Shem MiShmuel, Vayakhel 5

שנת תרע"ג.

ויקהל משה וגו' וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון וגו' ואח"כ התחיל בפרשה האחרת ציווי מלאכת המשכן, ודקדקו המפרשים למה בציווי השי"ת למשה נאמר פרשת שבת אחר השלמת כל הצוואה, ובאמירת משה לישראל הקדים פרשת שבת, גם דקדקו הלא פרשת שבת כבר נאמרה בעשרת הדברות למה חזר ואמרה כלל, ואם להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת הי' די במלים קצרים קחו מאתכם בששת ימי המעשה תרומה וגו', או לשון אחר בדומה לו, כי כבר נודע מה המה ששת ימי המעשה ולמה האריך בפרשה שלימה:

ונראה דהנה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', ודקדקו המפרשים שהי' צריך לומר יביא את תרומת ה' ולא יביאה את דמשמע שיביא דבר נוסף עם התרומה, ופרשו ז"ל כל אחד לפי דרכו, ונראה עוד לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אדמו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בשם אביו ז"ל אהא דאמרו ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, והגיד ז"ל שפי' שכר עולה שכר' מנחה בידו היינו שיודע ומרגיש בעצמו שעשה דבר מה ומחזיק טובה לנפשו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב וכו' כי הוא אין בידו כלום ואין מחזיק טובה לנפשו, אלא שהכתוב מעלה עליו וזה חשוב לפני המקום כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ודפח"ח, ויש להוסיף בו דברים שלכן אמר כאלו הקריב כל הקרבנות כולם ולא אמר שבח אחר, כי בודאי מדת ענוה היא גבוה מהכל ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלה. ומי שדעתו שפלה זהו מדת ענוה והאיש משה ענו מאד פירש"י שפל וסבלן, ובאבות דר"נ כ"ד מוכי שחין היו בירושלים ונפשו של משה היתה שפלה מכולם, ולמה פרט דווקא קרבנות, אך יש לומר דקרבן כשמו שהוא מקרב ומאחד עליונים ותחתונים, ובכוזרי המשיל ענין קרבנות כמו אכילה שבאדם שמחזקת את הנשמה בגוף, אף שהנשמה היא רוחנית ואין אכילה הגופנית מגיעה אלי', אלא משום שבכח האכילה נתהוה איד הדם שהוא נושא לנפש הצומחת, והצומחת להחיונית, והחיונית לשכלית, עד למעלה להנשמה הרוחנית, ובהעדר האכילה תפסקו האמצעים ותפרד הנשמה, ובדוגמא זו המשיל ענין הקרבנות שהם נושא לאמצעים ואמצעים לאמצעים רבים עד שתשרה השכינה, ובהעדר והאמצעים תפרד השכינה, והנה כתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן כתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא וגו' ובגמרא אני את דכא, א"כ מי שדעתו שפלה עליו היינו אף שעשה מצות ומעש"ט אינו מחזיק טיבותא לנפשו, והוא עני ודכא בעיניו ואינו מרגיש כלל שעשה גורם להשראת השכינה, ע"כ מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, אבל המקריב עולה שיש לו דבר מה בידו ומרגיש רבותא ומחזיק טובה לכפשו הוא בהיפוך מזה, ואין לו אלא שכר עולה מה שקרבן זה המשיך בעצמו:

וכעין זה יש לפרש הכתוב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', היינו שגם את נדיבת לבו יביא לה' בצירוף התרומה, ובכוונה שלא ירגיש בעצמו שעשה שום רבותא, וכמאמר הכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וגם זה השכל שהשכיל שהכל מיד השי"ת גם זה מתת אלקים הוא, וזה נמשך מחמת שדעתו שפלה עליו עד שאין לו שום מציאות אלא שהוא בטל לרצון השי"ת, ואז יתכן שלא ירגיש בעצמו שעושה שום נדיבות, כי נדיב נקרא מי שמוותר משלו, וזה אין לו שלו כלל, כמאמר המשנה אבות תן לו משלו כי אתה ושלך שלו, ומביא מקרא הנ"ל כי ממך הכל וכו':

וכעין זה יש לפרש קדימת נעשה לנשמע שהיא תכלית הביטול לרצון השי"ת, ואין לו מציאות להבחין הדברים אלא עומד הכון לעשות, ואח"כ ממילא יזכה עוד לשמוע, וזהו לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, כי מלאך אין לו שום בחינה ומהות עצמית אלא מה שהוא שליח ה', וכל בחינתו לעשות שליחותו לבד, ובאבות דר"נ והאיש משה ענו מאד יכול אפי' ממלאכי השרת ת"ל מכל אדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, והוא מטעם הנ"ל, שמלאך אין לו שום מציאות אלא ביטול, ואם יצייר רגע אחד בהעדר הביטול איננו כלל במציאות והוא כלא הי', וא"כ אין ביטולו מלאכותי אלא טבעי, אבל אדם בעוה"ז ביטולו היא מלאכותי, וע"כ אי אפשר להיות ענו יותר ממלאכי השרת, ומ"מ ישראל במעמד הנכבד הקדימו נעשה לנשמע לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שהוא ענין ביטול שאינו נחשב כלל ליש ומציאות בפ"ע:

והנה ענין זה עצמו הי' נדרש לתרומת המשכן כנ"ל כי ענין זה הוא מעון לשכינה, והיפוך מזה אמרו ז"ל שהמתגאה שהוא נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו אין אני והוא יכולין לדור כאחד, וכאלו ח"ו דוחק רגלי השכינה, וידיעת הפכים אחד, ומובן שביטול כזה הוא מעון לשכינה, וע"כ ישראל אחר מעמד הנכבד שהקדימו נעשה לנשמע היו ראויין בעצמם וטבעם להצטוות על מלאכת המשכן:

אך במעשה העגל אמרו ז"ל שאבדו נעשה היינו תכלית ביטולם זה, כי אלמלי היו בתכלית הביטול כנ"ל לא הי' אפשר לטעות בעגל, כי אם לא היו מתחכמים אלא היו הולכי תום, ואף שהראה להם השטן חושך ואפילה וערבוביא בעולם ודמות משה באויר הרקיע לומר ודאי מת משה, מ"מ באשר אין להם מציאות עצמי אלא רצון השי"ת מה שירצה השי"ת לעשות עמהם יעשה, וכמאמר דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואם עמדו בנסיון ולא טעו בעגל מחמת הביטול לרצון השי"ת הי' נקבע בנפשותם כמו טבע קיים להיות בטל לרצון השי"ת, והיו כל מעשיהם תמיד באופן נעלה כזה, אבל אבדו מעלת נעשה ובקשו חשבונות רבים, ואף שנתכפרו מ"מ שוב לא היו ראויין למשכן מצד עצמם וטבעם, וצריכין להכנה רבה בכל עת ובכל פעם וכולי האי ואולי יכולין לבוא עכ"פ לשעתו לבחי' זו או לקצת ממנה:

והנה שבת היא מלשון שביתה וביטול, היינו להיות בטל לרצון השי"ת כמו שדברנו מזה הרבה פעמים, כי כל הישות ומציאות בפ"ע נצמח מפאת ההסתר והצמצום שהי' נצרך לבריאת העולם, והיו שמים וארץ נמתחין והולכין, ובש"ס נאמר ויכל אלקים ביום השביעי ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י התרגום שמתרגם ושיצי, והיינו שנתבטלה הטבע והצמצום, כי אלקים בגמטריא הטבע, וכבר דברנו מזה הרבה, ויש לפרש שזה ענין שבת שבתון היינו שביתה, שבשביתה פירוש ששבת מהשביתה, היינו שלא ירגיש כלל שעשה דבר מה והחזקת טובה לנפשו שהשליך ממנו כל טרדת העולם ומלאכותיו וזהו שפירש"י בעשרת הדברות כשתבא שבת יהי' בעיניך כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, ואין הפי' שישקר בעצמו וידמה בעיניו ששדהו כבר חרושה וזרועה כי לא לפניו חנף יבוא, אלא הפירוש הוא באשר שבת הוא יומא דנשמתא מעין עוה"ב, ורצונו יתברך שישראל יתענגו על ה', יהי' בטל לרצונו יתברך באמת ויתענג כ"כ בעונג שבת על ה' עד שכל עניני עוה"ז אינם שוין בעיניו לכלום, כענין שאמר הכתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו', וכאילו הוא בעולם הנשמות שאין בו צורך למלאכה, כעין שאמר הכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, וכל זה מחמת תכלית הביטול שאין לו שום מציאות בפ"ע, הגם שקשה בעיני איש פשוט לצייר זה ולרהב עוז בנפשו לזכות למדה זו, אך באשר כך היא המצוה, שוב המצוה עצמה נותנת כח לזה, וכענין שאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה שפירש"י אפי' בשמים והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, וכן בפ' נצבים לא בשמים היא שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, ולכאורה אינו מובן איך עולין להשמים, אלא הפירוש הוא באם כך היתה המצוה שוב היינו יכולין לעשות גם זה, וכבר דברנו מזה, וע"כ אל יהי' רחוק בעיני שום איש להגיע בשבת לידי' מדה זו אם רק ירצה בכל לב ובכל נפש, וכשהוא באופן כזה יוצדק לומר שאינו מרגיש כלל שעושה שום רבותא במה שהוא שובת ומשליך ממנו כל עסקיו:

ובזה יובן מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שבשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים, כי סילוק הכתרים לא הי' לעונש ולנקמה, כי כבר אמרנו שסטרא דקדושה אין התכלית לענוש ולהנקם רק לתקן, וכן סילוק הכתרים הי' באשר אחר החטא אינם ראוין לכך, ועוד יש לחוש שיקלקל כמו מי שעיניו טרוטות שיסתכל בהשמש, אך בשבת שישראל מחליפין כח ע"י מצות שבת שבתון להיות עכ"פ לשעתם בבחי' זו שהיו בעת אמרו נעשה ונשמע, ע"כ מחזיר להם מרע"ה לשעתם את הכתרים:

והנה שבת שבתון לא כתיב בעשרת הדברות, ולכאורה יש להבין למה, הלא אז היו ברום המעלה ובתכלית הביטול ואמרו נעשה ונשמע, והי' יוצדק להם אז בחי' שבת שבתון ביתר שאת, אך יש לומר שהיא הנותנת באשר כל בחי' הי' בתכלית הביטול, וכל עשייתם אף בימי החול הי' בבחי' זו, וממילא במלת שבת לבדה הי' נכלל כל אלה, ושיהי' כל מלאכתם עשוי', רק אחר החטא שירדו ממדריגתם הוצרכו לשבת שבתון שעכ"פ בשבת יבואו למדה זו וכנ"ל, ועדיין צריכין למודעי למה בפרשת תשא שנאמר עוד קודם החטא לפי דעת הזוה"ק והרמב"ן למה הוצרך לומר להם שבת שבתון, ומ"ש אז מעשרת הדברות, אך גם זה לא תברא, דהנה משה ירד מההר בי"ז בתמוז והעגל נעשה בט"ז בתמוז אחר שש שעות, ובודאי שמשה לא התמהמה בההר בחנם אפי' רגע אחת, וכאשר נשלם לומר לו כל הפרשיות נמסרו לו הלוחות כמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו', וא"כ פרשת שבת שהיא אחרונה בודאי בו ביום נאמרה לו שהיא בסוף ארבעים יום בעוד ישראל למטה טעו בעגל ואבדו נעשה, ע"כ השי"ת אמר לו שבת שבתון:

והנה ענין המשכן שהנדבה נדרשת שיהי' באופן שלא ירגיש כלל שעושה רבותא ונדבת לב,   שהוא כעין נעשה ונשמע כנ"ל וכבר אבדו נעשה, ע"כ הקדים להם מרע"ה מצות שבת שבתון שבאמצעות שבת עכ"פ יחליפו כח אשר לשעתם עכ"פ יהי' ביכולתם לנדב באופן הנדרש, ועם זה יובן מה שהוצרך לחזור פרשת שבת ולא הספיק להם מה ששמעו בעשרת הדברות שהרי שם לא נאמר שבת שבתון ומטעם הנ"ל:

ולפי האמור יש ליתן טעם למה בהציווי למשה נאמר שבת לבסוף אחר ציווי מלאכת המשכן ובהציווי של משה לישראל נאמר שבת בתחילה, כי הציווי למשה שהי' קודם החטא הי' גם סתם נדבה באופן הנדרש ולא היו צריכין לסייע ממצות שבת כלל, אלא שבסוף הציווי שהי' בסוף ארבעים יום כנ"ל שהי' אחר החטא אמר לו מצות שבת כנ"ל שאז לא הי' באפשר לבוא לידי מדה זו אלא באמצעות השבת, אבל פרשת ויקהל שהיתה כולה אחר החטא הקדים השבת שבתון, שבאמצעות השבת יזכו ליתן הנדבה כנדרש:

איתא בספרים שלכן נאמר לשון ויקהל להורות שהמשכן הי' מכח הכלל ולא מצד הפרט, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לומר שלכן הקדים שבת שהיא רזא דאחד, וכבר הקשינו מדברי המדרש תרומה שמרע"ה שאל להקב"ה יכולים הם ישראל לעשותו א"ל הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אך נראה לתרץ עפ"י דברי הגמרא בראשונה היתה השכינה מצוי' עם כל אחד וכו', ע"כ המדרש דמיירי בפ' תרומה הי' יכול לבוא מצד הפרט, אבל אחר החטא אי אפשר אלא מצד הכלל, ולפי"ז יובן נמי מה שלא נאמר אז שבת קודם הציווי שלא היו צריכין לההתאחדות, אלא אחר גמר הציווי שאז נתהוה החטא משא"כ בפרשת ויקהל:

במדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו' מה ראה להזכיר כאן חור אלא בשעה שבקשו ישראל לעבוד ע"ז נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן עמדו והרגוהו אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך וכו' כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, ביאור הדברים דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם יש לומר דהנה שכר מצוה מצוה, ואיננו דבר נפרד אלא המצוה בעצמה שפעל, וידועים דהמצות הם גבוהים מאד ונקראים רמ"ח אברים דמלכא, והמצות הם צורך גבוה שמתקן בעולמות העליונים ע"כ שכרו נמי שמה, ורק שיש בהם תועלת בצד מה גם בעוה"ז, כמ"ש הרמב"ם שהמצות הם לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, ע"כ נמשך נמי שכר בצד מה גם בהאי עלמא, והם כל יעודי התורה כמו שאנו אומרים בק"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו', ואף גם זאת הוא כדי שיהי' הלב פנוי לתורה ומצות לזכות על ידם לעוה"ב, כמ"ש הרמב"ם כמו שהתועלת לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, שגם בהם עיקר התכלית לעוה"ב, כ"כ שכר הנמשך בהם בהאי עלמא נמי הוא למען התכלית לעוה"ב:

והנה זה יוצדק בכל מצות של תורה, אבל המוסר נפשו על קידוש השי"ת שהוא למען יתרבה כבוד ה', מובן שתועלת זה ביותר במקום ההסתר והצמצום, דהיינו עוה"ז, דבעולמות העליונים אין שום הסתר וכבוד ה' שמה בהתגלות אין התועלת שמה כ"כ, ובכל עולם ועולם לעומת ההסתר שנמצא שמה, יש תועלת במצות מסירת נפש על קידוש השם, וכל עולם שהוא יותר למטה ושכיח שם הסתר ביותר, תועלת מצוה זו שמה ביותר, ע"כ שכר מצוה זו נמי צריך להיות עיקרו בעוה"ז על דרך הנ"ל שמקום התועלת שמה השכר:

אך מובן שזה גרעון גדול לקבל שכר מצוה בהאי עלמא, שכל חללא דעלמא אינו שוה אפי' לנקודה חדא מעוה"ב כמאמר המשנה אבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והרשעים משלמין להם שכר מיעוט מצות שעשו בעוה"ז כדי לטורדם מעוה"ב כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וא"כ היתכן זה שמסר נפשו על קידוש השם, יגרע חלקו:

אך באמת עיקר מצות קידוש השם נמי הוא לתועלת עולמות עליונים, אלא צד הנגלה שבמצוה זו שהיא להרבות כבוד שמים שייך יותר בעוה"ז, אבל הנסתר שבה גבוה מאד, ומ"מ נצרך ששכרו ג"כ אף שהוא בעולם העליון, מ"מ עכ"פ יהי' נגלה בעוה"ז שזוכין לשכר גדול מאד לעולם העליון, כמו שיש תועלת צד הנגלה שבמצוה בעוה"ז, וזה שאמר המדרש ששכרו שכל בנים היוצאים ממנו מגדלם שם טוב בעולם, וכבר כתבנו בפ' תצוה פי' שם טוב שהוא מבורר כולי טוב בלי פסולת וחלקי הרע מעורבין בו, והיינו עפ"י פי' הערוך בדברי הש"ס סוכה (מ"ה:) הא דעייל בבר היינו שנכנס בבנו כמו ר' שמעון בן יוחאי שנכנס עם ר' אלעזר בנו, שזה מעלה היותר גדולה, וא"כ נגלה בעוה"ז שיש לו שכר היותר עצום בעולם העליון, שהרי נגלה שעייל בבר:

והנה מעין זה יש לומר בשבת שישראל מעידין בשביתתם על חידוש העולם והוא גילוי כבוד ה', וע"כ אף שמתן שכרה גבוה מאד עד שאמרו ז"ל מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, מ"מ צריך שיהי' נגלה גם בעוה"ז בצד מה, כמו שתועלת המצוה בצד הנגלה שבו הוא ביותר בעוה"ז, אך יש לומר שזהו מה דמיני' שיתא יומין מתברכין, והיינו עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר תועלת ההשפעה בעוה"ז הוא הדביקות בהשי"ת באמצעות ההשפעה עכת"ד, ויש לומר עוד דבשבת אין הדביקות ע"י אמצעי, [וכעין שאיתא בזוה"ק שבימי החול מתייחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין והדברים עתיקים] כי שבת היא מעין עוה"ב, ועוה"ב הוא דביקות בלי אמצעי, כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, ועתיד להיות מחיצתם לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלים להם מה פעל אל ומ"מ ע"י הדביקות שיש לישראל בשבת וההשפעה בכל שיתא יומין זה מגלה על שכר הצפון כמו ענין המצוה, ועפ"י דברים הנ"ל:

עוד יש לפרש דברי המדרש הנ"ל דהנה מסירת הנפש על קידוש השם עיקר הפעולה עם חלקי גופו ואינו דומה לשאר מצות מעשיות שעיקר הוא רעותא דליבא דאית בי' כאמרם ז"ל רחמנא לבא בעי, אבל מצוה זו העיקר הוא קידוש השם שהוא בהתגלות ע"י חלקי גופו, ע"כ שכר נמי בענין דברים מתייחסים לגוף, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מה שאאע"ה התאמץ כ"כ ליקח אשה לבנו יצחק וכן יצחק צוה ליעקב דווקא ממשפחתו ולא מזרע כנען שהיו רעים וחטאים הלוז גם משפחתו היו עע"ז וטומאת הכשפים, ולבן הי' ראש המכשפים, אך הטעם כי בנים מתייחסים לגוף וטבע המולידים בנולדים, אבל אין שכל המולידים בנולדים, וע"כ הכנענים שהיו רעים בטבעם ובמדותם ושבעה אומות זרע כנען הם שבע מדות הרעות בלי ספק שהי' טבעם גם בנולדים מהם, אבל ע"ז וכישוף שהוא חטא בשכל, אינו נטבע בנולדים, ולפי"ז ששכר חור שהי' צריך להתייחס לגוף היו בנים בעלי שם טוב:

והנה במדרש וימלא אותו רוח אלקים ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה בינה ודעת ולא בבני אדם אלא אפי' בבהמה וחי', וידועין דברי הקול שמחה בפ' אפי' בהמה וחי' היינו חלקי הבהמיות שבאדם, שחכמת השכל לבד לא הי' מספיק אם איננו רגיל ויכול לאמן ידיו למלאכה, וניתנה החכמה בחלק הבהמיות היינו שיהי' ביכולתו לאמן ידיו למלאכה, ובודאי שכל החכמים שהשיגו חכמה כנ"ל הי' באמצעות בצלאל ובזכותו, כמ"ש במדרש שמכולם לא נתפרסם בשם אלא הוא, שהפי' הוא שכולם זכו ממנו ובאמצעותו, וכל זה נמשך מחור שנתן נפשו על קידוש השם, וזכה לבנים שלמים גם מצד הגוף:

במדרש אמר הקב"ה בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבוא רוחי מחי' אתכם שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, ביאור הדברים דהנה עוה"ז הוא עולם המעשה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וישראל זוכין שהקב"ה נותן בהם חכמה, ואם איננו שוטה שמאבד מה שנותנים לו נסתייע בחכמה זו להשכיל בעבודת ה' ובתורתו, לשאוב באמצעות החכמה חיים ממקור החיים כמ"ש והחכמה תחי' את בעלי', אבל אין נותנין חיים מן השמים מעיקרא אלא שמעצמו צריך להדר אחריהם וליטלם, וכמ"ש ובחרת בחיים ופירש"י אני מורה לכם שתבחרו בחלקי החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, עכ"ל, והאמירה היא החכמה שניתנה בלב ישראל בטבעם, וכמו תינוק היודע בטבעו לקרות אבא, ובאמצעות חכמה זו צריך לשאוב מעצמו חיים, אבל לעתיד שאיננו עולם המעשה וכמ"ש היום לעשותם ולא למחר לעשות, ואפי' לימות המשיח כתב הרמב"ן פ' נצבים שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי, וכן נאמר ביחזקאל ונתתי לכם לב חדש וגו', וזה ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון, וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה וכו', כי הזכות והחובה תלויים בחפץ, עכ"ל, א"כ אז אין שייך לומר שמעצמו יבחר בחיים, אלא נותנין מן השמים חיים לפי מה שטרח בזמן שקודם העתיד, וזה שאמר אבל לעתיד לבוא אני נותן בכם רוחי ומחי' אתכם:

והנה שבת היא מעין עוה"ב ונותנין מן השמים חיים חדשים, וזה טועמי' חיים זכו, ומזה מרגיש כל איש ישראל אם אך רוצה להרגיש רוח חיים ודביקות לפי מה שטרח בששת ימי המעשה:

מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת וגו' עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות ועשה בצלאל וגו', ולכאורה האי ועשה מיותר עיין במקרא, ונראה לפרש דהנה עשה הוא לשון עבר אלא שהואו שבראשו מהפכו להבא, ולמה לא כתב ויעשו לשון להבא לגמרי, ונראה שבא לרמז שמאחר שנתמלאו חכמה וכו' וגמרו בלבם לעשות חשוב כאלו כבר עשו, וזה שיעור הכתוב שיעשו בפועל מה שכבר עשו בכח, ובזה יובן טעם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי מאחר שגמר בלבו לעשות הרי הוא כאלו כבר עשה, אלא שאם מתעצל ולא עשה הרי חזר בו ומבטל מחשבתו הראשונה, אבל זה שלא חזר בו אלא שנאנס ואין כאן מבטל הרי הוא כאלו כבר נגמר ונעשה, ומזה לימוד לכל איש הבא להתקדש אל יפול לבו עליו לחשוב חשבונות לפי מצבו והלך רוחו שאיננו יכול להוציא מחשבתו לפועל, כי אפי' אי יהיבנא לי' שחשבונו צודק שלפי בחינתו אין בכחו, מ"מ כאשר יגמר בלבו לעשות נחשב לו כאלו כבר עשה, ומצוה גוררת מצוה הרי ישיג כח חדש מה שלא שיער מראש, ובכח ההוא יעשה חיל,   וכענין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, א"כ יתלבש רוח אחרת, ואיננו כלל אותו איש ואותה בחינה שמקודם:

ויעש את שמן המשחה קודש ואת קטורת הסמים טהור מעשה רוקח, יש להתבונן למה מייחס שמן המשחה לקודש, וקטורת הסמים לטהור לבד, והרי שניהם היו צריכין להיות טהורין ובשניהם כתיב קודש, שגם בקטורת כתיב ממולח טהור קודש, ופירש"י טהור יהא וקודש יהא, ונראה דהנה בש"ס סוטה (מ"ט.) אהא דטהרה בטלה טעם וריח רב הונא אשכח תומרתא דחינונותא שקלה כרכה בסודרא אתא רבה ברי' א"ל מוריחנא ריחא דחינונותא אמר לי' בני טהרה יש בך, והטעם דריח תלוי בטהרה, יש לומר עפ"י דברי הש"ס עירובין (כ"א:) דרש רבא מה דכתיב הדודאים נתנו רוח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ובודאי מה דנקיט בחורי ישראל היינו משום שבעודם בימי הבחרות יצה"ר של חטאות רודף אחריהם והם מתגברין עליו, ובכח יצה"ר זה עודם מתתקפים בעבודת ה', ובזה הם מתקנין את יצה"ר ומטהרין אותו ומכניסין אותו לקדושה, ומקיימים בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר, וזה הנקרא טהרה שמטהר את היצה"ר, וזה מעלה ריח לפני השי"ת, וכמו שברוחניות כן נמי גורם חיזוק חוש הריח גם בגשמיות:

ובזה יש לפרש ענין קטורת שהוא לריח, דהנה בש"ס ב"ק (ט"ז:) מאי בשמים וזנים רבי שמואל בר נחמני אומר שכל המריח בהם בא לידי זימה, והנה הקטרת קטורת שהיא מיני בשמים בפנים לשמים הוא דוגמא לזה שמתקן את יצה"ר ומטהר אותו ומכניסו לקדושה, ובודאי פעל זה בצד מה בכל כלל ישראל לטהר את יצה"ר שבלבבם, ע"כ נקרא קטורת הסמים טהור, כי ידוע ששם טהור מונח על היותו טמא מקודם, כאמרם וטהרה מכלל שהיא טמאה מקודם הבאת הקרבן:

והנה שטן המשחה אין נכנס בו מגוף הבשמים כלום אלא קולט הריח לבד, והוא רומז לשכל נבדל, כי שמן הוא חכמה וקולט הריח לבד העולה מהבשמים, והוא עוד יותר במעלה, והוא כעין שאמר דהמע"ה ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר, ורק הריח שנתהוה ממנו נקלט בקדושה, ע"כ שמן המשחה מתייחס לקודש שהיא חכמה נבדלת, וקטורת הסמים לטהור:

יש לדקדק שבפרשת ויקהל נאמר שעמודי החצר הי' מצופים ראשיהם כסף ובפ' תרומה לא נאמר זה כלל שהי' לה ציפוי, ובשלמא בעמודי המסך שכתוב בפ' תרומה וציפת אותם זהב וכתב בפ' ויקהל וצפה ראשיהם שהוא פירוש על וצפית שבפרשת תרומה שלא הי' אלא בראשיהם לבד, אבל בעמודי החצר שלא נאמר כלל בפ' תרומה שהיו מצופים, נראה שהיתה מצוה מחודשת ולמה:

ונראה דהנה ראשית הכל הוא יראת ה', כמ"ש ראשית חכמה יראת ה', יראת ה' ראשית דעת, וזה השער לה' כידוע, ובזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי, הכי נמי איצטריך לי' לבר נש לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלת בי' בכל מה דאצטרך ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח הה"ד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' ודא מלכות שמים עכ"ד:

אך לקבל עליו מלכות שמים ויראת ה' לאו מילתא זוטרתא הוא, מה גם אחר החטא שנשתאבו בו כחות חיצונים שאין מניחין אותו לקבל עליו עול מלכות שמים, וידועין דברי הרב בסדר תיקון חצות כי לעתים רבים בעת רצון למעלה יצוה ה' חסדו ויאיר אור האהבה על מבקשי ה' והוא בחי' מתנה אבל לא שכיחא כלל שתפול עליהם אימתה ופחד על נפשם מלמעלה מאלי' וממילא, והסיבה לזה הוא בחי' גלות השכינה, והסתלקות היראה נקרא חורבן ירושלים ירא שלם עיי"ש, א"כ יראת ה' דאצטרך בקדמיתא מאין תמצא, אך נראה שאין עצה כי אם להתלהב נפשו באהבה ע"י יגיעה בתורה כמו שפי' רש"י ואהבת את ה' וגו' ומהו האהבה יהיו הדברים האלה שמתוך כך וכו' ואחר שיאחוז באהבת ה' זו מוציאתו מיד אהבה וכחות חיצונים, ועי"ז יהי' ביכולתו לעורר בנפשו בחי' יראה, וזה ידוע מאד למבקשי ה' שיותר נקל לעורר בקרב איש אהבת ה' מיראת ה', ע"כ העצה לבוא ליראה הוא ע"י אהבה, ולפי"ז יובן דבפרשת תרומה שהיו ישראל קודם החטא, לא היו צריכין לבוא לשער ה' ע"י אהבה, וע"כ לא היו צריכין לציפוי ראשי עמודי החצר שהוא רומז לראשית בואו לדרוש את ה' לכסף שרומז לאהבה, אך אחר החטא שפגמו במדה זו כידיע בספרים וקצצו בנטיעות, ע"כ א"א לבוא למדת היראה כי אם ע"י אהבה, וע"כ הוצרך לציפוי ראשיהם כסף:

וכעין זה יש לומר ענין שבת דקודם ימי המעשה, דמחמת קשר אהבה ודביקות שבשבת יכול לבוא אח"כ בימי החול למעשה, וכהאי תורא כנ"ל, מה דקודם החטא לא הי' צורך לזה, וע"כ בדברות הראשונות נאמר טעם שבת משום השביתה של מעשה בראשית, שהי' ענין שבת משום שהוא אחר ימי מעשה, אבל בדברות האחרונות נאמר טעם השבת מפני יציאת מצרים, שהי' עירום וערי' ורק בהופיע עליהם אור גדול יצאו, ומפני קשר האהבה ספרו אח"כ הספירה, וזה כענין שבת קודם ימי המעשה, וכבר דברנו בזה: