ויקהל ושקלים שנת תרע"ו.
בש"ס מגילה אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן, ויש להבין מהו התלוי זה בזה:
ונראה דהנה בתהלים (ס"ו ו') הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, וברש"י שם הי' דבר שנשמח בו כלומר שראה הים את הקב"ה, ויש לדקדק שנשמחה הוא לשון עתיד והו"ל למימר שמחנו בו לשון עבר, ויש לפרש דהנה במדרש הובא בילקוט סי' רנ"ד ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להם עונותיהם שנאמר ויסע משה את ישראל שהסיען מעונותיהם, משמע דע"י השירה נמחלו עונותיהם ולא מקמי הכי, ואינו מובן איך שרתה עליהם רוה"ק בעוד שעונותיהם אתם, ולא עוד אלא שזכו לראות את הדמות ואמרו זה אלי ואנוהו, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, והיתכן שהי' זה בעוד עונותיהם אתם, שהרי בליל שביעי ירדו לים ואח"כ בשחרית אמרו השירה, ובמדרש כשם שהם טהרו את לבם ואמרו שירה וכו' כך צריך אדם לטהר את לבו קודם שיתפלל, ומוכרח דעוד קודם השירה הי' להם לב טהור שבודאי הפי' מעונות, וא"כ איך קאמר שע"י השירה נמחלו עונותיהם:
אך נראה דהנה ישראל נקראו עברים ע"ש שעברו ים, וידוע דשם של דבר מורה על מהותו, ומוכרח דזה מהות ישראל שעברו את הים, ויש לפרש דהנה גבולות חלק הקב"ה בעולמו דבריות שביבשה אינם יכולים לחיות בים דרך הטבע, וכן בריות הים אינם יכולים לחיות ביבשה, וישראל שעברו את הים מורה אשר מהותם הוא למעלה מהטבע, וע"כ נקרא שמם ע"ש העברת הים, והנה ידוע דלמעלה למעלה מהטבע אינו נופל תחת הזמן, וע"כ נמצא הרבה בדברי נביאים עבר במקום עתיד, מה"ט כי עין הנביאיי הוא למעלה למעלה מהטבע וצופה ומביט על העבר ועל העתיד כאחד, אחר שנגזר דבר ההוא מאת אדון כל, וע"כ אף מקמי העברת הים נקראו ישראל עברים ע"ש עברו ים משום שהוא למעלה מהזמן, ומאז שנבחרו ישראל ועלה הרצון לפניו לקרוע להם את הים הרי הוא כאלו כבר עשוהו, וכן נמי למטה תיכף כשקבלו ישראל עליהם לירד להים נחשב להם העתיד כעבר וכאלו כבר עברו ים ושרו את השירה ונמחלו עונותיהם, וכבר הגדנו במק"א שענין מחילת העונות ע"י השירה שמאחר שנדבק נפשם בשורשם היו כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, ומחמת זה עצמו שנחשב העתיד כעבר נתקשרו תיכף באהבה באביהן שבשמים והרגישו בעצמם תיכף הדביקות והשמחה הנצמחת ממחילת העונות העתיד של אחר השירה שמחמת מחילת העונות נסתעף השמחה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפסוק תגלנה עצמות דכית שלשון דכית פירושו שטהרת בלשון תרגום, ועי"ז עצמו שנדבקו בשורשם שוב הי' להם טהרת השקה ונמחלו עונותיהם ונעשו מוכנים למראה הנכבדת וראתה שפחה וכו', וזהו שרמז הכתוב באמרו שם נשמחה בו לשון עתיד, היינו ששם בעודם בים עוד טרם השירה וטרם נמתלו עונותיהם זכו לשמחה העתידה למפרע, והוא מדוקדק מאד בלשון:
ולפי האמור יתורץ קושיית הזוה"ק ח"ג (ט':) אהא דכתיב עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה השתא דלא אשתכח קרבנא [דבזמן הקרבן כהנים אשלימו שמחה ולוים רננה כבעמוד א' שם] מאן דחטי קמי מארי' ותב לגבי' ודאי במרירו דנפשא בעציבוי בבכי' ברוח תבירא האיך איקים שמחה ורננה הא לא אשתכחו גבי' וכו' על דא אצטריך בר נש דיתכוין בצלותי' לקבל קודש קודשין דאינון שמא קדישא ויצלי צלותי', ובפשיטות התירוץ אינו מובן מה אהני דמכוין לקבל קודש קודשין סוף סוף שמחה ורננה לא אשתכח גבי', אך יש לומר עפ"י דברי המדרש תצוה יפה נוף משוש כל הארץ שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' ביהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, ויש לומר דלאו סוף דבר אחר הקרבת הקרבן נמשכה לו שמחה אלא תיכף שקיבל עליו לשוב אל ה' ולהקריב קרבן מתעוררת בו שמחה העתידה, כי ישראל הם למעלה מהזמן שנקראים עברים כנ"ל, ונחשב כאלו כבר הקריבו הקרבן ונתכפר להם והם שמח וטוב לב, ושוב עי"ז עצמו הוי הקרבן נעשה בשמחה, וכן נמי השתא דלא אשתכח קרבנא מאן דחטי קמי מארי' ותב לגבי' במרירא דנפשא בעציבוי בבכי' ברוח תבירא, נחשב כפרת עונותיו למפרע, ונתעוררה בו שמחה העתידה, וכלשון הזוה"ק במק"א חדוה תקיעא בליבאי בסטרא דא ובכי' בסטרא דא וא"כ הרי נתקיים בו עבדו את ה' בשמחה, ואולי יש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק שיתכוין בצלותי' לקבל קודש קודשין היינו למעלה למעלה ושוב הוי למעלה מהזמן כענין הנ"ל:
ולפי האמור יתפרש לנו עוד מאמר הזוה"ק ח"ג (קכ"ב.) פתח ר' יהודה ואמר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו' מה כתיב בתרי' בעל הבור ישלם וגו' ומה על דא כך מאן דגרס לאבאשא עלמא בחובוי עאכו"כ אלא תווהנא דאע"ג דאבאיש עלמא אמאי אית לי' תשובה וכו' אלא ודאי דא מהניא להו וכו' ותשובה אתקין כלא אתקין לעילא אתקין לתתא אתקין לגרמי' אתקין לכל עלמא, ואינו מובן דקארי לה מה קארי לה, דזה הוא פשוט דכמו דבחטא מבאיש לכל עלמא, מדה טובה המרובה עאכו"כ דבתשובה מתקין כל עלמא, וכבר פרשנו דהקושיא היתה דקודם החטא שהאדם הוא בתוך כלל ישראל יש לו כח כללי, ומש"ר מקלקל בחטאיו כל הכלל אך כשחטא ונפרד מהכלל שוב אין לו כח כללי איך אפשר שיתקן בתשובתו את כל הכלל, אך שוב אינו מובן התירוץ דע"ז אנו דנין למה בתשובה אתקין כלא, ולפי דרכנו יובן דמאחר שישראל הם למעלה מהזמן, א"כ כשנתן דעתו לתשובה ומתחרט על העבר נחשבת תיכף התשובה שאח"כ למפרע וכאלו עשה תשובה מעיקרא בעוד הי' בו כח כללי ושפיר מתקן הכל ע"כ מועלת התשובה:
ולפי האמור יש לפרש דברי התנחומא האזינו סי' ד' כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומה מאומה"ע, ומשמע דבאומ"ע אינו מועיל תשובה, והרי כמה מקראות כולם ירונו בגאון קולם שהקב"ה מקבל את השבים אפי' אומה"ע, ואנשי ננוה לעד, אך יש לומר דהענין נשיאת פנים היינו להחשב תשובה למפרע וכאלו לא חטא כלל, זה המדה היא רק בישראל ומשום שעברו ים כנ"ל, אבל לא באומה"ע, ומ"מ בדידהו לא קשה קושיית הזוה"ק איך מועיל בדידהו תשובה אחר שקלקלו את כל הכלל, שאומה"ע אין בהם כח כללי והם ענפין מתפרדין ואינן מקלקלין את כל הכלל, ונמצא בזה קלקלתם תקנתם, אבל ישראל שנמסר תחת ידיהם כל כלל העולם להיות עולים בעלותם וכן ח"ו להיפוך, שייך קושיית הזוה"ק ותירוצו כנ"ל:
ובדוגמא זו יש לפרש הא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו דלכאורה אינו מובן מה נ"מ ומה תועלת בזה, ויש לומר דהנה ידוע בזוה"ק דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ומ"מ קידוש היום שנלמד מזכור עיקרו בלילה כאמרם ז"ל קדשהו בכניסתו, והטעם י"ל דבכניסת שבת שישראל מקבלים עליהם לשבות ביום השבת ומשליכין מהם טרדת הפרנסה וטורח המלאכה זוכין לקדושה עליונה למעלה מהטבע, כמו כל מהות שבת שהיא שביתת הטבע שהטבע מחייבת שיום ולילה לא ישבותו, וע"כ אומה"ע שהם בטבע אינם רשאים לשבות ביום השבת, אלא ישראל עברו ים שהם למעלה מהטבע להם נאות לשמור את השבת, ובאשר זוכין לקדושה עליונה שלמעלה מהטבע נעשים נמי למעלה מהזמן, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת אמרו ז"ל מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והרי סוכה העשוי' לשבעה היא ארעי ואיך יקרא שביתה ליום אחד מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והגיד דבשבת נאסרה המלאכה לעולם אלא שבמוצאי שבת ההבדלה היא המתיר עכת"ד, ולפי דרכנו יובן היטב דכשזוכין לשבת נעשין למעלה מהזמן וע"כ נאסרה המלאכה לעולם, ולפי האמור יש לפרש נמי בענין זכור ושמור דכשמקבלים עליהם שבת תיכף זוכין לכל האורות של כל השבת באשר היא למעלה מהזמן וזוכין נמי תיכף לזכור, ולזה נאמר זכור ושמור בדיבור אחד:
והנה שקלים הם כופר נפש וכתיב בהו לכפר על נפשותיכם, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלא אין כפרה אלא בדם, אך יש לומר לפי דרכנו שמאחר שהתעוררו לעשות כולם אגודה אחת לנדב לעבודת הקרבנות שוב נחשבו כל הקרבנות של כל השנה וכל הכפרה שנסתעף מהם למפרע, באשר ישראל הם למעלה מן הזמן, והנה אמרו ז"ל לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד של שחרית מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום, וכבר הביאנו את דברי המדרש ריש תצוה שירושלים נקרא משוש כל הארץ שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' ביהמ"ק קיים למה שהי' נכנס מלא עונות ומביא קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, ובודאי מכ"ש קרבן ציבור שמכפר על עונות כל ישראל שהי' מביא שמחה בלב כל ישראל, כאמרם ז"ל כפרה ושמחה, ולפי דרכנו שמחשבין למפרע מתעוררת השמחה בלב ישראל משעה שמתעוררים להשקלים וישראל מתדבקים בשורשם, והוא כעין טהרת השקה שפרחה טומאתן מהן וזה שנאמר בשקלים לכפר על נפשותיכם:
והנה כ"ז נמשך ממה שישראל הם למעלה מן הטבע ולמעלה מן הזמן, שקנו ישראל מעלה זו בעברם בים, וזהו כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן, דכל ענין השקלים נצמח מפאת העברת הים:
ולפי מה שהגדנו לעיל בענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו יובן מה שקורין פרשת שקלים בשבת שקודם ר"ח אדר, ולא די לקרות בר"ח כמו שמשמיעין על השקלים בזמן המקדש בר"ח, שבגלות שהטבע מושלת ביותר אין די בר"ח שהוא בטבע חידוש הירח וענין הפנימי שבו סתום וחתום ויצא לאור עולם יחד עם יציאת הגלות, שאז יהי' יו"ט של ר"ח בשלימות, וכבר דברנו בזה, ע"כ צריכין להסתייע משבת שהיא למעלה מהטבע ומהזמן, והיא במעלתה בגלות כמו בזמן שביהמ"ק קיים כמו שהגדנו במק"א, וכמ"ש שבת היא לכם בכל מושבותיכם:
ומעתה יש לפרש הא דהקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן אמר ישנו עם אחד ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו שלא הרהיב עוז בנפשו לשקר לפני המלך שישראל אינם מקיימים מצות דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי, מה גם שהי' מחייב את ראשו למלך, אלא שאמר שכל מה שעושין היא בבחי' שינה בלי חיות, וכבר אמרנו שכן הי' ונמשך מפאת פגם ברית בבבל שנשאו נשים נכריות ואין לך דבר שכופף את הקומה ומקרר את הנפש מעבודת ה' כמו פגם ברית, ששמירת הברית נקרא חי, ומובן שלהיפוך פגם ברית הוא סילוק החיות, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמי נסתעף מחטא זה היינו מחמת התקררות ובלתי חיות נעשו כמתיאשים בעצמם, וכל הסעודה שהי' משום דבודאי תו לא איפרקו כאשר הם היו באותה סעודה נחשב כהודאה, כ"ז נסתעף מפאת התקררות ויאוש הנורא שהקיפם אז, והנה כבר הגדנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש אסתר שמחמת שישראל פגמו במנוחת שבת לקחו אומה"ע המנוחה, עכ"ד בקיצור הצריך לענינינו, וכמו כן י"ל שמחמת פגם ברית והסתלקות החיות בעבודה נטלו אומה"ע החיות ומובן שבשביל החיות שלקחו ע"כ נתגברו בכחם, וזהו שרצה המן להתגבר על ישראל בכח חיות זה, וזהו ששקל על ישראל עשרת אלפים ככר כסף לאחשורוש, ובזה הראה את גודל חיות שלו לרעה שהרי שקל בעדם הון עתק כזה:
אך המן חשב וטעה שחשב שח"ו נכבה מהם שביב אש האהבה והחיות והוסב החיות אליו ועי"ז יקררם עוד יותר כמו שעשה עמלק זקנו ובזה יתגבר עליהם לכלותם ח"ו, אבל ח"ו לא כן הי' ואדרבה ע"י הסרת הטבעת נתעוררו בתשובה עזה מאד, ומסרו נפשם על קידוש השם שהרי המן לא רצה להרוג אלא יהודים ואמרו ז"ל כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכמו שאיתא במפרשים במילת להשמידם כידוע, וישראל הפקירו א"ע להריגה ולא הודו לו בע"ז, ועוד הרהיבו עוז בנפשם להרוג את העמלקים שורש נחש הקדמוני שהוא ע"ז וזה הי' הכנה לבנין בית שני כידוע, ובאשר חזרו לחיותם ומהותם שוב זכו להיות למעלה מהזמן, ובכן כל עבודות ישראל בבית שני וכל זכותם שלעתיד נחשב להם אז למפרע, ובכח זה עצמו התגברו על המן ועל עמלק בחיות גדול וזהו הקדים שקליהם לשקליו שזהו ענין מצות שקלים כנ"ל דעבר בימא יתן, שתיכף כשמתעוררין לעבודה מחדש נחשבת העבודה שאח"כ למפרע, ואפי' בזמן דליכא מקדש קריאת הפרשה היא במקום השקלים כבמדרש תנחומא, ואז נמי באדר שקודם להגזירה הועילה להם קריאת הפרשה שכל מה שעשו ישראל בחיות ובמסירת הנפש כל השנה שאחריו וכל העבודות שבבית שני כנ"ל הכל נחשב למפרע, ובזה עצמו התגברו על המן ונטלו החיות ממנו למפרע, ושוב לא הי' יכול להתגבר עליהם כלל:
בתנחומא זה יתנו בא וראה חיבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות ואם עבירותיהן כך זכיותיהן עאכו"כ אתה מוצא כששלח יעקב את יוסף אצל אחיו וישבו לאכול לחם א"ר יהודה בר שלום ישיבה אחת שישבו בעצה אחת למכור את יוסף כלכלה את העולה שבע שנים בשני רעבון וכו' ואף כאן מי גרם [בפסיקתא מי גרם לפרשת שקלים העבירה של מעשה וכו'] לשבטים בפ' שקלים שיתנו כופר נפשותיהן מעשה העגל ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות מצוה שהן עושין עאכו"כ, ויש להבין הלא אין מצוה באה בעבירה ובירושלמי משום דאין עבירה מצוה, ואיך יתכן שהעבירות גדולות כאלו ימשכו מעלות גדולות ומצות:
ונראה דהנה על מכירת יוסף כתיב וברצונם עקרו שור, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלא כתיב באפם ובחימתם ובכעסם אלא "ברצונם" הרי שלא הי' שם שום כעס וחימה אלא הי' מתוך רצון, ומיידן דיינוהו כדת סנהדרין ושפטו העדה והצילו העדה, אלא שהי' להם טעות ומתוך כך יצא הדין מעוות, ונחשב להם שפגמו במדת הרצון, עכ"ד הצריך לענינינו, ולי יש להוסיף בדברים שלא סוף דבר שלא הי' בכעס וחימה ואבדו את הרצון שלהם, אלא אדרבה בחי' הרצון שבהם היא הביאם לכל אלה ובכאן נראה גודל צדקם כי לא יתכן לעדה קדושה שיהי' להם בפשיטות טעות בדבר המשפט, והרי כתיב אלקים נצב בעדת אל, וכתיב עמכם בדבר המשפט, אלא שכל הקלקול נצמח מפאת גודל צדקתם והי' אצלם הרצון והתשוקה לאלקית למעלה מכל חק וגדר וגבול ומחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם הי' מתיראין שלא ידחו ח"ו מהיות בעלי ברית לאלקים, ויארע להם ח"ו כמו ישמעאל שנדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, וישאר יוסף לבדו ברוך מבנים יורש ברכת אברהם, ונפשם יצאה בדברו, ומחמת גודל האהבה לאלקית אירע להם כענין שכתוב באהבתה תשגה תמיד, ונעשו שוגגין בדבר המשפט, וכענין מה שאמרו ז"ל אוהב ושונא פסול לדון מטעם זה, ואלו היו אנשים פשוטים, בלתי להוטים כ"כ אחר דיבוק האלקית לא היו טועים בדבר, א"כ הסיבה היתה עוצם הרצון, ולפי"ז י"ל אף שעבירה עשו מ"מ הרצון הטוב והתשוקה לאלקית ומה שהיו להוטין כ"כ אחר דיבוק שכינה לא נאבד, והדביקות שהי' להם במקור החיים משך חיים לעולם וניזן כל העולם מזה שבע שנים, וזהו שאמר המדר"ת אם עבירותיהן שלהן כך, היינו שאף חלקי הרע שנאחזו בסבך העבירה לא הי' בכחם לכבות את שביב אש הזכות שהי' שם, זכיותיהן שאין בהם שום תערובות חלק רע עאכו"כ ששואב חיים ממקור החיים, וכלפי שבעיקר החטא פגמו בצי"ע מקור ההשפעה, חלק הזכות שבו השפיע חיים ומזון לעולם:
וכענין הזה י"ל שהי' לישראל במעשה העגל דאף שעבירה גדולה הי' שם, מ"מ שם נראה צדקת ישראל ומעלתם הגדולה וזה עצמו שהביאם לחטא זה, והוא ממש כחטא מכירת יוסף שהוא בסיבת הרצון והתשוקה גדולה לאלקית כנ"ל, והיינו דהנה מפורש בספר הכוזרי ויתר הראשונים ז"ל שהיתה כוונתם לשמים ולא חשבו ח"ו לצאת מתחת כנפי השכינה, והכוזרי מצייר את הענין כמו הרואה בית ע"ז וכסבור בית הכנסת היא והשתחוה לה, וא"כ יש להבין דברי חכז"ל שאמרו שישראל בטלו גם דיבור אנכי, ואמרו ז"ל משל למלך שקידש אשה בשתי מרגליות ושיגר לה ביד שליחו עוד שמונה מרגליות, עם ששחקה עם אוהבה אבדה את שתי המרגליות, כך ישראל שמעו שתי דברות הראשונות מפי השי"ת בעצמו ושמונה דברות מפי משה וכו' הרי שמתייחסים גם לדיבור אנכי ביטול, ולמה הרי לא היתה כוונתם לצאת מתחת אלקותו של הקב"ה, ובשלמא דיבור לא יהי' לך יש לומר עפ"י מה שפרשו הראשונים ז"ל שהציווי היא שלא יקבל שום דבר לאמצעי אפי' להפק רצון מהשי"ת על ידו, ואפי' כשמתכוין לשמים, וכענין שאמרו ז"ל בכרובים של ביהמ"ק אם אתה עושה אותן של כסף או יותר משנים של זהב הרי הן לפני כאלהי כסף ואלהי זהב, א"כ טובת כוונתם לא הספיקה להם שלא לייחם ביטול לדיבור לא יהי' לך, אבל מה שמייחסים ביטול לדיבור אנכי צריך פירוש:
ונראה דהנה יש לתמוה למה מהרו כ"כ שתיכף אחר שבא שש שעות שחשבו שמשה יצטרך לבוא ולא בא שחשבו שמת משה תיכף הקהלו לעשות העגל, ואפי' אהרן לא הי' לו פתחון פה לפתותם להמתין אולי יבוא לו נבואה מהשי"ת לידע כדת מה לעשות, כי נאמן הי' להם אהרן לנביא עוד ממצרים והשתתף עם משה בגאולת ישראל, והי' להם לבוא בבקשה שידרוש עבורם לה', אחר שכל כוונתם היתה לשמים כנ"ל, מזה נראה בעליל גודל צדקת ישראל שהיו להוטין מאד אחר דיבוק שכינה, ולא היו יכולין לחיות אפי' כרגע מבלעדי האלקית והרצון והתשוקה שלהם להענין אלקי עבר כל חוק וגדר וגבול, והיתה האהבה דוחקת מאד ע"כ מהרו כנ"ל, והנה במקום עבירתם שם תמצא את גודל צדקתם ורצונם, ויש לומר שזה עצמו רמז ה' למשה זכות על ישראל במאמרו ית"ש סרו מהר מן הדרך, היינו שכל החטא הי' פרי המהירות, והמהירות עצמה מראה גודל זכותם, וימתקו מאד הדברים שכל החטא הי' פרי המהירות, עם מה שאיתא במדרש לדמות חטא זה לחטא אדה"ר שאיתא בעשרה מאמרות שחטא אדה"ר נמשך ממהירות שלא המתין בזיווגו עד שבת, והדברים עתיקים, ובזה יובנו דבריהם ז"ל שמייחסים ביטול לדיבור אנכי, הייני דהנה ידוע דכל מצ"ע שורשם באהבה ונכלל בדיבור אנכי, וכל מל"ת שורשם ביראה ונכלל בדיבור לא יהי' לך, ובידאי בדיבור אנכי ניתוסף לישראל אהבה עזה מאד להשי"ת, כי הוא שורש האהבה, והם באשר גודל האהבה היתה סיבה להחטא הי' זה פגם בדיבור אנכי, שורש האהבה, וכמו בחטא מכירת יוסף שנחשב פגם הרצון, באשר הרצון הי' הסיבה להעבירה, כן נמי נחשב בישראל פגם דיבור אנכי באשר זה הביאם להחטא, ומ"מ עיקרו של דבר מעיד על גודל מעלת ישראל היפוך דברי אומה"ע שמונין את ישראל, שבאשר בראשית ענינם נמצא בהם חטא זה מורה על פחיתות ישראל, יסכרו פי דוברי שקר, אדרבה זה מורה על מעלת ישראל, ובשביל זה עצמו שבעוד המלך במסבו נרדי נתן ריחו, זה מעיד על גודל דביקותם באלקות:
וע"כ אף שהי' בכאן חטא גדול, מ"מ חלק הזכות שבו שהיו כ"כ להוטין אחר השכינה ולא יכלו ליתן מעצור לנפשם זה הביא לידי מצות שקלים, עפימ"ש כבר שענין מצות שקלים הוא ענין עשיית כולם אגודה אחת להתחיל בעבודה באהבה יתירה רשפי' רשפי אש, ולזה בא הרמז מטבע של אש, וזה מתאים עם חלק הטוב שבהחטא שהי' מחמת גודל האהבה, אבל כלפי שהחטא נמשך מפאת המהירות בלתי ישוב הדעת חלק הזכות שבו באה בישוב הדעת, וזהו לשון שקלים לשקול את מעשיו בפלס ומאזני משפט צדק דומה לחטא מכירת יוסף שפגמו בהמשפיע, חלק הזכות הביא השפעה, כן נמי חטא העגל שהחטא הי' מחמת העדר ישוב הדעת, חלק הזכות שבו מביא ישוב הדעת: