שנת תרע"ו.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ואח"כ התחיל במלאכת המשכן, והמפרשים דקדקו למה הקדים בכאן ויקהל יותר מכל המצות, ועוד מה שכאן הקדים שבת למלאכת המשכן ובהציווי שנצטוה משה הקדים מלאכת המשכן לשבת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תירץ חדא בחברתה, שמחמת שנתבקש להמשכן אחד שיהיו כל ישראל כאיש אחד, ע"כ הקדים שבת שהוא רזא דאחד, עכת"ד, אבל עדיין אינו מובן למה בהציווי ה' למשה לא נאמר להקהיל את ישראל להיות כאיש אחד לעשות משכן אחד, ואדרבה משמע במדרש שהמשכן הי' יכול להיות משל יחיד, שאיתא במדרש תרומה שמשה שאל יכולים הם ישראל לעשות המשכן והשיב השי"ת אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, הרי שלא הי' נזקק לכח הכלל, וכאן למה נזקק לכח הכלל, גם יש לדקדק מה שבאה בכאן אזהרת לא תבערו אש, בין למ"ד ללאו יצאת בין למ"ד לחלק יצאת אין לה ענין מיוחד למלאכת המשכן, וא"כ למה לקחה מקומה בכאן ולא במקומות אחרים המדברים מאיסור מלאכה בשבת, וכבר דברנו בפרשה זו אבל אין ביהמ"ד בלי חידוש:
ונראה דהנה בפרשת מעשה העגל כשאמר משה לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, התנצל אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא ויאמרו לי עשה לנו אלהים וגו' ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וברש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא, ואינו מובן א"כ למה הוצרך לזהב כל עיקר, ולמה השליכהו באש כלל, וכבר הגדנו שאהרן התבונן בעיקר הדבר מאון באה שעדה קדושה כזו שנאמר עליהם אני אמרתי אלהים אתם, יבואו לטעות גדול כזה, ולא עוד אלא שדבריהם נאמרו בהקהל, שבאם יחיד יטעה אין כ"כ תימה כמו רבים הטועים, ועוד יש להם כח כללי להקהל עליו לאמר לו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ומדוע ניתן רשות להשטן להטעות עדה קדושה כמוה ולהמרידם בקשר אמיץ כ"כ עד שהרהיבו עוז בנפשם להרוג את חור שהי' אחד מהראשים המיוחדים בעם, כמ"ש במלחמת עמלק ואהרן וחור תמכו בידיו, ובעת עלות משה בהר לקבל הלוחות הניח במקומו את אהרן וחור, כמ"ש והנה אהרן וחור עמכם וגו', ולא חלקו כבוד למרים הנביאה ולא נשאו לה פנים, ואפי' אהרן עצמו הי' ירא שלא יהרגוהו, ע"כ כמו רופא בקי ומומחה כשבא לבקר את החולה מחפש ומתבונן בראשונה על שורש המחלה ומקור מוצאה, ומשתדל בראשונה להסיר הסיבה שהביאה את המחלה, ואח"כ יבוא לרפאות את הענפים שהפריחה שורש מר הזה, כך אהרן הי' מתבונן בשורש הדבר והסיבה שהביאם למצב רע כזה, ומובן שהכל נמשך מפאת העדר התאחדות ישראל, באשר הם היו דור דעה ואין דעתם של בני אדם שוות, ומחמת מעלתם זה נמשך העדר התאחדות, אלא בעוד משרע"ה הי' אתם עמם במחיצתם הי' הוא מאחדם ומחברם, ובעוד כנסת ישראל למטה כאיש אחד בלב אחד הם עצמם כחומה בצורה בפני כחות חיצונים ואין יכולין להתגנב לתוך כללות ישראל, אלא כשמוצאים סדק ובדק בחומת ישראל:
ויש להוסיף ולומר דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שבעוד היו ישראל קשורים ודבוקים בנפשם במרע"ה לא הי' אפשר לבוא לידי טעות, כי הי' מרע"ה מאיר לתוך לבם, אך באשר באותו עת היו הלוחות טפחיים ביד הקב"ה וטפחיים ביד משה וטפחיים מפרישין בין יד ליד כבמדרש, שאז הי' תכלית דביקות משה בהקב"ה, וכמ"ש מהר"ל בספר התפארת פ' מ"ח שהוא כדין שנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה, וכביכול שהקב"ה ומשרע"ה היו שותפין בהם, והי' למרע"ה תכלית הדיבוק והחיבור בהשי"ת, והי' אז מתרומם מאד מישראל, ולא הי' לו אז שום חיבור עמהם, ע"כ הי' ביכילת השטן להביאם לכלל טעות, עכת"ד, ויש לבאר ולהוסיף בה דברים, דהנה משרע"ה וישראל היו בדמיון שבת וששת ימי המעשה, וכמו בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וגו', ופרשנו במק"א הלשון ויכלו מלשון כלל, והיינו שבכל ששת ימי המעשה כל בריאת היום הי' פרט בפני עצמו והיתה כל הבריאה פרטים פרטים, והי' חסר להם כח המאחד, והיו כמו גוף בלי נשמה שאף שהיא כולו מחובר וגוש אחד מ"מ אין בו בחי' התכללות שיהי' באבר זה נכלל גם כח אבר זולתו, אך יום השבת היא כמו נשמה בגוף שנעשה כל הגוף כלל אחד, ויש בכל אבר כח התכללות גם מאבר זולתו, כמו שהוכיחו מהא דאין סומא מוליד סומא, כן שבת היא נשמה שכוללת כל הבריאה, וזהו וינפש שנעשה בחי' נפש לכל הבריאה, וזהו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שנעשה מכולם כלל אחד, ודוגמא זה הי' מרע"ה וישראל, וכמ"ש שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כמו נשמה שבקרב הגוף כמ"ש יוצר רוח האדם בקרבו, וע"כ במ"ת שנעשו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד נמי הי' מחמת כח מרע"ה המאחדם, וע"כ נאמרו הדברות בלשון יחיד אנכי ה' אלקיך וגו' לא יהי' לך וגו', באשר היו כל ישראל כאיש אחד ויוצדק בהם לשון יחיד:
ובזה יש לפרש דברי המדרש שמשה לימד זכות על ישראל ואמר לא אמרת אנכי ה' אלקיכם אלא אלקיך לי צוית כלום עברתי על הציווי והדברים מתמיהים שח"ו לומר שאמר מרע"ה שכל מעמד הנכבד ודברות הקדושים לא היו לישראל כלל אלא לו לבדו, ואי' מצות פרישה והגבלה וכל השליחות שנשתלח משה לישראל עם כל היעודים הטובים, וישראל השיבו נעשה ונשמע, היתכן שנאמר שלא להם צוה אלא למשה לבדו, אך לפי דברנו הנ"ל יש לומר שטענת משה היתה שהציווי להם היתה רק כשהי' מרע"ה בקרבם כנשמה בגוף, וכמו שכל המצות שנצטוה אדם הוא רק להנשמה שבו, וכשמת האדם נעשה חפשי מן המצות, כן כלל ישראל שנצטוו הי' רק כשהנשמה דהיינו משה בקרבם, וכשנסתלק משה מקרבם הם כאחרים ואינם אותן האנשים שהיו בעוד מרע"ה בקרבם, וזהו הפי' לי צווית, ודו"ק:
והנה ידוע טעם זוה"ק בטומאת מת שכחות הטומאה מתדבקין במקום שנתרוקן מנשמה הקדושה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שמזה בא שטומאת מת בוקעת ועולה עד לרקיע, אף שרה"ר עלמא דפרודא מקום החיצונים אינה תופסת מקום אלא עד עשרה, הטעם הוא מפני שכחות הטומאה הם לעומת כח הנשמה שהי' בו מקודם וקדושה שהיא רשות היחיד עולה עד לרקיע, עכ"ד, ויש לומר דוגמת זה אחר שמרע"ה הי' בקרב ישראל דוגמת נשמה בגוף ובעת נתינת הלוחות הי' מוכרח להסתלק ולהתרומם מקרבם כנ"ל, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי הזוה"ק (קצ"ז.) דכלהו שמים לא יכלין למסבל אפי' גרעונא כחרדל מגופא דהאי עלמא, ובח"א (ד':) מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא עיי"ש, וע"כ בעוד הי' מרע"ה בקרב ישראל כנשמה בגוף, חיבורו עם ישראל הי' מונע אותו מהדביקות הנכבד כנ"ל, וע"כ י"ל דלאחר שנסתלק ונתרומם מרע"ה מקרבם המאחדם בקדושה, נשארו מעין גוף בלי נשמה, ובמקום כחו של מרע"ה שהי' מקודם בקרבם שהי' כוללם יחד ומאחדם ומאספם, נדבקו בהם כחות חיצונים ורוח עועים לעומתו שגרם חיבור רע גדול מאד, והוא שתוקפם להתחבר ולקשור קשר מרידה ולהרוג את חור ולהקהל על אהרן:
ולפי האמור יש ליתן טעם למה הוצרך אהרן לזהב של ישראל ולהשליך אותו באש, עפי"מ שראיתי כד הוינא טליא מכתב הרב הקדוש ר' אהרן מטשרנאביל זצללה"ה שנתן ביד שליחו לחזור בערי ישראל לקבץ ממון וכך כתב לא ממון אני צריך כי הכסף בביתי מצוי כאבנים אלא שאני צריך להעלות תפילת ישראל לאביהן שבשמים, ולדבר הזה נצרך לי כסף מקובץ מכל ישראל עכת"ד המכתב, והסברתי לי עפ"י מאמרם ז"ל הלב תלוי בכיס, הלב הוא הרצון, וא"כ בכסף המקובץ תלוי בו רצונות רבים, והוא לפועל דמיוני לרצונות התפלה לאחדם ולהעלותם כנ"ל, ולפי הדברים האלה יש לומר שמעין זה הי' כוונת אהרן לקבץ זהב מכל קצוות ישראל ולעשותם גוש אחד, וזה הי' לפועל דמיוני להתאחדות רצונות ישראל, ועם זה יובן למה השליכהו באש ולא הסתפק לעשותו גוש אחד ע"י הקשת קורנס, עפ"י דברי היערות דבש מה שתיקוני רוב המאכלים הוא ע"י אש, באשר ע"י חטא אדה"ר הטיל נחש הקדמוני זוהמא וארס בכל המאכלים, וטבע האש לשאוב את הזוהמא וארס של נחש, ונשאר המאכל ראוי לאכילה, עכת"ד, והנה ידוע שכל קיבוץ הוא בקדושה וסט"א הם ענפין מתפרדין וע"כ אפי' קיבוץ לרע אי אפשר שלא יהא בו שורש טוב אלא שנפל בנופלים כידוע ליודעים, וע"כ חיבור אפרים עצבים הנח לו, וע"כ היתה עצת אהרן שזהב הזה שהיא לפועל דמיוני להתאחדות והתחברות רצוניות ישראל אחרי אשר נחש הקדמוני הטיל בו ארס וממנו נסתעף התאחדות לרעה רח"ל לקשר קשר של מרידה להרוג את חור ולהקהל על אהרן, יובא באש והאש ישאוב ממנו את ארס זה והרשעה כולה בעשן יכלה וישאר ע"י ההיתוך גוש אחד נקי וטהור, וכך יהיו ישראל קהלה קדושה ואגודה אחת כאיש אחד בלב אחד, ואז ממילא כאשר ישוב אחדות ישראל לקדמותו לא יהי' לשטן עוד שום מקום להכניס בהן טעות וכחות חיצונים, כי כאשר הם כאיש אחד בלב אחד הם כחומה בצורה בפני כחות הרעות כנ"ל, וזה הי' עצה עמוקה של אהרן כרופא בקי ומומחה לרפאות מקור מוצא המחלה, ואז ממילא המחלה תחלוף ותלך לה, אך מכשפי ערב רב הכניסו גם בזהב הלז מרבית כחות הטומאה והכישוף, ובזוה"ק שאהרן לא אסתמר מהמכשפים ולקח הזהב מידם ולא הרגיש ואלמלי צוה להם להניחו בארץ והי' הוא בעצמו מגביהו מהארץ היו נפרדים ממנו כחות הטומאה והכישוף ולא יכלו לעשות מאומה, אך לא כן נעשה וע"כ לעומת כוונתו הטובה להתיך את כל הזהב והאש ישאב ממנו את חלקי ארס הנחש עד שישאר גוש אחד נקי וטהור לפועל דמיוני להתאחדות ישראל, הכניסו המכשפים בו לעומתו מרבית כחות הטומאה שהיו מושכין לחיבור רע שלא הי' בכח האש לשאוב את מרבית הזוהמא והטומאה, וע"כ מחיבור רע זה יצא העגל שהי' חיבור רע משור וחמור כבזוה"ק שהי' חציו שור וחציו חמור:
והנה אף שהאש של אהרן לא הי' בכחו לשאוב את מרבית הזוהמא והטומאה שבו, מ"מ משרע"ה הי' כחו גדול יותר, וע"כ כשבא מרע"ה שרף את העגל באש לכלה פשע ולהתם חטאת והרשעה כולה בעשן נכלה והאפר השקה את בנ"י לבדקם כסוטות, וגרש את כחות הטומאה וחיבור רע מקרב ישראל, ושב לחבר את ישראל לעשותם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים, וזה עצמו הי' ענין המשכן שהי' משכן אחד מחובר מנדבות שונות מכל חלקי ישראל, וע"כ לא בא המשכן אלא מנדבת ישראל, ולא הי' כענין הלוחות שהראהו השי"ת מחצב של סנפורין מתוך אהלו, כי נתבקש התאחדות ישראל כנ"ל וזהו ענין מ"ש ויקהל משה, מה שלא נאמר בציווי השי"ת למשה שהי' קודם מעשה העגל שאז לא הי' נזקק להתאחדות ישראל, ואפי' כל יחיד מישראל הי' יכול לעשותו, כי אז גם כל יחיד ויחיד הי' לו כח כללי מפאת כחו של משה שהי' כוללם, וכמו כל אבר ואבר שבאדם כלול מכולם כנ"ל שאין הסומא מוליד סומא, אך כאן שאחר מעשה העגל וישראל אבדו מעלת החיבור כנ"ל נזקק לחיבור חדש וכח כללי, והוצרך להסתייע מכח שבת רזא דאחד, ונעשו כולם אגודה אחת וכאיש אחד בלב אחד, התנדבו כולם למשכן אחד, ומזה הכח נשלם התאחדות על ידי המשכן מה שמקודם החטא לא הי' נצרך לכל אלה:
ולפי האמור יתבאר מה שבאה בכאן אזהרת לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, להורות שאף שהאש שורף חלקי ארם הנחש וגורם להתחברות חלקי הטוב כנ"ל בכוונת אהרן וגורם התאחדות, והי' סברא החיצונה להיותה נמצאת ומתאמת לשבת רזא דאחד, הוצרך הכתוב להשמיענו לא תבערו אש, וכמו כל מלאכת המשכן יחד אף שגורם התאחדות כנ"ל אינו דוחה שבת, כי המשכן נצרך לשבת ונסתייע ממנה ואין השבת נצרכת להסתייע ממשכן:
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' וגו', ויש להבין מהו כפל הלשון כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו, והרמב"ן והא"ע פי' נשאו לבו הם החכמים העושים במלאכה ולא זכיתי להולמו, שהרי הכתוב מסיים הביאו את תרומת ה', ואם תדחק לומר דאמאי דסליק מיני' קאי היינו אנדבה רוחו, מכל מקום אינו מובן למה סתם המקרא ולא פי' אמאי דפתח מיני' כלום, והי' לו לומר אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, ועוד דבהציווי פרט הנדבה ברישא והדר וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו ובהעשי' נהפוך הוא, וראיתי באור החיים שלא הביא את פירושם ז"ל כלל, ופירש דשניהם קאי על המתנדבים אלא שיש שני מיני מתנדבים יש מתנדב ברצונו הטוב ולא באונס וכפי יכלתו וזה נקרא נדבה רוחו, ויש מעלה גדולה מזו שהלב מנסהו ומעריכו בערך עשיר ליתן יותר מכפי יכלתו עיי"ש, ובעניותן יש לפרש עפ"י דרכם ז"ל באופן אחר, דהנה אמרו ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ובאשר ישראל היו מדוכאים מאד ושפלים בעיני עצמם מחמת חטא העגל עד שבגוים אמרו לא יוסיפו לגור, וישראל קבלו על עצמם מרצונם להיות מרמס למלאך המות ודייש למלכיות להיות להם לתיקון על חטאם זה, וממילא מובן שכאשר שמעו ונתבשרו שזהב המשכן יכפר על זהב העגל, הי' שוה בעיניהם ליתן את כל הונם כופר נפשם, ק"ו מהקבלה להיות למרמס למלאך המות ודייש למלכיות, וכמ"ש עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וזה נקרא נדיבת הלב, היינו שנותן משלו בשפע, ומכל מקום יש עוד מעלה גדולה מזו שלא לבד לתועלתם וכופר נפשם, אלא מחמת התרוממות הנפש ליתן את כל הון ביתו באהבה לעשות רצון עליון אף בלי הגיע לו שום תועלת מזה, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, והוא כענין אמרם ז"ל דבאדם חשוב חשובה הנתינה לקבלה, על אחת כו"כ הנתינה למלך מה"מ הקדוש ב"ה, וזהו הגבהת לבו בדרכי ה', וזהו אשר נשאו לבו, ויש לומר עוד שהוא מענין הגסת הדעת כמו שאמר מרע"ה לאהרן הגיס דעתך ובא שמש למלך, גם זה ליתן איש את כל הון ביתו באהבה צריך להרהיב עוז בנפשו אחרי אשר כל איש יודע את נגע לבבו אלא יגבה לבו ויגים דעתו כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם:
ויש לומר דנשיאת לב ונדיבת רוח הם שני ענינים מקבילים לשבת דליליא ושבת דיממא, שמור וזכור, נדיבת רוח הוא שבת דליליא דמעלי שבתא, שישראל נדבה רוחם אותם להשליך מהם חשבונות הרבים, טורח מלאכה וטרדת פרנסה, ושיהיו כאלו כל מלאכתך עשוי' לבוא ולחסות בצל כנפי השכינה, ושבת דיממא הוא עוד יותר, שהוא הגבהת לבו בדרכי ה' והגסת הדעת למעלה מכל עונג ושמחה:
במדרש האריך בשבח שם טוב, ואמר עוד שכל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסמו כולם אלא בצלאל, הרי ראו קרא ה' בשם בצלאל, וכל השבח הזה מנין לו משבט יהודה, ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת בזכות מרים שנאמר ויעש להם בתים:
ויש להבין מהו ענין פרסום השם לשבט יהודה, וחכמה למרים, ונראה לפרש דהנה באר בזכות מרים, וידוע שהאר"י ז"ל השקה להרח"ו כוס מבארה של מרים טרם מסר לו סודות התורה, והענין כי ידוע מה שאמרו ז"ל אין מים אלא תורה, ובודאי הפי' כי מים דלמטה שורשם למעלה הוא תורה, ועל כן מה שהבאר בזכות מרים מורה ששורשה למעלה הוא תורה, וכידוע למבינים היא תורה שבע"פ שהוא התגלות חכמה הנעלמת בתורה שבכתב, וע"כ בארה של מרים מסוגלת לסודות התורה שהיא חכמת התורה, וע"כ בצלאל זכה לחכמה בזכות מרים, וזה פשוט, אך במה שאמר שזכה לפרסום השם מיהודה צריך פירוש:
ונראה לפרש דהנה ענין שם טוב היא שיש לו קיום ואינו משתנה כ"כ מהרה, וכבמדרש טוב שם משמן טוב, שמן הטוב נופל על המת והוא מבאיש ושם טוב נופל על המת ואינו מבאיש, ועוד כמה דברים שהמדרש מונה והולך יתרון שבח שם טוב משמן טוב, והכל מורה על ענין זה ששם טוב יש לו קיום ביותר ואינו משתנה כ"כ מהרה דוק ותשכח, והטעם י"ל דהנה כבר אמרנו במק"א שהענין שם טוב הוא מנוקה מחלקי הרע שנתערבו מחמת חטא אדה"ר, והנה כתיב כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם, והשינוי בא מפאת עירוב חלקי הרע, כמ"ש זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, וע"כ שם טוב שהוא חלקי הטוב בלי עירוב חלקי הרע בלתי מקבל שינוי:
ולפי זה יובן הענין מה שפרסם הכתוב, דהנה ידוע שכל דבר שבהצנע כחו גדול יותר, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, ואף שתכלית המקוה הוא שיתגלה כבוד ה' בפרסום, וכמ"ש ונגלה כבוד ה', וכמ"ש וראו כל בשר יחדיו וגו', מכל מקום אין זה עכשיו בעוד יש שליטה לכחות החיצונים בעולם, וזה יהי' לעתיד כשהרשעה כולה כעשן תכלה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ אבל עכשיו נתבקש שיהי' סמוי מן העין כדי שיהי' שמור מן החיצונים שמפאת עירוב טוב ורע יש להחיצונים שליטה בכל דבר הנגלה, וע"כ שם טוב שהוא בלתי שום עירוב חלקי הרע שוב הוא בגלוי, וכמ"ש ואולך אתכם קוממיות פירש"י בקומה זקופה ואינם יראים משום ברי', וזה שאמר המדרש שאף שכל מי שנתעסק במלאכת המשכן אדם ובהמה לכולם ניתנה חכמה ולא נתפרסמה כדי שלא יהי' בחכמה שלהם אחיזה לכחות החיצונים אלא בצלאל שנתפרסם בשמו שנאמר ראו קרא בשם בצלאל, היינו מפני שזכה לשם טוב שהוא בלי תערובת רע כנ"ל:
ולפי האמור יש לפרש הא דאמר וכל השבח הזה מנין לו משבט יהודה, דהנה שבט יהודה זכה במלכות כמ"ש לא יסור שבט מיהודה, והטעם י"ל דהנה אמרי ז"ל יוסף שקידש ש"ש בסתר ניתוסף לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, והנה הא שכחות החיצונים יש להם שליטה על מה שבגלוי כנ"ל, הוא מפאת הסתרות וצמצומים כידוע, וממילא יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה נופל מפניו פחד ואימה על כחות חיצונים ומתרחקים מלאחוז בו, וכענין אמרם ז"ל בש"ס גיטין שמא דמארך עלך. ומעתה מובן טעמא דהמלכות היא ליהודה, דהנה כבר אמרנו ההפרש שבין שופט למלך דשופט הוא מרכבה למדת משפט ומדתו לבל הניח שיעשקו גוים את ישראל, ולא יתפשטו חיצונים בגבול הקדושה, ובכלל זה הוא כיבוש ארץ ישראל שמוחזקת הוא להם מאבותיהם, ועוד שבחלקו של שם נפלה אלא שהיתה עשוקה ביד הכנענים, ומדת השופט לדכא עושק וכמ"ש עשיתי משפט בל תניחני לעושקי, ומלך הוא מרכבה למדת המלכות ותעודתו להרחיב גבול הקדושה וללחום מלחמת הרשות כדי שתתפשט הקדושה אף בגבול החיצונים, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, וכמו שידוע ליודעים ממדת המלכות לעילא, והנה התפשטות הקדושה מעל גבול החיצונים צריכין להיות מקודם בטוח ומשומר שלא יהי' ביכולת החיצונים לאחוז בו כמובן, ע"כ אי אפשר שיהי' מלך אלא משבט יהודה ומלכות שאול הי' מפני שמהרו לשאול מלך טרם שנכבש כל ארץ ישראל שזה תעודת השופט, ואולי מטעם זה עצמו לא נמשכה מלכותו:
ולפי האמור יובן שהשבח הזה שהי' לבצלאל שנתפרסם שמו וזכה לשם טוב שהי' כולו טוב בלי תערובות כלל ולא הי' לכחות החיצונים שום שליטה בו, נמשך הכל מיהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה מפני שקידש ש"ש בפרהסיא: