רעה ונולד שנאה ביניהם לא הי' עוד בכחו לאחד אותם, וגורם התחלקות הלבבות ופירוד הדעות עד שמכרו אותו, ואז נתחלקו ונפרדו לגמרי, ובזה יובן היטב דברי המ"ר שאחר מכירת יוסף אמרו השבטים בואו ונפזר עצמינו, דידוע דכל כמה שאדם דבוק בהכלל כל כך מסייע לו כח הכלל, ואחר שמכרו את יוסף שהי' המאחד את הכלל, א"כ שפיר אמרו בואו ונפזר עצמינו, כלומר כל חד וחד יפייס לעצמו:
ובזה יובן המ"ר והובא ברש"י דשכם מקום מוכן לפרעניות שם ענו את דינה שם קלקלו השבטים ושם נחלקה מלכות בית דוד, ולכאורה יפלא הלא שכם הוא אחד מג' מקומות שבא"י שאין לאו"ה קטרוג עליהם כמו שארז"ל, והוא עיר מקלט לרוצח ויעקב נתנה ליוסף במתנה והיתכן לאמר על מקום כזה שהיא מוכן לפורעניות, אך הוא הדבר שאמרנו שההתחלקות ופירוד בין השבטים הי' לרוב מעלתם, זה הוא ענין עצמו בשכם שמחמת גודל מעלת המקום הוא מעורר ביושביו מעלת הצורה להיות נחשב צורה שלימה בפ"ע, והוא גורם התחלקות, וכמו ששכם הוא לשון חלק כמ"ש אחלקה שכם, כמו כן הוא גורם ביושביו מדת התחלקות להיות איש פרטי וצורה שלימה בפ"ע וזהו שם ענו את דינה, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה דמחמת ששכם הוא לשון חלק בכן גרם לו להיות נתעלה בעצמו וחשב לאמר שראוי להיות חתן יעקב כמ"ש כי חפץ בבת יעקב היינו שעיקר חפצו להיות חתן יעקב עכתדה"ק, ושם קלקלו השבטים שכל אחד הי' ברי' וצורה שלימה בפ"ע ולא הי' נכנעים תחת יוסף ושם נחלקה מלכות בית דוד שלא הי' נכנעים תחת מלכות בית דוד:
קמה אלומתי וגם נצבה, הענין ידוע דא"א להיות עלי' לאדם, אם לא שיכניע א"ע מקודם ולבטל ולהשפיל א"ע בתכלית הביטול, וכן בין כל עלי' ועלי', וכענין שאז"ל אימת קגביל לבתר דבלי, ובכן אצל השבטים כתיב מאלמים אלומים ותשתחוין לאלומתי, דא"א להתקשר א"ע לעלות מעלה אחר מעלה רק ע"י הכנעה והשתחוי' קודם כל עלי', משא"כ יוסף שהי' בחי' שבת כתיב בי' קמה אלומתי וגם נצבה דבשבת צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, וא"צ שוב שום התמרמרות הנפש רק דלכנוס בשבת צריכין הכנעה והתמרמרות, וכענין שאמרו שובתין מתוך מריעין, אבל אחר שזוכין ובאין לשבת שוב עולין מעלה אחר מעלה עד סעודה השלישית, וא"צ עוד שום השתחוי' וביטול ואחר שקמה שוב גם נצבה:
איתא במהר"ל בגבורות פ"ט די"א דמחמת מכירת יוסף נגזר גלות מצרים, והוא ז"ל הקשה ע"ז שהרי גלות מצרים הי' סיבה למכירת יוסף כמו שאמרו ז"ל וישלחהו מעמק חברון כדי לקיים את עצה העמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, ועוד אמרו ז"ל במדרש משל לפרה שהי' מושכין אותה לקולין ולא היתה נמשכת משכו את בנה לפני' יע"ש, והנה בזוהר חדש מבואר כיש אומרים, ונראה לישב קושית המהר"ל דהנה מצרים הי' גלות כפולה אחד בעינוי ושעבוד להגוף, שנית גלות בנפש, דמצרים הוא ערות הארץ, והתורה צריכה להעיד עליהם שהן שבטי יה, וכמ"ש גן נעול וגל נעול וכמו שדרשו ז"ל, וקודם מכירת יוסף הי' די בגלות בארץ לא להם וכמו שאמר הקב"ה לאברהם, ולא הי' צריכין להיות במצרים דווקא, ואף אם הי' במצרים לא הי' מזיק להם בענינים האלו להיות גלות לנפש דכבר תיקן זאת אאע"ה, וכמו שארז"ל במ"ר על פסוק ויעל אברם ממצרים שאמר לו הקב"ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, אך אחר שפגמו במדת יסוד ומכרו את יוסף הצדיק שוב הי' צריכין להיות בגלות מצרים דווקא ולהתמרק ולהצריף ע"י נסיון זה לעמוד נגד מצרים שטופי זמה:
במדרש רות אלו הי' ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו ויצילהו מידם בכתיפו הי' מוליכו אצל אביו, ולהבין וכי הי' ראובן רודף אחר הכבוד, ונראה דלפי גדלות השבטים הי' ראובן יודע שפיר דאחר שהם אומרים לכו ונהרגהו בטח הוא מן השמים כדרך מאה"כ ד' אמר לו קלל, וכענין דברי המדרש למה תתענו ד' מדרכיך כשרצית נתת בלבם לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא, ולכן הי' מסופק ראובן אם רשאי הוא להצילו אחר שראה שרצון ה' הוא כן, ואינם רשאים לעמוד נגד רצונו ית"ש, וזה שהצילו הוא כפימ"ש הר"מ ז"ל מטיקטין [הובא בס' פנים יפות] וישמע ראובן הבת קול שאמר ונראה מה יהיו חלומותיו, ולכן אמר אחר שהוא שמע והם אינם שומעים ש"מ שעליו להצילו כדרך שאמרו חז"ל גבי אילפא ור' יוחנן ר"י שמע ואילפא לא שמע אמר ר"י מדאנא שמעי ואילפא לא שמע ש"מ לדידי קיימא שעתא לכך ויצילהו מידם יע"ש, ולפי"ז יובן המדרש היטב דכל מה שהציל אותו הי' מחמת הב"ק ונראה מה יהי' חלומותיו א"כ לא הי' רשאי רק להציל אותו מן המיתה, אבל לא להוליכו אצל אביו, דאדרבה עי"ז הלא אפשר לא יתקיים החלומות אחר שראה מהבת קול שרצון השי"ת שיתגלגל סיבה ויתקיימו חלומותיו, משא"כ אם הי' יודע שהקב"ה כותב עליו ויצילהו מידם, א"כ שפיר הי' ביכולתו גם להוליכו אצל אביו:
ולפי האמור יתיישב קו' הרמב"ן ז"ל על רש"י שפי' והוא נער את בני בלהה וגו' שהי' מקרבן א"כ למה לא הצילוהו בני השפחות, והנה הם ד' וראובן עמהם ויוסף עצמו, ולהנ"ל א"ש דלא הי' רשאים לעמוד נגדם אחר שראו שכן הוא רצון השי"ת:
במ"ר ויהי בעת ההוא מה כתיב למעלה מן הענין והמדינים מכרו אותו ולא הי' צריך קריי' למימר אלא ויוסף הורד מצרימה ומפני מה הסמיך פרשה זו לזו ר' אלעזר ור' יוחנן ר"א אמר כדי לסמוך ירידה לירידה ר"י אמר כדי לסמוך הכר להכר, להבין הלימוד מהסמיכות מירידה לירידה, הענין דהנה בכל הנסיונות צריכין מקודם ליקח ממנו המדרגות, וכמו שאמר כ"ק אאמו"ר זצוקלל"ה על אברהם אבינו שאמר עליו הכתוב בעת העקידה וירא את המקום מרחוק, דהיינו שראה את הקב"ה מרחוק כי נלקח ממנו המדרגות הגבוהות שלו דאל"כ לא הי' שום נסיון אצלו עכתדה"ק, וזה הענין גופא הי' אצל יהודה ויוסף דלפי גדולתם לא הי' שום נסיון אצלם [שגם יהודה הי' לו נסיון במה שהודה וקידש ש"ש בפרהסיא] וזה הוא שכתוב אצלם ירידה שירדו שניהם ממדריגתם הגבוה:
במ"ר וימאן ויאמר הן אדוני א"ל למוד הוא הקב"ה להיות בוחר מאהובי בית אבא לעולה אברהם קח נא את בנך אשמע לך ושמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן, א"ל למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על אהובי בית אבא בלילה אשמע לך ושמא יגלה עלי הקב"ה וימצא אותי טמא ע"כ, נראה שזאת הי' עצה עמוקה מיוסף הצדיק בראשונה וימאן מוטעם בשלשלת ופסיק, כדי להפרידו בפ"ע, והיינו שהמיאן לא הי' מחמת הטעם אלא מצד עצם הנפש למעלה מהטעם, וכמו שאיתא בספר תפארת שלמה בפסוק ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך היינו שנותן לך מתנה זו שתוכל לומר לא כן בלי שום טעם והתווכחות, ואעפי"כ כדי שלא ישאר אצלו אהבה חיצוניות דבק עצמו באהבת השי"ת וצייר אצלו שיבחר לעולה ובנבואה ונדחה ממנו לגמרי אהבה החיצוניות, שבמקום אהבת הקדושה כל אהבות נעשו אפס ואין כי נמתקה האהבה בשורשה, וזה שאמרו חז"ל גדולה מזאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד"ת וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבות העריות מתגברת אלא בלב הפנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד עכ"ל הרמב"ם, והיינו שחוץ מזה שטרדת החכמה מועיל נגד הדברים החיצוניים אך העיקר הוא האהבה שבתורה מושך האדם מאהבה החיצוניות כנ"ל, והבן:
במ"ר ותתפשהו בבגדו וגו' ויצא החוצה קפץ בזכות אבות המד"א ויוציא אותו החוצה שמעון איש קטרון אמר בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל הה"ד הים ראה וינוס בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס ע"כ, נראה לבאר עפ"י דברי המ"ר מטרונה שאלה את ר"י א"ל אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה הי' עומד בכל חומו והי' עושה הדבר הזה כו', נראה ששאלתה הי' שזה אינו בגדר הטבע, והאמת כן הוא שמעשה יוסף הי' למעלה מהטבע, וזה שכוון המ"ר קפץ בזכות אבות דכתיב ויוצא אותו החוצה דדרשו ז"ל שהגביהו למעלה מהכוכבים, היינו דאברם מצד הטבע אינו מוליד אך הגביהו הקב"ה למעלה מהטבע ומצד זה יש ביכולת בכל זרע אברהם להתקדש למעלה מהטבע, ואין מזיק להם הטבע כי מצד הטבע אין לזרע אברהם מציאות בעולם, ומצד זה קפץ יוסף ועשה ג"כ למעלה מהטבע, ולכך נמי הים ראה וינוס, דאחר שהוא עשה למעלה מהטבע נדחה ג"כ הטבע מפניו:
להבין הענין שיוסף הי' אסור בבית האסורים עשרה שנים מחמת שהוציא דבה על עשרה אחיו, ולכאורה הי' צריך זאת להיות תיכף בבואו למצרים לא אחר שזכה ותיקן מדתו מדת יסוד במעלה גבוה מאוד נעלה, אך הענין דהנה מבואר בספה"ק שבאמת נדמה לו שהשבטים חטאו בשלשה דברים האלו והי' נראה בעיניו שהוא חטא וכוונתו הי' לתקן אותם ולא ח"ו להוציא עליהם שם רע חלילה, ואולי הי' מוטל עליו לתקן אחר שהוא צדיק יסוד עולם, וכענין שאחז"ל בכה"ג אי איכא אינש דאית בי' מילתא מידע הוה ידע בי' ומהדר לי' בתשובה, וא"כ לגבי אינש אחר לא הי' שום חטא, ובאשר לא הרהיב עוז בנפשו לדבר ולהוכיח את אחיו הגדולים סיפר לאביו למען יישרם, אך לגבי יוסף הצדיק לגבי גודל מעלתו וכתיב וסביביו נשערה מאוד הי' נחשב חטא לגבי', וא"כ דווקא אחר שבא עובדא לידו והושלם במדתו צדיק יסוד עולם בעובדא אז הי' נחשב חטא לגבי', וכעין מה דאיתא בספה"ק דיא"צ הוא שהבר מינן עולה בכל שנה במעלה יותר גבוה ומה שבשנה העברה לא הי' נחשב לו לחטא עתה בשנה השנית שעולה במעלה יותר גבוה נחשב לו לחטא, ובזה יש לומר דלכך כל הימים טובים הם ימי דין כמ"ש חז"ל בחג נדונין כו' משום שהם ימי עלי' שאדם עולה בהן למעלה ועי"ז מתעורר הדין, משא"כ בשבת דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה שדרשו ז"ל שהוא יום השבת דכתיב בי' ויברך וגו':