Shem MiShmuel, Vayakhel 13

ויקהל ופרה שנת תר"פ

במדדש פ' חקת אמר ר"י דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה וכו' זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הדקדוקים ידועין, וכבר דברנו בו בכמה אנפי בעזה"י ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

ונראה דהנה בפסיקתא ג' א"ר אלעזר בשם ר' סימון כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו וכו' א"ר יהושע הכהן ב"ר נחמי' הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתן של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, ויש להבין השייכות זה לזה, ונראה דהנה עיקר טומאת המת יש לומר, היות שאדה"ר נברא שלם מכל צד הן בחלק השכל שבו שהוא מן העליונים, כאמרם ז"ל שאמר הקב"ה למלאכים חכמתו מרובה משלכם, ובהרח"ו שמחצב נשמות ישראל גדול ממחצב נשמת המלאכים, והן בבחי' גופו שהוא מן התחתונים כמ"ש כי ברא את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, מכלל דענין ישר הוא היפוך מחשבונות רבים, והיינו שלא הי' לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, וכל תשוקתו היתה רק להתדבק ביוצרו השכל משכיל והלב מתאוה ומשתוקק, וכמו אש שמתנענע למעלה והדומם נמשך מעצמו למטה כל אחד לשורשו, וכך היתה מהותו של אדה"ר, וע"כ מחמת מהותו שהי' בו התאחדות חלקי השכל שמהעליוני' ובחי' הלב שמתחתונים היתה תעודתו נמי ליחד ולחבר עליונים ותחתונים בתפילתו ועבודתו, כברש"י כי לא המטיר וגו' עד שבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וכמ"ש לעבדה ולשמרה, ובמדרש מ"ע ומל"ת או קרבנות, וכמו מהותו שהי' מאחד ומקשר כל חלקיו מכל צד הן מצד השכל להגוף, ובחי' הלב ליישרו ולתקנו [שלצורך זה נשלחה נשמת האדם למטה כבזוה"ק וכן הוא בפייט של ר' יהודה הלוי שקודם תפילת נעילה] והוא הקשר ממעלה למטה והן מצד הלב שהוא מתאחד ונקשר בהשכל ממטה למעלה, ושני קשרים זע"ז הוא נקרא קשר שחייבין עליו בשבת, כן היתה תעודתו לקשר את כל העולמות מכל צד, העליונים יפנו ויתקשרו למטה   והתחתונים למעלה, וזה היתה סיבת חיותו לעד בלי מיתה אלא היו כל חלקיו קשורים זה בזה, והי' כשהגיע זמן הסתלקו למעלה הי' עולה בגוף ונפש קשורים, והי' לו שתי מדורות מדור העליון ומדור התחתון, וכמו שמשלו משל לאדם שיש לו דירה למטה ודירה בעלי' והוא עולה ויורד כרצונו:

אך בחטאו של אדה"ר הי' פירוד לשני הקשרים וכמ"ש בחוה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל, טוב למאכל ותאוה לעינים היא חטא התאוה הנטוע בלב, ונחמד העץ להשכיל, הנה בקשה השכלה אחרת, וכן במדרש אדה"ר הניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, וכמו שמפורש ותתן גם לאישה עמה ויאכל, וכבר הגדנו בלשון עם דמשמע בשוה לו, כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, וא"כ כאן דכתיב עמה משמע בשוה לה, דכמו שהיא פגמה בבחי' השכל שבמוח ובבחי' תשוקה שבלב כן נמי גם הוא, ומעתה נפסקו שני הקשרים ונפרד החיבור שבין הנשמה שמהעליונים והגוף שמתחתונים:

ובזה יש לפרש מאמר הש"ס יומא (פ"ג:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא אימא נעשית לו כהיתר, וידועין דברי הרמ"ע דבכל מקום שהש"ס משנה הלשון רמז יש בו על ענין אחר כפי הלשון הנאמר, וכאן נמי מדלא קאמר נעשית לו כהיתר אלא הותרה לו יש לפרש רמז לדברינו הנ"ל, שמאחר שעבר עבירה ולא נשמר להלאה ושנה בה גורם שגם השכל שבמוח הסכים עמו, א"כ הותר הקשר לגמרי גם מצד השכל, אחרי שבפעם הראשונה הותר רק מצד תאות הלב:

ולפי האמור יתפרש עונש מיתה בחטא אדה"ר, שבאשר הותרו שני הקשרים שהיו סיבת חיותו לעד כנ"ל, ממילא בעת זמן עלייתו אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה אין להגוף שום קשר עמו לא מצד הנשמה ממעלה למטה ולא מצד הלב ממטה למעלה, ע"כ עולה הנשמה לבדה והנפש לבדה, והגוף נשאר בחרפה כי עפר הוא ואל עפר ישוב:

ולפי הנ"ל יובן ענין טומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה מה שלא מצינו כן בשאר אבות הטומאה, כי כבר הגדנו שלשון טומאה טמטום כבש"ס יומא (ל"ט.) תנא רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנא' ונטמתם בם אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמטם בם, פירש"י מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה, וי"ל נמי דענין טומאת המת לעומת דתעודת האדם להיות מקושר בשני קשרים הנ"ל המוח והשכל להלב והלב להמוח והשכל, ובחטאו הותרו הקשרים, שורה שם לעומתם כח שהוא אוטם וסותם בכפלים אוטם וסותם בפני המוח שלא יפנה למטה להאיר את הלב, ואוטם וסותם בפני הלב שלא יפנה בתשוקתו כ"כ להשכל והמוח להיות נמשך אחריו, ע"כ היא טומאה כפולה ונעשית אבי אבות הטומאה, משא"כ בכל הטומאות שהיא אוטמת את הלב בלבד כלשון הש"ס הנ"ל:

ולפי האמור יש ליתן טעם שהכהן מוזהר על טומאת מת ולא על שאר אבות הטומאה, שכהנים הם פנימיים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכהנים נזקקים לבגדי כהונה, משא"כ לוים שלא הי' להם בגדים מיוחדים, שהכהנים הם פנימיים וכל עבודתם בחשאי, ע"כ נזקקים לבגדים להורות עליהם שהם פנימיים, אבל הלוים שכל עבודתם בהתגלות ולארמא קלא ע"כ אין להם ענין עם כסוי הבגדים עכ"ד, והנה ידוע שהיותר פנימית שבאדם היא השכל, וע"כ שאר אבות הטומאה שאינם אוטמים אלא את הלב בלבד עדיין אינו נוגע לקדושת וענין הכהונה, ובזה אין בינם ובין כל קהל ישראל, אבל טומאת המת שהיא פגם גם בשכל שהיא פנימית האדם זה פוגם גם הענין וקדושת כהונה:

ולפי האמור יש לגעת בקצה המטה בענין טהרת מי חטאת, שכלפי שהטומאה היא אוטמת וסותמת בכפלים צריך שתהא הטהרה בהיפוך קישור בכפלים, ועוד זאת שהקישור יחול בשני הצדדים כאחד ולא בזה אחר זה, דאל"כ היתה הטומאה גוברת, כי הטומאה היא בכפלים כאחד [ולעומת הקישור שהי' אדה"ר מעותד לו כנ"ל] ואם הי' חזר הקישור זה אחר זה הי' קמא קמא בטל ונטבע בתוך הטומאה, ואף כי בלא"ה נמי אין הטהרה גורמת הקישור לגמרי עד עת קץ שרוח הטומאה יעביר מן הארץ וישוב האדם כמו אדה"ר קודם החטא, מ"מ עכ"פ ענין טומאת המת הנוספת באדם הנטמא ששורה במקום שצריך להיות קשור בכפלים זה נדחה מחמת טהרה שהיא קישור בכפלים כאחת, והנה שיהי' ענין קישור בכפלים בעוד שרוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, ובעוד שהעונש מיתה שהוא ענין הפירוד עדיין נוהג, הוא דבר קשה מאד, ואינו דומה כלל לטהרה משאר אבות הטומאה שאינו זקוק לענין קישור בכפלים, כי עיקר שאר אבות הטומאה שורשם ומוצאם מבחי' טמטום הלב ולתאוה יבקש נפרד, וע"כ טהרתם במים כבהרח"ו ששורש התענוגים מיסוד המים, ובקשת התענונים היא יסוד כל חטא ועון, וממנו מסתעפים כחות הטומאה, וע"כ מקוה מים ומה גם מים חיים שהם מקומות הטהרה וכמ"ש אך בור ומקוה מים יהי' טהור, שבפשיטות הפי' שאינו מקבל טומאה, ויובן עפ"י דברי הש"ס סנהדרין שכישוף אינו שולט במים, ובזוה"ק שהנבואה אינו שורה בחו"ל אלא על המים שהוא מקום טהרה וכמ"ש על נהר כבר, ע"כ יש בכחו לטהר את הטמא משורשו מיסוד המים בקשת התענוגים, ונמתק בשורשו, אבל טהרה מטומאת   מת שהיא בכפלים כנ"ל אי אפשר שנטהר במים אפי' במים חיים:

ומעתה יש לפרש דברי הפסיקתא שטהרה זו באה בזכות אברהם, יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, ואל הבקר רץ אברהם, דהנה אברהם קסבר שהם ערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם, מורה שהם נמשכים אחר תכלית הפחיתות כעין אבק שברגלים, שרגלים הם פחיתות והשפל שבצורת האדם, והאבק שברגלים הוא עוד פחות ושפל מהרגלים, והיינו שהיו נמשכים אחר תאוות מטונפות שנאמר בהם תועבה, ומ"מ אאע"ה השפיל א"ע ממעלתו הגבוה שהי' אז טרוד במראה השכינה וכואב במילתו, להביא את אלו תחת כנפי השכינה, וע"כ אמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם היינו מטנופת ע"ז, כי באשר חשבם פגומי לב מתאוות המטונפות שהיא בקשת התענוגים שמוצאם מיסוד המים, חפץ לטהרם במים, ובזוה"ק ח"א (ק"ב:) משמע שהי' כענין מקוה מים וכטעם הנ"ל ששאר אבות הטומאה מתטהרים במים:

וי"ל עוד דהא דואל הבקר רץ אברהם נמי הי' לא לטובת אכילתם הגשמי לבד אלא שהי' לוטה בו ענין רוחני לתקנם ולטהרם, כי במדרש שד' גאים נבראו בעולם ואחד מהם שור בבהמות, והנה גסות הרוח הוא פגם השכל, וכדאיתא בספר הישר לר"ת שלעומת השכל שבאדם עומד לעומתו לקלקלו בקשת הכבוד והגאוה, [ולעומת הגוף הקנאה והתאוה] וזהו מדת השור בקילקולו, וע"ז מורה קרני השור ראש לאבות נזיקין, רמז למ"ש וכל קרני רשעים אגדע, ולעומתו בתיקונו ידע שור קונהו, ונעשה מלומד לסבול עליו עול אדוניו, כאמרם ז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול, והנה בזה שאל הבקר רץ אברהם היתה כוונתו בזה להפוך מדת השור שבקילקולו אל מדתו בתיקונו, ועי"ז יכניס בהאורחים מדת פגם השכל כנ"ל:

ובזה פרשתי לי מאמר המדרש ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, היינו שזכותו זה הכניס בזרעו אחריו שיהיו כעגלה מלומדה לסבול עול תורה ומצות, והעול לא יהי' באונס אלא ברצון ואהבה, וזהו אהבתי לדוש וכלשון המכילתא יתרו ובתנדב"א שישראל קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה:

והנה אאע"ה עשה להאורחים שני התיקונים הללו, יוקח נא מעט מים, ואל הבקר רץ אברהם שניהם כאחד, שבעוד הם רחצו רגליהם רץ הוא אל הבקר, וע"כ כתיב רץ בזריזות שיהיו שני התיקונים נעשים כאחת, כדי לתקן את פגמיהם הן במוח ושכל והן בתשוקה שבלב, כדי להכניסם תחת כנפי השכינה, וזהו שזכה בזה לבניו לטהרת מי חטאת שיהיו נותנים מן אפר הפרה לתוך המים ומזים ומטהרים, כי אפר הפרה נסתעף מהא דרץ אל הבקר, והוא רומז לתיקון של מדת השור, שהוא תיקון פגם השכל, והמים נסתעף מיוקח נא מעט מים רומז לתיקון פגם תשובה שבלב, ונעשה משניהם הגמוניא אחת, זהו טהרה לטומאת מת:

ונראה שטהרת מי חטאת היא בכפלים כנ"ל מרומז בהפטרה של פרשת פרה שהמשיל את טהרת ישראל לעתיד כמו טהרת מי חטאת, כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי וגו', ובתרגום ואשבוק לחוביכון כמה דמדכן במי אדיותא ובקטם תורתא דחטאתא ותדכון מכל סאבתכון ומכל טעותכון אדכי יתכון וכו', הנה התרגום מפרש מים טהורים את המים לבד ואת האפר לבד מי אדיותא ובקטם תורתא, כי כלפי שהכתוב מונה והולך כפל לשונות מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם, וסתם טומאה הוא המשכה אחר התאוה ובקשת התענוגים שמסתעף מכחות הלב, וגלולים הוא ע"ז המסתעף מפגם השכל, ולעומת שתי אלה כתיב ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה, לב חדש הוא כמשמעו לב מתוקן, ורוח חדשה הוא שכל מתוקן, וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם, ובתרגום וית רוח קדשי וכו' הרי דרוח הוא בשכל שהוא רוח נבואה, ע"כ הקדים התרגום לחלק את טהרת מי חטאת לשתים כדי שיהא המשל מתאים לנמשל:

ויש לומר שלעומת טהרה מטומאה, ומגלילים, זוכין ללב חדש ורוח חדשה, תקנו לישראל קריאת הפרשיות, פרה, וחודש, פרה היא הטהרה מטומאה הכפולה במוח ולב, וחודש הוא קישור של ישראל באביהן שבשמים במוח ולב, כי ענין פסח הוא שזוכין ישראל לישב על פתורא דאבוהון באהבה ובתשוקה ובדביקות שזה שלימות בחי' הלב, ומזה בא מצות הסיפור ביצי"מ כי האי לישנא קולמוסא דליבא, ועוד שזוכין להשגות גבוהות יותר מכפי הראוי כמבואר בספה"ק כי כל מה שזוכין בעצרת אחר ספירת העומר שבעה שבועות לדכיותא זוכין מקודם לכן בליל פסח, וע"ז מורה שם פסח מלשון דילוג וקפיצה יותר מכפי המדה, וכענין שהי' במצרים בליל היציאה שהי' לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ובזוה"ק דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, וכעין שזכו אח"כ אחר שמנו חושבנא לדכיותא, וזה שלימות המוח והשכל, ויש לומר שזה הי' ענין שתי מצות שניתנו אז לישראל, פסח ומילה, קרבן פסח הוא שלימות תשוקת הלב כנ"ל, ומילה גורמת לשלימת השכל כבמדרש שהשיב אונקלוס לאדריינוס שאפי' חכם וזקן שבמלכותך חינו יכול ללמוד תורתם אם לא ימול, הרי שמילה מביאה לשלימת השכל, וכאמרם ז"ל בכתוב מי יעלה לנו השמימה שר"ת מילה וס"ת הוי', וידוע ששם זה מאיר בבחי' השכל, ולדורות משלים זה אכילת מצה שאין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן וארבע כוסות שהם נגד ד' אותיות הוי' ובחי' מוחין כידוע ליודעים:

ונראה שכעין זה הוא מצות שבת ומצות מלאכת המשכן, שבת יומא דנשמתא שהוא בשכל, והמשכן תוכו רצוף אהבה בחי' לב, ובודאי שכלולים הם ובא זה ולימד ע"ז, בשבת הוא זכור ושמור, זכור במוח ושמירה בלב, וכן במשכן העדות שהיא התורה שהיא שלימת השכל ויתר הכלים שעליהם נאמר תוכו רצוף אהבה, ע"כ סמוך ענין לו שבת ומלאכת המשכן, בין מאחרי' בפ' תשא ובין מלפני' בפ' ויקהל, ומ"מ שבת הוא עיקרו בשכל יומא דנשמתא ומלאכת המשכן בלב מאת כל איש אשר ידבנו לבו:

ובזה יש ליתן טעם למה בפ' תשא כתוב שבת לאחרי' ובפ' ויקהל לפני', דהנה ישראל במ"ת היו שלימים במות ולב, ובחטא העגל נפגמו שניהם, תחילה נתהוה הטעות בשכל עד שבקשו העגל למנהיג במקום משה ונפגם השכל, ואח"כ ויקומו לשחק, וכמ"ש וירא את העגל ומחולות, היינו שהיו שמחים לפניו ושמחה היא בלב ע"כ נפגם גם הלב, וע"כ בפ' תשא שלפי דעת הזוה"ק והרמב"ן ציווי השי"ת למשה הי' קודם מעשה העגל הקדים המשכן שהוא מעשה ישראל למצות שבת דקבוע וקיימא, והעשי' קדמה כמו שאמרו נעשה ונשמע, אך צוואת משה לישראל שהי' אחר מעשה עגל שנפגם תחילה בחי' השכל ואח"כ בחי' הלב, ראוי שהתיקון יהי' על סדר הקילקול, וע"כ הקדים שבת שעיקרו בשכל יומא דנשמתא ואח"כ נדיבת הלב של מלאכת המשכן:

עתה אחר אריכת הדברים נחזור לדברי המדרש שבתחילת מאמרינו, שעל כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה הי' אומר לו טומאתו וטהרתו, כי כל שאר אבות הטומאה שפוגם בבחי' הלב לבד ע"כ עיקר טהרתו במים, אך בבואו לפ' אמור אל הכהנים כששמע משה שטומאת המת פוגם ענין וקדושת הכהונה, וע"כ הכהן מוזהר עליו, והבין מזה שהטומאה נוגעת בפנימית שהוא השכל כנ"ל, השכיל מעצמו וידע שזה אי אפשר שיהי' טהרתו במים שאינן מתקנין אלא פגם הלב לבד כנ"ל, ע"כ שאל אם נטמא זה היינו שנפגם הפנימית במה תהא טהרתו, לא השיבו הקב"ה עד שהגיע לפ' פרה אדומה ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי, שהוא תיקון השכל ותיקון הלב יחד אמר לו זה טהרתו:

עוד י"ל בענין הקדמת שבת למלאכת המשכן בפרשה זו משא"כ בפ' תשא, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין המשכן לא הי' אפשר מצד הפרט אלא מצד הכלל, וע"כ כתיב בראשית הציווי ויקהל משה את כל עדת בנ"י וגו' והתחיל במצות השבת כי שבת היא רזא דאחד ואחר שהתאחדו הי' יכול לצוותם במלאכת המשכן, עכ"ד, וכבר הקשינו ע"ז מדברי המדרש תרומה שאמר לפני הקב"ה רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו א"ל הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו, א"כ הרי מפורש שהמשכן איננו מצד הכלל דווקא, וכבר תרצנו עפ"י דברי הזוה"ק שפ' תרומה קודם חטא העגל נאמרה ואז היו נרצים גם מצד הפרט, אבל פ' ויקהל שנאמרה אחר החטא לא היו נרצים אלא מצד הכלל עד כאן דברינו:

ויש להוסיף ולומר דהנה בזוה"ק ות"ח מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא כלא וכו' ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר מאת כל איש וגו' לבתר סטא זינא לזיני' ואתי ערב רב ועבדו ית עגלא וכו' אמר הקב"ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו וכו' מאתכם ודאי ולא כקדמיתא וכו' ויקהל משה וגו' מאן אתר כניש לון אלא בגין דהוו ערב רב בינייהו איצטרך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו עכ"ל, ויתבאר במה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאם בתוך האגוד והתאחדות אחד שאינו ראוי מקלקל את כל האגד ומייתי לה מדברי הש"ס סנהדרין דאי לולב צריך אגד מין חמישי גרוע ועומד הוא עכ"ד, ולפי דרכינו שאחר חטא העגל לא הי' נרצים אלא מצד הכלל, וע"כ בעוד דהוה הערב רב בינייהו גרוע ועומד הוא ולא הי' נחשב התכללות, וזהו לשון הזוה"ק מאן אתר כניש לון וכו' דמשום דהוה ע"ר בינייהו לא הוו כנישין:

ובזה יש ליתן טעם אהא דנכרי ששבת חייב מיתה ובמדרש משל למלך ומטרונה שהיו יושבין ומסיחין כל מי שהכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, כי באשר שבת הוא רזא דאחד ונכרי ששומר שבת הרי הוא מכניס א"ע בכללא דאחד, וא"כ הוא מקיף את כל התאחדות והו"ל כאלו חילל את השבת שנא' מחללי' מות יומת ובזוה"ק דאכניס נכראה בחלל דילה:

ולפי האמור יתבאר דבהציווי השי"ת על מלאכת המשכן לא הקדים את השבת, שאז הי' הערב רב בינייהו, ואם הי' מקדים את השבת הי' מורה שנחוץ מעלת הכלל שנתאחד ע"י שבת, והרי אז הי' הע"ר בינייהו, ואפי' עוד קודם שעשו את העגל לא היו ראויין להתאחד בכלל ישראל כבזוה"ק (קצ"א:) א"כ הכלל גרוע ועומד הוא, אלא שלא נצרך אז מעלת הכלל כי היו נרצים גם מצד הפרט, ע"כ במכוון לא הקדים להם שבת למלאכת המשכן, ודי במה שנא' אח"כ ובלשון אך את שבתותי להורות שאינו דוחה שבת, אבל בפ' ויקהל שהי' אחר החטא ונצטרכו למעלת הכלל וע"כ כניש לון מאת הע"ר והקדים להם את השבת:

במדרש פ' י"ט יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה למה ששניהן דומות זי לזו וכו' ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו משל לשתי מטרונות דומות וכו' מי גדולה זו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה וכו' ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה:

נראה לפרש דהנה מצד הסברא פשוטה חקת הפסח הוא התכלית למיכל על פתורא דאבוהון, וחקת הפרה הוא הכנה להתטהר להיות ראוי להזדמן לפתורא דמלכא, והתכלית בכל מקום נכבד מהכנה, וזהו שחידש המדרש דמ"מ חקת הפרה גדולה, ויתבאר עפ"י דברי הכוזרי שענין האלקי חל ממילא על מקום הראוי, עכ"ד, וא"כ העבודה מצד ישראל העיקר הוא הכנתם להיות ראוי וכענין שאמר הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי כאמרם ז"ל פתחו לי כחודה של מחט, וענין פתיחה הוא רק הכנה לקבל, אך במצרים שהיו ישראל כעובר במעי בהמה, וכמו עובר בגשמיות אין ביכולתו אפי' לפתוח פיו לקבל כי עדיין הוא סתום אלא מקבל ממילא דרך הטבור, כך ישראל לא הי' אז בכחם אפי' לעשות פתיחה בעלמא, וכמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והשי"ת ברוב רחמיו האיר עליהם אור גדול אף בהיותם בלתי ראוים, וכמו שהגיד הקדוש הרבי ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח היינו שדלג על אותה פתיחה כחודה של מחט הנדרשת לעולם עכ"ד, אלא כענין שכתוב בבריאת אדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים, ובתרגום לרוח ממללא כן היתה פרשת החודש הזה לכם לישראל ונפתח פיהם של ישראל, כאמרם בנוטריקון פסח פה סח, ובודאי יש לדורות נמי הארה מזה בקריאת פרשת החודש, וזה שאמר המדרש שיש לספק מי היא הגדולה ואינו דומה לכל מקום שהכנה נחשבת ביותר לעבודה, אבל פשט לי' שגדולה פרה שאוכלי פסח צריכין לה, א"כ נראה שלדורות צריכין להכנה, ומינה שאין מקבלין מפרשת החודש לדידן ומענין גופו של פסח בזמן שביהמ"ק קיים אלא לפי מסת הטהרה שמקודם, ודי בזה אזהרה למבין: