שנת תר"ע.
איתא בתיקוני הזוהר שצריך כ"א מישראל שיהיו בו תמיד שני אותות, בחול אות ברית מילה ואות תפילין, ובשבת אות ברית מילה ואות שבת, ושמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הכ"מ, הטעם משום דאדם בעוה"ז הוא כאבידה כמאה"כ תעיתי כשה אובד וגו', ואבידה מחזירין לבעלי' בסימנים, ושני סי' הוי כסי' מובהק דהוא דאו', וע"כ ע"י שני אותות שהם שני סי' יכול אדם המבקש למצוא אבידתו, היינו את עצמו מהיות עוד נאבד, עכת"ד, ולהבין הדברים נראה דהנה איתא בתיקוני הזהר הנ"ל דהשני אותות הם נגד שני יודין שבשם הוי' ושם אדנ', אות ברית נגד היוד שבשם הוי', ואות תפילין ואות שבת נגד היוד שבשם אד', יש לפרש כי אות א' שהוא נגד היוד שבשם הוי' מורה עוצם מעלת נשמת ישראל, ששורש נשמתם מאות יוד שבשם הוי' גבוה מכל העולמות והמלאכים בסוד ישראל עלו במחשבה, וכתיב הלא הוא אביך וגו', ואות הב' שהוא נגד היוד שבשם אדני מורה דהנהגת כל העולמות היא עפ"י פעולת ומעשה ישראל, כי השם אדני הוא מצד שהשי"ת הוא אדון ומנהיג העולם, והנה אם האדם משים אל לבו ומתבונן בעוצם מעלת נשמתו, ובמה שכל העולמות ניתנין תחת ידו וברשותו כמאה"כ כל שתה תחת רגליו וגו', וכאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב וכו', עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות וח"ו להיפוך הוא להיפוך, הוא מתמלא בושה איך הוא מטנף עוצם מעלתו בטנופת חומריות עוה"ז אשר כל העולם ותענוגיו ושעשעיו אינם תופסין מקום לעומת מעלת נשמתו, ומקלקל את כל העולמות במעשיו הבלתי מוטהרים, ממילא מתפעל ומחליף כח ומוציא א"ע מהיות עוד אובד בחומריות עוה"ז ויגבה לבו בדרכי השי"ת וכארז בלבנון ישגה אשר כל רוחות הרעות לא יזיזו אותו ממקומו:
והנה בתקה"ז הנ"ל דאות תפילין הוא נגד היוד שבשם אד', היינו דתפילין ש"י שנאמר בהם וקשרתם לאות, ושהאות הוא מה שאדם מקושר לעולם עליון, ע"כ פועל במעשיו ג"כ בעולם עליון הן לטוב והן למוטב, באמצעות הקישורין, ויובן לפי"ז מה דשבת לאו זמן תפילין, דתפילין מורין שהאדם כמו שהוא למטה מקושר למעלה, וממילא בשבת שנשמתו שבה לשורשה והוא בעצמו עודנו שם, וזה הוא יותר ויותר ממה שמורין התפילין שהוא למטה, ורק נקשר למעלה, ובאשר הוא בעצמו שמה בודאי פעולתו יותר פועלת בעליונים, באשר הוא בלתי אמצעי, וכעין זה שמעתי מפה כ"ק אבי האדמו"ר הכ"מ הטעם דשבת לאו זמ"ת, דשבת הוא כנגד מרע"ה וכאמור ישמח משה במתנת חלקו, ומדריגת מרע"ה הי' בלי אמצעי כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו', ולא נתרצה בשליח שהוא מט"ט, ולכן הוא גבוה ממצות מעשיות שהוא תפילין, שהקישור ע"י אמצעות המעשה, ובשבת א"צ לאמצעי עכת"ד, ובזה יש להבין הא דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, דבהמ"ק וכליו הם אמצעים לקבל האור מלמעלה ובשבת א"צ לזה:
דעת רש"י דציווי מלאכת המשכן הי' אחר חטא העגל, ויש להבין ראי' לזה, שהרי בשעת הציווי נצטוה גם על בחירת אהרן לכהן וזה הי' אחר שנבחרו הלוים ונבחר הוא מהם כמ"ש ויבדל את אהרן להקדישו קודש הקדשים, שיש בו שתו הבדלות אהרן מהלוים והלוים מישראל, ומאחר שהלוים נבחרו אחר מעשה העגל, שוב ע"כ גם אהרן נבחר אז, ומפורש עוד במדרש שנבחר מחמת שהיתה כוונתו במעשה העגל לטובה עי"ש, א"כ ע"כ שגם כל ציווי המשכן הי' אחר חטא העגל, ונראה דהנה מרע"ה מצד עצמו לא הוצרך להמשכן, שהרי כ' הרמב"ן דבעשיית המשכן שבו ישראל למעלת אבותיהם שהי' סוד ה' עלי אהלם, וממילא מרע"ה שהי' בעצמו מרכבה לשכינה כמו האבות הקדושים ועוד יותר מהם, והי' סוד ה' עלי אהלו לא הוצרך למשכן להיות אמצעי להשראת השכינה, וכ"כ נאמר דישראל קודם החטא שהי' מדריגתם גבוה ונשא מאד וכמו אדה"ר קודם החטא והיו מוכתרים בשני כתרים חרות ממה"מ ג"כ לא הי' צריכין לעשות משכן, וזה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, דאיתא בכתבי האריז"ל שאותן הכתרים שהתנצלו בהר חורב שכולם זכה משה ונטלן, ובשבת מחזירן לישראל, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת, שהרי בצד מה א"צ למשכן, וע"כ ישראל שמחכים בכל יום לבנין בהמ"ק יש להם לשמוח בשבת אעפ"י שאינו בנוי כמקבלי מתן נחליאל שלא היו צריכין אז למשכן כנ"ל:
ברש"י והנשיאים הביאו א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח תחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו ציבור את הכל שנא' והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השוהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה:
נראה דדעת הנשיאים הי' שמקודם יעשו ישראל בעצמם כל מה שבכחם, אך במה שלא יהי' דעת הציבור מגעת, ויחסר בהם החיות, ובלי דחילו ורחימו לא פרחי לעילא, ישלימו הם ויעלו את כל מעשיהם שיהיו לרצון לפני אדון כל, זהו ומה שמחסרין אנו משלימים, אבל באמת השלימו ציבור את הכל מעצמם, אז התחכמו הנשיאים להביא את אבני השוהם, והענין הוא עפימ"ש הרב מלאדי בס' ליקוטי התורה שאבן השוהם הוא אשר נהפוך מחומריות וחשכת האבן ע"י נצוצי השמש להיות מאיר ובא, וזה עשו הנשיאים שבכח קדושתם שהם ראשי אלפי ישראל [עי' בהקדמת תקה"ז] פעלו על עבודת הציבור בניצוצי אור שלהם עד שנהפך כל צד חומריות שהי' עוד בעבודתם להיות זך ומצוחצח כעין השוהם, אבל באמת לא יצאו בזה הנשיאים ידי חובתם, כי אלמלא הציבור עצמם השיגו ידם לעבוד עבודתם לפני הבורא ית"ש, לא הי' כלום, וכן חובת הנשיאים וכך יפה להם שהם יתחילו ויעשו דרך עד שכל איש ואיש יהי' בכחו לעשות בעצמו, וכמ"ש במחקק במשענותם כרוה נדיבי עם, שהם המשיכו הבאר של מרים לכל שבט ושבט [והבאר של מרים רומז להשגות, ומבואר בכתבי האריז"ל שהשקה להרח"ו טרם מסרו לו הסודות כוס מבארה של מרים] אשר כל אחד ואחד בעצמו יהי' ביכולתו לעבוד את הבורא ית"ש, וע"כ בחנוכת המזבח שהוא החנוכה והתחלה לעבודה כבר הבינו שנכון שהם יתנדבו תחילה ויעשו פתח ודרך לפני כאו"א:
במ"ר תן לחכם ויחכם עוד זה בצלאל שאמר למרע"ה מהו המשכן א"ל ששרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה, א"ל בצלאל והיכן התורה נתונה א"ל משאנו עושין את המשכן אנו עושין את הארון, א"ל אין כבודה של תורה בכך אלא אנו עושין הארון ואח"כ המשכן ע"כ, להבין ענין פלוגתתם דהנה כתיב כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה', הרצון כי כל איש נשתלח לעוה"ז לעבוד עבודת השי"ת כ"א לפי שורש נשמתו ולכך הדרך ההוא ישר' בעיניו ומדמה לו שאי אפשר להיות באופן אחר, וזהו ותוכן לבות ה', שיודע מה ששייך לאדם בעוה"ז כפי שורשו, והנה מרע"ה זכה לכל השגות ומדריגות הגבוהות בסנה כשהי' אז בן שמונים שנה, וידוע מזוה"ק דהסט"א רדף אחריו בנערותו, אך הוא ע"ה עבד בכל כחו לגרש הפחיתות מעצמו וקידש כל אבריו עד שזכה למה שזכה להתוה"ק והשגות הגבוהות, ולכך אמר לעשות משכן תחילה ואח"כ הארון כדרכו בקודש לקדש אבריו תחילה, וזה הוא המשכן שרומז על האברים וע"י פעולות האדם במלאכת המשכן הוא השראת שכינה וקדושה, וע"י כן באין לתורה, ובצלאל הי' היפוך זה, דכשהי' בר תליסר שנין כבר הי' לו השגות גבוהות מאד כאמרם ז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וזכה לתוה"ק, ע"כ אמר לעשות הארון ואח"כ המשכן דע"י הארון שהוא התוה"ק יכולין לקדש א"ע בעבדות השי"ת, וזאת היתה פלוגתתם, ובאמת כן הוא הדרך לפני כל בני חילוף כמו שנפסקה הלכה ועשה בצלאל, מעשה רב, וכנראה שמרע"ה הודה לו, שהרי א"א לאדם להמתין בלימוד התוה"ק עד שיקדש אבריו, דהאיך יבא לזה בלא תורה, ורק מרע"ה מצד עוצם גדלות נשמתו הי' יכול לבוא לזה, וכעין זה יש להבין פלוגתתם בגמ' כמי שהוא במדבר וא"י מתי שבת אם ימנה הימי חול ואח"כ לשבות או להיפוך, דמ"ד דמונה ששה ואח"כ שובת סובר שיקדש ויטהר אבריו בימי המעשה במעש"ט אשר יעשה ועי"ז יבא לקדושה ושבת, ומ"ד שובת ואח"כ מונה סובר דע"י השבת יכולין לטהר הימי מעשה, ובזה נבין השינוי שיש בלוחות האחרונים מהראשונים, דבראשונים נאמר הטעם על שביתת מלאכה בשבת שביתת השי"ת, ובאחרונים יצי"מ, דראשונים מרמזין ומורין לאדם לטהר ימי המעשה ועי"ז לבא לקדושה, שאז הי' קודם חטא העגל היו יכולין לבא לזה, ובאחרונים שהיו אחר חטא העגל קשה מאד לבא לזה ולכן כתיב יצי"מ דכמו שבמצרים לא הי' להם לישראל שום הזדככות משלהם מקודם, ורק משמים ניתנו להם השגות ואח"כ הימי הספירה להזדככך ולבא למ"ת וכן הוא עבודת השי"ת כנ"ל, וגוף דברי המדרש קשה להבין דבגמ' מבואר להיפוך, דבצלאל אמר לעשות המשכן ואח"כ הארון דלהיכן אכניסם, יע"ש, והגמ' בעצמו ג"כ קשה להבין כיון שהיו מקופלין ג' חדשים וא"כ נשאר הקו' להיכן אכניסם, אך נראה שפלוגתתם של מרע"ה ובצלאל היו רומזין לפנימיות הענין לענין עבדות כנ"ל: