שנת תרע"ב
ויקהל משה את כל עדת וגו' וביום השביעי יהי' לכם קודש וגו', וברש"י הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת, ויש להתבונן דבציווי השי"ת אל משה הקדים מלאכת המשכן לשבת והא דאינו דוחה שבת ילפינן מאך, ובצוואת משה לישראל הקדים שבת, ולמה שינה משה את הסדר:
ונראה בהקדם דברי המדרש פ' בא החודש הזה לכם משל למלך שקידש אשה ונתן לה מתנות מועטות כיון שבא ללוקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין הי' שנאמר וארשתיך לי וגו' ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד אבל לימות המשיח יהי' נשואין שנאמר כי בועליך עושיך וגו', באותה שעה מוסר להם את הכל שנאמר והמשכילים יזהירו וגו', ביאור הדברים דבש"ס פסחים והי' ביום ההוא תקראו לי אישי ולא תקראו לי עוד בעלי, א"ר יוחנן ככלה בבית חמי' ולא ככלה בבית אבי', ובש"ס יומא בהא דלא יבואו לראות כבלע את הקודש דזה הי' רק במדבר משל לכלה כל זמן שהיא בבית אבי' צנועה מבעלה, ויש להבין שזה יוצדק בהמשל שיש בו ענינים חומרים המביאים לידי בושה וצריך צניעות, כי כל הבושה בענינים אלו הוא מחמת תאוות החומריות שבו, והראי' אדה"ר קודם החטא שנאמר ולא יתבוששו, וכמ"ש הספורנו שם, וא"כ איך שייך לומר בהנמשל בושה וצניעות:
אך יובן עפ"י מה שכבר אמרתי בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירוש דברי הש"ס שבת (ס"ט:) א"ר הונא הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר' אומר משמר יום אחד ומונה ששה, ואמר הוא זצללה"ה ששבת יש בו שתי בחינות, מה שהוא אחר ימי המעשה, והשלמה אליהם, ועוד יש בו שהוא נותן כח וחיות על להבא ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומר אמר דזה עיקר מהות השבת, ומר אמר דזה עיקר, והוספתי ופרשתי הדברים הנאמרים בש"ס שם במאי קמפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון, פירש"י כברייתו של עולם ימי חול נימנו תחילה, כאדם הראשון שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת הי', עכ"ל, והיינו דסדר הבריאה שנברא ישר שיהי' אדם עובד עבודתו בגשמיות וברוחניות לברר את כל חלקי הקדושה, ולהעלות מדוצח"מ כידוע, ואח"כ לפי ערך מעשיו יזכה לאור קדושת שבת, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל מאחר שחטא אדה"ר ונפל ממעלתו והי' בשפל המדריגה לולא שבא השבת ונתן לו כח וחיות לא הי' יכול לפתוח לעשות מאומה, אלא שהשבת נפח בו רוח חיים חדשים, ובזה הכח עשה ועבד אח"כ כל ששת ימי המעשה, ואח"כ שוב האירה עליהם קדושת שבת ומשיג עוד חיים חדשים, וכן סובב הולך, וזהו מר סבר כברייתו של עולם, היינו לפי כוונת הבריאה טרם חטא אדה"ר, ומר סבר כאדה"ר כי גלוי וידוע הי' לפני הקב"ה שאדה"ר מוכן לחטוא, וע"ד כן נברא העולם ושיהי' שבת נותן לו כח וחיות כנ"ל, וזה הוא שאיתא בש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, שכך היתה הידיעה תחילה שיחטא ויצטרך למצות שבת להגן עליו ולפחת בקרבו חיים חדשים כנ"ל:
ובדוגמא זו י"ל שהי' גלות ישראל במצרים אלו הי' ביכולתם להיות כל הד' מאות שנה במצרים והיו נעשו כל הבירורין עד התכלית, וכמ"ש בספרים שלא היו צריכין עוד לגלות, היתה היציאה ממצרים בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אבל באשר היו במצרים במ"ט שע"ט ר"ל, וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"א מהל' ע"ז שכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם וטעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו וכו', והנה זה בדוגמת אדה"ר אחר החטא שהי' נצרך לשבת קודם ימי המעשה, כן ישראל אז שלא היו יכולין לעשות מאומה אלא שהאיר עליהם הקב"ה אור גדול, ובכח זה התעוררו להתקדש ולטהר, ואחת לאחת למצוא חשבון עד שבאו לסיני ופסקה זוהמתן וזכו למה שזכו לפי ערך הזדככותם, כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', והנה שבו לבחי' אדה"ר קודם החטא שהי' השבת צריך להיות אחר ימי המעשה, כן הי' מתן תורה אחר ספירת שבעה שבועות, וא"כ יציאת מצרים ומתן תורה הי' ב' בחינות אלו, יציאת מצרים הי' כעין שבת קודם ימי המעשה, ומ"ת כעין שבת אחר ימי המעשה, אך אח"כ במעשה העגל שנפלי ממדריגתם שוב לא הי' ביכולתם לעשות מאומה בלי התעוררות מהשמים, וכאדה"ר אחר החטא, כדכתיב אני אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, ובמדרש כאדה"ר, ע"כ שבו לבחי' שבת שקודם ימי המעשה, עד לעתיד שיתוקן הכל וישראל יזכו מפאת מעשיהם הטובים בעודם בגלות והאמונה והמסירת הנפש על כבוד שמו יתברך, ואז יהי' בחי' שבת שאחר ימי המעשה:
וע"כ בלוחות הראשונות נאמר טעם השבת משום ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', והוא כברייתו של עולם מפני שאז היו בבחי' זו והשבת הי' להם במעלה גדולה כראוי לאחר ימי המעשה, וכמו שהיתה הכוונה בברייתו של עולם שעשה את האדם ישר כנ"ל, אבל בלוחות השניות שהי' בסתר המדריגה ובבחי' שבת שקודם ימי המעשה, וכמו שהי' במצרים, ע"כ נאמר טעם השבת משום יציאת מצרים:
ובזה יובן ענין ג' שבתות הנזכר בספרים, שבת של בריאת העולם, ושבת של מ"ת, ושבת של עתיד, כי חלוקים המה בבחינותיהם, והיינו דשבת בראשית לאדה"ר הי' שבת דקודם ימי המעשה, ושבת של מ"ת הוא שבת שאחר ימי המעשה, ושבת של עתיד נראה שיש בו ענין שתי השבתות יחד, והיינו עפ"י מה דאיתא בספר קדושת לוי בפסוק כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ומסביר הדברים עפ"י משל לאיש עני ודל ואביון שפתאום נתעשר ונתרומם ועלה ברום המעלות שמובן שמחתו היתה לאין קץ, ואח"כ ר"ל נהפך עליו הגלגל ואבד העושר ההוא בענין רע, ואם יהי' הרצון לשמחהו שמחה עצומה לאין קץ כמסת השמחה שהי' לו בראשונה, לא יספיק האושר והעושר במסת שהי' לו בראשונה שזה איננו חדש אצלו, אלא שצריכין להרימו אלפי אלפים פעמים ככה עד שהאושר והעושר הראשון לעומת אושר והעושר השני יהי' כערך ימי עניו ומרידיו לעומת אושר והעושר הראשון, כן יהי' מעלת והרוממות ישראל לעתיד רם ונשא וגבה מאד עד שכל מעלות טובות שהגיעו לישראל בצאתם ממצרים, יהי' נחשב כאפס ואין לעומת מעלות וטובות שיהי' לישראל לעתיד, וזה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, עכת"ד, ולפי דרכנו אף אנו נאמר שאף שישראל לעתיד יזכו בכח מעשיהם הטובים שעשו בעודם בגלות, ויהי' בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, מ"מ האור יהי' כ"כ גדול מאד מכפי ערך זכותם, וכימי צאתנו מארץ מצרים שהי' אז בלתי קדימת זכותם שהרי היו ערום וערי', כן יראנו נפלאות אלפי אלפים ככה מכפי ערך זכותם, והיינו הך שאמרנו שיהי' בו ענין שני השבתות יחד, שאף שיהי' ע"י קדימת זכותם וכעין שבת שלאחר ימי המעשה, מ"מ בערך גדלות והתרוממות הטובה יהי' כעין שבת שקודם ימי המעשה, שבכח זה יזכו אח"כ לעלות מעלה אחר מעלה עד אין קץ:
ובענין זה יש לפרש ג' סעודות דשבת, דהנה בלוחות הראשונים נכתב זכור ובשני' שמור, וידוע דזכור הוא בחי' דכורא ושמור בחי' נוקבא, ונוקבא היא בחי' מקבל כמו לבנה המקבלת מאור השמש ולית לה נהורא מגרמה כלום, ולעומת זה זכור בחי' דכורא דיש לו אור מעצמו, וע"כ בלוחות השניות שהיו בבחי' שבת שקודם ימי המעשה שניתן להם אף שהיו בלתי ראויים והוא בחי' נוקבא דלית לה נהורא מגרמה כלום נכתב שמור, אבל בלוחות הראשונים שהיו בחי' דכורא, והיינו שהגיע זכותם לזה, והי' כמו שבת שאחר ימי המעשה נכתב זכור, וע"כ בסעודתא דליליא שהיא בבחי' שמור כמ"ש בזוה"ק, שמור מדת לילה זכור היא מדת יום, הוא כעין שבת דקודם ימי המעשה דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין, שיהי' ביכולתם להדבק בקדושת שבת, אבל ביום השבת בסעודתא דיממא שאז ישראל זוכין ע"י מעשיהם מה שהתענגו מקדושת שבת מעת בואו, ע"כ הם אז בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אך בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין הוא בבחי' שבת דלעתיד כנ"ל שיש בו בחי' השתי השבתות יחד, כנ"ל, וזה והא אזמין עתיק יומין למצחא וגו' והבן:
ולפי האמור יובן מהו דבמדבר הי' ככלה בבית אבי' וענין בושה וצניעות, עפ"י דברי הירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', מה גם מי שזכה ואבד מה שנותנין לו והוא צריך לחזור לשלחן רבו הראשון לאכול דלאו דילי' בודאי כלימה תכסנו ואין לו מצח להרים ראש, כן היו ישראל אחר חטא העגל אחר שכבר זכו במ"ת להיות בבחי' שבת דאחר ימי המעשה, חזרו להיות ניזונין באור האלקי רק מצד החסד בכדי שבכח זה יהי' ביכולתם לעשות ולזכות כנ"ל, והם בבחי' שבת דקודם ימי המעשה, ע"כ בושה תכסה פניהם, אך במקדש ראשון הי' תיקון ועזר מעט שבאו לרום המעלות בזכותם כבזוה"ק תרומה שהי' תיקון כללי לכל העולמות וכל משקופי עלאין אתפתחו ונאמר אז שיר השירים, ע"כ היו ככלה בבית חמי' שאינה בושה שהרי בזכותה אוכלת, ע"כ אין כאן בושה וצניעות, אבל לא ארכו הימים וסיהרא שריאת לאתפגמא עד ואת עיני צדקיהו עור, וכבש"ס יומא נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשון, ולא יזכו למעלה זו בשלימות עד לעתיד שיהיו כאדה"ר קודם החטא, ויהי' בבחי' שבת אחר ששת ימי המעשה:
ובזה יובנו דברי המדרש עוה"ז אירוסין הי' שנתן לה מתנות מועטות, שכל מה שניתן לה הי' בחי' מתנה לבד שלא הגיעה זכותם לזה לא במצרים ולא אחר חטא העגל במדבר, וזהו שנמסרה ל הם הלבנה לבד שאין לה אור מעצמה אלא מאור השמש, אבל לעתיד ימסור להם הכל שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', שיש להם אור מעצמם, כן ישראל ישיגו מעלתם בזכותם, וזה שאמר כיון שבא ללוקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, היינו שאעפ"י שיהי' בזכותם ככלה בבית חמי' מ"מ עדיין יקרא כל מה שישיגו מתנות כנ"ל כימי צאתך מארץ מצרים וגו', שיזכו לרב טוב יותר ויותר, הרבה מאד מכפי זכותם עד שיחשב מתנה כנ"ל:
ולפי האמור יובן הא דבציווי השי"ת על מלאכת המשכן הקדים מלאכת המשכן לשבת, דענין משכן הי' ע"י ל"ט מלאכות להוציא העולם מל"ט קללות שגרם נחש הקדמוני, ושאח"כ ישרה שכינה במעשה ידיהם כעין שבת אחר ימי המעשה שהרי אז בציווי הש"י על מלאכת המשכן הי' קודם חטא העגל בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אבל בצוואת משה לישראל שהי' אחר חטא העגל שהי' בבחי' שבת שקודם ימי המעשה, שניתן להם כח מהשמים ורוח נדיבה תסמכם למען יהי' ביכולתם לעשות המשכן, ע"כ נכתב שבת קודם מלאכת המשכן: