Shem MiShmuel, Sukkot 8

שנת תרע"ח

הנה בחג זה יש ארבע מצוות נוספות על שאר החגים סוכה, ולולב, ניסוך המים, וערבה, ונראה עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (צ"ט:) ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי כו' וקרי לעשו ואמר וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים והביאה לי ורבקה אמרה אל יעקב בנה כו' ופקידת לי' לאתערא איהו באינון מטעמים דילי' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין ובקול קול יעקב בההיא שופר וכו', והיינו דטעם הוא פנימית המאכל, ויצחק קרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום אורחוי, היינו כמה פנימית, דהיינו התלהבות ורגש הנפש, יש בעובדין דבני נשא, והיתה עצת רבקה ליעקב לאתערא איהו באינון מטעמים דילי' דהיינו צלותין ובעותין שכל ישראל מתעוררין בחיות עצום והתלהבות ובכיות בתפילות דר"ה, ומדברי זוה"ק ח"ג (רנ"ח:) הבנתי דהשופר הוא דוגמת ויבא לו יין וישת דאתי מרחוק מגו אתר דחמרא עתיקא עיי"ש והבן, וי"ל דבשביל שתי אלה צלותין ובעותין דוגמת המטעמים, וקול שופר דוגמת ויבא לו יין, זוכין ישראל בשתי מצוות לולב וסוכה, ע"י הצלותין ובעותין זוכין ללולב שהוא הלל בהתלהבות לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' כבמדרש, ויובן יותר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דכל ענין לולב הוא ענין תפלה, ודייק מדברי הש"ס דקרי ללולב הושענא עכ"ד, ומתדמה לצלותין ובעותין, ושמעני מהקדושים בדור שלפנינו שלא רצו לקנות אתרוג עד אחר יוהכ"פ באמרם שלפי מסת התפילה כן מזדמין להם אתרוג נקי ובדמעותיהם מדיחין את הכתמים מהאתרוג שלהם, ויש שהי' כחם יפה ולקחו אתרוג צרור כמו שבא ממרחקים ולא ראו אותו ולא פתחו אותו כלל עד יום א' סוכות שפתחו אותו למצוה והי' נמצא תמיד הדר ומהודר, והוא מתאים לדברינו שבזכות הצלותין ובעותין שהם המטעמים זוכין למצוות לולב, ובזכות השופר שהוא דוגמת ויבא לו יין זוכין למצוות סוכה, דבזוה"ק דסוכה היא אימא שמסככת על בנין, ועיין בזוה"ק ח"ב (קמ"ט: וקפ"ד:) והוא פשוט למבינים:

והנה ביוהכ"פ יש שתי מצוות, מצוות עינוי היא הצום ואיסור מלאכה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור שבאשר עינוי יש בו אבידת הנפש כבש"ס, ע"כ בשביל שישראל עושין מצוה זו ואינן משגיחין על חיות נפשם, זוכין לעומתו לחיים עלאין עכ"ד, וי"ל שזהו ענין שזוכין לניסוך המים בחג, שמושך חיים ממקור מים חיים דלעילא, ולעומת איסור מלאכה שהוא סילוק הרעיון מעניני ותיקוני זה העולם, זוכין לעומתו בחג למצוות ערבה שרומזת לרקיע ערבות כמ"ש הרבינו בחיי בס' כד הקמח, שבו ענינים שלמעלה מזה העולם כבש"ס חגיגה, ונראה שזה שעלה שלה משוך כנחל רומז להיות משוך אחר השי"ת הנקרא רוכב בערבות, וכ"ז זוכין בשביל איסור מלאכה, היינו שלא להיות נמשך אחר טרדת הפרנסה וטורח המלאכה:

ומעתה מבואר דארבע מצוות אלו שבחג זוכין בשביל ארבעה ענינים שבר"ה ויוהכ"פ, ומובן ממילא הטעם דחג הסוכות איננו בניסן ועי' בטור תרכ"ה, כי אי אפשר שיהי' אלא אחר ר"ה ויוהכ"פ:

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' אני ה' אלקיכם, ויש להבין למה סיים אני ה' אלקיכם וכי בכל מצוה ומצוה מסיים כן אתמהה, וברש"י ויקרא (י"ח ב') שזה נאמר לכוונה מיחדת, או מפני שקשה על האדם כברש"י שם (כ"ה ל"ח), ובמתנות עניים כתיב נמי אני ה' אלקיכם היינו מפני שיותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס, וגם שם דרשו ז"ל דקאי אפרשה שלמטה ומכאן שאומרים מלכיות בר"ה, אבל כאן יש להבין למה נכתב כן:

ונראה לפרש דהנה בכד הקמח שסוכה מביאה לידי רוה"ק, שסוכה היא מלשון ראי', וכמו ששרה נקראת יסכה ע"ש שסוכה ברוה"ק ושהכל סוכין ביופי' כברש"י סוף פ' נח, ויש ליתן טעם למה מצוה זו מסוגלת לרוה"ק יותר משאר מצוות, כי באמת האדם שיש בו נשמה הקדושה חלק אלקי ממעל לעולם הי' צריך להשתמש ברוה"ק, אם רק כשאיננו בעל עבירות ח"ו, ומ"מ הרי אנו רואין שאפילו הכי לאו כולם זוכין לרוה"ק, והטעם פשוט שהאויר וגשמית עוה"ז מפסיק וצריכין לזה זכות מיוחדת, וע"כ בבהמ"ק היו מרבית הצדיקים זוכין לרוה"ק וכבמדרש ויצא (פרשה ע'), והנה באר בשדה זו ציון, והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוה"ק, והטעם י"ל כנ"ל דמאחר ששם לא הי' האויר כ"כ מגושם, ועשרה נסים נעשו בכל יום במקדש, וידוע דכל נס הוא ממקום גבוה למעלה מהטבע, ומספר עשרה נסים שהוא מספר כללי מורה שבהמ"ק בכלל הוא למעלה מן הטבע, וע"כ אין אוירו מגשם, ושוב ממילא נשמות טהורות זוכות לרוה"ק:

והנה סוכה איתא בספרים שהיא דוגמת בהמ"ק, וכן גמטריא שלה היא צירוף שני שמות הידועים והוא צירוף עליונים ותחתונים וזהו דוגמת בהמ"ק, וידוע עוד בדברי המקובלים שהסכך והדפנות וקרקעית הסוכה כולם רומזים לשמות הקדושים, ובש"ס כשם שחל שם שמים על החגיגה כן חל שם שמים על הסוכה, וע"כ האויר שלה איננו מגשם כ"כ, וע"כ מצוה זו מסוגלת לרוה"ק, כעין מקדש שמשם שואבין רוה"ק:

ולפי האמור יש לפרש הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי, ועוד ידעו כי אני ה' אלקיכם, כי באם מביאה מצוה זו לידי רוה"ק, מובן שכ"ש שמביאה לידי דעת את ה':

במדרש א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טמיא דידי' בר מני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו"כ, וכבר הגדנו פירושו של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ואין לכפול הדברים:

ולדידי נראה עוד לומר דהנה בפרשת הפסח מצינו שבפרשה שאמר מרע"ה לישראל יש בה תוספות על הפרשה שהגיד השי"ת למשה, מרע"ה הוסיף תיבת משכו וקחו ובמאמר השי"ת למשה נאמר רק ויקחו ודרשו ז"ל שאמר מרע"ה משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ויש להתבונן היתכן שעד כה שראו ישראל תשע מכות מופלאות עדיין לא פרשו ידם מע"ז, ואם בראשונה לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שפירשו במדרש שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, זה הי' קודם שהתחילו המכות, אבל אחר תשע מכות וכבר פסק מהם השיעבוד, לא יתכן לומר שעוד לא משכו ידם מע"ז, ועוד למה לא אמר השי"ת כן למשה, עוד זאת הוסיף משה לומר ולקחתם אגודת אזוב מה שלא כתיב במאמר השי"ת למשה:

ונראה דמקור אחד לשני דברים אלו, דהנה פסח הוא הזמנה למיכל אפתורא דאבוהון כבזוה"ק, ובוודאי דלאו דבר נקל הוא לאנשים שהיו במ"ט שערי טומאה והוצרך להוציאם בחפזון דכמעט קט הי' ח"ו נופלים בשער הנ' של הטומאה, ובכ"ז יהיו מוכנים למיכל אפתורא דאביהן, וזה שחשש משה שאין בכח ישראל לעשות כן, והבין משה שכוונת השי"ת היתה שע"י שישליכו מעליהם בתוקף ובכח את הרהורי ע"ז שבודאי היו רודפין אחריהם, עי"ז עצמו יבואו לעומתו בקדושה, כי כך היא המדה שכפי מסת שאדם בורח מדבר חיצוני בא לעומתו בקדושה, כמ"ש הזוה"ק והזכרתיו כמה פעמים, והבריחה מהרהורים רעים אלו זו נקראת משיכת יד מע"ז, היינו שלא יהי' להם שום מגע ומשא ומתן עם הרהורים אלו, ואם כה יעשו יבואו לעומתו להתדבק באחדות ה' ויזכו למיכל על פתורא דאביהן:

וי"ל דמהאי טעמא הבין מרע"ה בדברי השי"ת שהנתינה מן הדם תהי' באגודת אזוב, דהנה בזוה"ק שסגולת האזוב שמבער רוחות רעות, ויש להבין התינח בא"י שנתבקש לעקור מתוכה כחות רעים כמו שנצטוינו לעקור משם ע"ז, אבל במצרים שישראל עומדים הכן לצאת משם, מה לנו ולהם לנקות את ארצם:

ונראה דהנה כתיב ועברתי בארמ"צ בלילה הזה וכמו שבהגדה עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, ובאשר ארץ מצרים ארץ טמאה איננה ראוי' לגילוי שכינה, וגם הנה אמרו ז"ל שהמשקוף ושתי מזוזות היו תחת שלש מזבחות שכל אלה אינם ראוים במקום טמא הזה, וע"ז באה המצוה שתהי' ההזאה באגודת איזוב המבער את רוחא דמסאבא, ולעומת דחיית רוחא דמסאבא נעשה המקום מקום השראת השכינה, וכעין דברינו הנ"ל דע"י הבריחה מכחות חיצונים זוכין לעומתו לבוא בקדושה, כן היא המדה נמי בעולם, שעולם שנה נפש הם בסיגנון אחד, ובמקום שנדחו משם כחות הטומאה נעשה המקום מקום השראת השכינה, ועי"ז הי' המשקוף ושתי המזוזות מעין שלשה מזבחות, ובאמצעות השלשה מזבחות היתה יכולה להיות התגלות אלקית בכל ארץ מצרים:

וע"כ הבין מרע"ה בדברי הקב"ה שהכוונה שימשכו ידיהם מע"ז כנ"ל, ושתהי' הנתינה באגודת אזוב:

והנה במדרש רבי מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין והערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל האברים גדול מאלו שהם שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה, ולעיל מיני' במדרש שד' מינים אלו רומזים להקב"ה, והיינו שהאדם מזמין את אבריו להודות ולהלל, ובזה נעשים הם עצמם מרכבה לשכינה ושורה עליהם שם ה', ובפייט בהדר לכפר סרעפי לב, בכפות לכפר שזרה מול לב, בעבות לכפר סיקור עין ולב, בערבה לכפר ניבול פה עם לב, וכנראה שהפייטן לקח דבריו מהמדרש הנ"ל כל עצמותי תאמרנה, והיינו שלהיות אברי אדם מרכבה לשכינה זה דבר רחוק מאוד, אלא ע"י שדוחה מהם חלקי הרע זוכין לעומתו להשראת השכינה, כי כך היא המדה כנ"ל:

ולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, דכמו לקיחת אגודת אזוב שזכו לעומתו ביעור כחות חיצונים להשראת שכינה, שזה גרם לביזת הים וביזת ל"א מלכים, דענין הבזה הי' מעון לחלקי הקדושה שהיו מפוזרין ביד המצרים והכנענים כדאיתא בספה"ק, ובאשר היתה בישראל השראת השכינה היו נמשכים חלקי הקדושה לישראל, כטבע החלק הנמשך אחר הכלל, וכמו טבע האש המתנונעת למעלה לשורשו יסוד האש, עאכו"כ לקיחת הלולב שהאדם בעצמו נעשה מרכבה לשכינה בכל פרט ופרט ע"י דחיית הרע מאבריו, מובן שכל חלקי הקדושה שבעולם יהיו נמשכין אחריו:

בש"ס ר"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, וכן הד' מינים באים לרצות על המים, ויש להבין הלוא ישראל נוטלין ברכתם בשמ"ע:

ונראה לפרש ע"י מאמרם ז"ל כל השקפה לרעה חוץ מהשקפה של מתנות עניים, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי התחתונים אינן יכולין לסבול רוחניות, וכמו שאמרה אשת מנוח מות נמות כי אלהים ראינו, וע"כ כל השקפה שהיא התחברות הרוחניות לגשמיים אין הגשמיים יכולין לסבול וגורם להם רעה, חוץ מהשקפה של מתנות עניים כי אני את דכא אשכון ובאמצעות מתנות עניים דהיינו התחברות להעני יכולין לסבול ושוב מובן שגורם טובה עכ"ד:

ויש לפרש ולבאר הדברים עפ"י דברי הרמב"ן בפסוק הנאמר בברכות פ' בחקותי (כ"ו י"א) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וז"ל ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר ולא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת (הקללה) [צ"ל הקלקלה] המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך, אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבוא כמשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה כדברי רש"י עכ"ל, ואף שדבריו הם סתרי התורה כמ"ש בעצמו וחוצפה היא לפני אנשים כמוני לפרש דבריו כי אין לנו עסק בנסתרות ואין אתנו יודע אף כטפה מן הים, מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין, ויש לפרש דבריו גם קרוב לפשוטו, כי ידוע שטבע החלק להשתוקק ולהתדבק להכלל שהוא שורשו, כמו האש שמתנועעת למעלה לשורשו ליסוד אש אלא שנאחז למטה בהפתילה, ומ"מ כשניתן אש ממש גדול ממנו למעלה אין כח באחיזתו למטה בהפתילה לעצור בעד האש שבפי הנר, ונתנתק ועולה ומתדבק בהאש שלמעלה:

וכדמיון זה יש לומר בחלקי הקדושה הנאחזים בהתחתונים כשמתקרבים להם רב קדושה רוחנית, אין להרכבה והאחיזה שבתחתונים כח לעצור בעד חלקי הקדושה שלא יעלו ויתדבקו ברב קדושה, וכדמיון מחט קטנה הנמשכת אחר אבן השואבת ואין להדבר שהמחט תחובה בו כח לעצור בעדו, וע"כ כאשר שכינה שורה בישראל הי' חשש שמעט חלקי קדושה והנשמה הקדושה שיש בכל אחד מישראל יומשכו אחר כלל הקדושה, והרכבת הגוף לא תעצור כח לעכב בעדה, וכדמיון נדב ואביהוא שיצאה נפשם באהבה וכמו שפירש האוה"ח ריש פ' אחרי, והוא כדמיון כלי שמגעילין אותו ברותחין שהרותחין מושכין הבליעה לחוץ, בזה באה ההבטחה ולא תגעל נפשי אתכם, והיינו שהקדושה בישראל תתאחד אתם עד שלא תנתק ההרכבה, והגם שאפי' אם אין עושין רצונו ית"ש באה ההבטחה זו, ומ"מ הבטיח עוד שאפי' בהיותם עושי רצונו שחלקי הקדושה מתלהבין מאד לצאת מנרתיקם וכמו נדב ואביהוא, וא"כ כשעושן רצונו ית"ש יש חשש יותר, ע"כ באה ההבטחה ולא תגעל נפשי אתכם, כן נראה לפרש דברי הרמב"ן ז"ל, ואם שגיתי ה' יכפר בעדי:

ולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהתחתונים אינם יכולין לסבול רוחניות וכמאמר אשת מנוח כנ"ל, באשר הרוחניות מושכת מהתחתונים כל חלקי הקדושה שיש בהם, וע"כ כל השקפה לרעה חוץ מהשקפה הנאמר במתנות עניים, שהרי בעניים אין הרוחניות מושכת מהם, שהרי לעולם אני את דכא ואינו מזיק להם, אדרבה מחי' אותם כמ"ש להחיות רוח שפלים, וה"ה להמתחבר עמהם ע"י המתנות וכענין שבאה הבטחה ולא תגעל נפשי אתכם כנ"ל:

והנה בזוה"ק ח"ג (רל"ט.) אר"ש אלעזר ת"ח מיומא תניינא שריאו מייא לאתחזאה וכו' אמאי רשימין הכא דהא טובא דישראל לא הוי באתר דמיעוטא אלא באתר דרבוייא ובגין דאלין מיין דרשימין הכא אתמעטין אתי קרא לאשמעינן דכתיב והמים אינון דידיעין ביומי דחג וכו' היו הלוך וחסור טובא דלהון וכו' ועוד שם ואי תימא אי הכי רע עין הוינן לגבייהו אין דהא כתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו, אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא דלית ביומא שתא חדוותא כאלין יומין, ובגין דאנן יהבין בטוב לבא ובחדוותא דרעותא אתהפיך עלייהו גחלים על רישיהון גומרין מלהטן דחדוותא דילן עבדי לון ביש עכ"ל:

ויש להבין וכי בשביל שטובא דלהון מתמעט, מאי הי' הס"ד דרע עין הוינן לגבייהו, הגע עצמך הנותן מתנה לאחד אם אח"כ לא יתן לו עוד כלום אין זה נקרא רע, ואם בשביל שיתן לו מתנה מועטת מהראשונה יקרא רע עין, ועוד מהו דקאמר דגחלים אתה חותה על ראשו, דמשמע דאם לא יהבין לון כלל הי' נוח וטוב להם, אתמהה, שעכ"פ מוטב מתנה מועטת מכלל כלל לא, ועוד מה זה דקאמר דבגין דאנן יהבין בטוב לבא ובחדוותא דרעותא אתהפיך עלייהו גחלים על רישיהון גומרין מלהטן דחדוותא דילן עבדי לון ביש, למה יהי' רע להם מה דיהבין לון בחדוותא, והלוא ידוע דבכל מקום טובת עין מביאה ברכה ולא להיפוך:

אך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דבוודאי אם היו כלים לקבל הקדושה דהיינו אם היו נכנעים לקיים אני את דכא, בוודאי היתה הברכה והקדושה שישראל מושכין להם לטובה גדולה והי' להם בזה חיים וברכה, אבל באשר תמיד הם מתגאים ורואים תמיד א"ע צדיקים בעיניהם ומגיע להם עוד יותר, א"כ נהפך להם לרועץ שהקדושה וברכה הנוספת להם משכו מהם כל ריח וניצוץ טוב שמהקדושה מוצאו, וזהו הענין שהלוך וחסיר דכל כמה שנתרוקנו מחלקי הטוב ונתמעט הנשאר שבהם, שוב אף הקדושה מועטת די לשאוב מהם חלקי הטוב, וכמשל להגביה חתיכת ברזל גדולה צריך להיות גם אבן השואבת גדולה וכבידה ולמשוך מחטין קטנות די באבן שואבת קטנה, וזהו שאלת הזוה"ק אי הכי רע עין הוינן לגבייהו, כי בזה שפוחתין והולכין מראין שהכוונה למצוץ ולשאוב מהם את לשד חיותם, ותירץ שבודאי כן הוא שבזה נוטלין מהם כל חלקי הטוב וכמ"ש כי גחלים אתה חותה על ראשו, אבל אנן לא יהבינן להו אלא בחדוותא, דסטרא דקדושה הוא תמיד בחדוותא ובנהירו דאנפין, ובאשר אנן מושכין להם קדושה וברכה צריך להיות בחדוותא, אבל תקנתם קלקלתם, דבגין דאנן יהבין להון בטוב לבא ובחדוותא דרעותא, א"כ אנן מושכין להון רב קדושה עילאה זה עצמו עביד לון ביש, כי אלמלא הי' כ"כ בחדוותא וברעותא לא היו מושכין כ"כ קדישא עלאה, לא הי' בה כ"כ כח למשוך מהם כל חלקי טוב, אבל בשביל שמושכין לון קדישא עילאה נתהפך להם לרועץ כ"כ, ומ"מ אין אנו מתכוונים בתחילה לרע להם, כי באם היו נכנעין, היתה להם בזה טובה גדולה, ולזה אנו מתכוונין והם בעצמם מריעין לנפשם, ובוודאי אם המצא תמצא אפי' אחד הראוי לקבל הברכה והקדושה יש לו טובה מהמשכה שישראל מושכין לון, אבל מרביתם שמתגאים עוד מגרע גרע להו, ובזה באו דברי הזוה"ק לנכון:

והנה ידועין דברי הר"ן בדרשותיו בהא דהמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, משום דהמתפלל הוא כמו צנור שדרך עליו עוברין הברכות למי שנתפלל עליו, ע"כ הוא נענה תחילה עכ"ד, ולפי"ז בנ"ד שישראל מושכין ברכה וקדושה על האומות והאומות אינן כלים המקבלים ולא עוד אלא מה שהי' בידם נטל מהם כנ"ל, חוזרין הברכות לצנור הנמשך ממנו והם ישראל, א"כ זוכין ישראל בכל המשכות והנוספות עליהן:

ולפי האמור יובן הא דנסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, דזה שמושכין עבור האומות חוזר על ראש ישראל בתוספות מרובה, וכן הא דארבעה מינים באין לרצות על המים נמי הכי הוא:

אך עוד פש גבן לבאר א"כ מה בין שמ"ע לכל ימי החג, ועוד מהו שניתן לישראל בשמ"ע הלא כבר יש להם מכל ימי החג:

ונראה כעין דברי הזוה"ק תולדות דיעק"א לא השתמש בהברכות של ויתן לך בזמה"ז אלא הניח לון לבתר, ובזמן הזה השתמש באינך ברכות, בסגנון זה י"ל בנ"ד דהברכות הן כוללין רוחניות וגשמיות, ואפילו הברכות שמושכין עבור אומה"ע יש בהן ברוחניות, ומ"מ מובן שברכות ישראל הן יותר פנימים, וע"כ ישראל משתמשים בברכות אלו של ימי החג לחיצוניותם, ואפי' למה שנחשב פנימית לגבי אומה"ע, אבל ברכות שמ"ע מניחין להיותר פנימית לבד ולא ישתמש מהם לחיצוניות וגשמיות כלל, ולא יתמעט מהם כלל לצורך גשמי:

שמחת יו"ט וביותר בחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו, נראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין כבוד באשר הוא דבר עליון כמ"ש ובהיכלו כולו אומר כבוד, והסט"א הוא בזיון וכידוע מענין פעור, והם נקראים גלוליהם וברש"י מפני שהם מאוסים כגללים, ע"כ חלוקת כבוד לאדם היא לו לשמירה, וזהו ענין שהפליגו ז"ל בענין כבוד המת שהוא שמירה לו שלא יתאחזו בו החיצונים עכ"ד, בסיגנון זה י"ל בענין שמחה שהיא דבר עליון, כמ"ש עוז וחדוה במקומו, וידועים דברי הזוה"ק בפסוק כי בשמחה תצאו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, שסט"א הוא יללה כשמה של זאת הרשעה על שם שמיללת עכ"ד, ואפי' שמחה של הוללות אין לה מצד עצמה אלא גזל ועושק הוא אתם מהקדושה, והדברים עתיקים, ע"כ ביו"ט שיש בו מאור הגנוז כבזוה"ק פ' אמור, ואף שנגנז מפני הרשעים, מ"מ ביו"ט נתגלה ממנו ואין חשש מפני הרשעים, כי שמחת יו"ט היא שמירה לזה, ולפי זה מובן שבחג הסוכות שישראל צריכין הגנה מחמת הבריחה מפני עשו כמ"ש ויעקב נסע סכותה וכבזוה"ק, נדרשת השמחה ביותר להיות לשמירה, וע"כ הוא ביחוד זמן שמחתינו:

בפייט ליום שני, הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים, נראה לפרש שניטלה מהם החיות וניתנה לישראל, כי הסט"א נקרא זבחי מתים, באשר הם פגרים מתים בלי חיות, ורק מחמת חטא ישראל גוזלין החיות מישראל, וכאשר ישראל עשו תשובה בר"ה ויוהכ"פ ונצחו דינא ניטלה מהם החיות ומחזירין אותה למקומה לישראל, וע"כ מצוות חג הזה הן רק בשמחה ורגש חיות, וכבמדרש כל עצמותי תאמרנה, ובירושלמי לולב היבש פסול משום לא המתים יהללו:

למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים, ויש להבין הלא שלש מתנות טובות היו לישראל במדבר מן ובאר וענני כבוד, ולמה לא נעשה זכר כי אם לענני כבוד בלבד:

ונראה דשלש מתנות טובות אלו מקבילים ומביאים תועלת לגוף ונפש ושכל, מן הוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין והוא מפקח השכל, וכנראה שהוא מקשר הנשמות בשורשן, וחכמינו ז"ל רמזו זה בש"ס יומא (ע"ה.) תניא אידך גד שמגיד לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו', עוד שם אם נמצא עומרו בבית רבו הראשון וכו' עוד שם אם נמצא עומרה בבית בעלה וכו', באר, היא הנובעת ממטה למעלה והיא לעומת הנפש שפירושו רצון כמ"ש אם יש את נפשכם, וכברש"י חולין (ק"כ.) בהא דנפש לרבות השותה וכבר הזכרתיו הרבה פעמים, והיא התשוקה שבלב ישראל לאביהן שבשמים, ורמזו ז"ל במדרש ויצא וירא והנה באר בשדה רבי חמא בר חנינא פתר בי' שית שיטין ור' יוחנן פתר לה בסיני, הרי שבעה דברים שנכללו בה לעומת שבע מדות הנפש הנטועות בלב, ענני כבוד הם מקיפים גם את הגוף, ע"כ הביאו תועלת גם לגוף לכללו בקדושה העליונה עם הנפש והשכל, והם מתאימים למשה אהרן ומרים, שבזכותם היו להם הג' מתנות טובות, מן בזכות משה, וכבר דברנו באריכות שמרע"ה הי' השכל של ישראל והשלימם בבחי' השכל, וע"כ אמרו ז"ל נדרים (ל"ח.) שלא ניתן הפלפול אלא למשה והוא נהג בו טובת עין ונתנו לישראל, וידוע דפלפול הוא תולדות השכל, באר בזכות מרים, והיא השלימה את ישראל בהתעוררות הנפש ובתשוקה לשמים, וכמ"ש ותקח מרים הנביאה את התוף בידה וגו', וידוע דכלי זמר מעוררים את כחות הנפש, וכמו שפעולתה בגשמיות כן ברוחניות, ענני כבוד בזכות אהרן, והוא השפיל א"ע לעשות שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואפי' לאנשים פחותים בשפל המדריגה השפיל א"ע להגביהם, וע"כ בזכותו ענני כבוד שמקיפין את חלקים הפחותים שבאדם שהוא הגוף וכנ"ל:

ויש לומר שלעומת שלשה אלו הם שלשה זמנים, ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, ראש השנה כשמו בחי' הראש שהוא השכל, יוהכ"פ בנפש ומצוות עינוי שהיא אבידת הנפש, ולעומתו מתעוררים ישראל בתשוקה לאביהן שבשמים בנפש חפיצה, ובהקדושה של שחרית יסד הפייטן רצית להמציא כופר לנפש קדוש לבעבור תברכך כל נפש, צום אבחרהו קראת עינוי נפש, וידוע עוד מענין עשרה עמקים שבלב שלעומתם אומרים בעשי"ת שיר המעלות ממעמקים, וביוהכ"פ נפתח עומק העשירי שבלב, וע"כ לעומתו הוא זמן שכה"ג נכנס לפני ולפנים, וידוע שק"ק בעולם הוא דוגמת הלב שבאדם, סוכות הוא שהאדם בכל אברי הגוף נכנס לסוכה, הוא קירוב גם לגוף, וחכז"ל רמזו לזה שכל ענין ישיבת סוכה קראו בשם השינה, ישנים תחתיו אין ישנים תחתיו, כי בעת השינה לא נשאר בהגוף אלא קיסטא דחיותא, וכן היא צורת המצוה שהגוף אף בלי השכל ובלי הנפש יתקרב ע"י מצוה זו, ובאמת שזהו תכלית שלימות האדם שאפי' חלקיו הפחותים יהיו נכללים בקדושה, וקירוב השכל איננו כ"כ רבותא כמו קירוב הנפש, וקירוב הנפש איננו כ"כ רבותא כמו קירוב הגוף, וסוכות הוא זמן קירוב רחוקים, וזהו ענין ניסוך המים שבסוכות, וכבר דברנו מזה באריכות, וכל עוד שאין הגוף נכלל ג"כ בהקירוב עדיין אינו נקרא אדם שלם:

והנה ענין זכר לנסים נראה שהפירוש הוא שהנס עצמו נשאר קיים לדורות, ובכל שנה שהגיעה העת נתעורר ענין הנס, וי"ל שדווקא כשהנס הי' בתכלית השלימות, שהי' גם קירוב הגוף, דאל"ה הגוף משכח, וידועין דברי בעש"ט בטעם עונג שבת:

ולפי האמור י"ל שמחמת שהמן והבאר היו רק לעומת השכל והנפש, ע"כ לא נעשה זכר לנסים האלו אלא לנס ענני כבוד שהוא שלימות גם לגוף וכל חלקי האדם נוטלין חלק בזה:

במדרש שצ"ח כבשים שמקריבין בסוכות הם לבטל הצ"ח קללות שבמשנה תורה, וכן בפייט ליום שני רציתי שיים שמונה ותשעים, קלוע בם תוכחות שמונה ותשעים, והטעם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי בהתוכחות כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגו' ובסוכות זמן שמחתינו שישראל שמחים בעבודתם, ע"כ מבטל מהם התוכחות עכ"ד, ועדיין יש להבין למה זה הוא בשביל הכבשים שמקריבין, דמשמע שהקרבת הכבשים גורמת זה ולא משום שמחת היו"ט לבד וסוכה ולולב:

ונראה דהנה שמחה באה מצד השלימות, וזה כל ענין שמחת נשואין, והשורה בלי אשה שורה בלי שמחה, כי האיש לבדו הוא פלג גופא, ואיננו אדם שלם, ושלימת האדם היא כאשר הוא נקי מפסולת ונדחה חלק הרע מקרבו, כי צורת האדם היא מחברת ובעוד חלקי הרע שוכנים בקרבו הם מקלקלים את כל החיבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ודייק לה מש"ס סנהדרין (פ"ח:) דאי לולב צריך אגד גרוע ועומד היא וכבר הזכרתי זה, וזהו הענין דאמרו ז"ל מנחות (כ'.) כפרה ושמחה, וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, היינו שטהרת, דטהור מתרגם דכי, ומהאי טעמא הוא, והנה האבות באשר עדיין יצאה מהם פסולת, ישמעאל וכל בני קטורה מאברהם, ועשו מיצחק אף שהם בעצמם היו שלמים, מ"מ לא הי' ביכולתם להשפיע שמחה בזרעם אחריהם כמו יעקב שהיתה מטתו שלימה, וע"כ השמחה בישראל מתייחסת לעולם ליעקב כמ"ש רנו ליעקב שמחה, והנה פרים ואילים וכבשים איתא ברש"י פרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, ע"כ השמחה בישראל שמתייחסת ליעקב באה באמצעות הצ"ח כבשים שהם כנגד יעקב, ונראה שכל השמחה של חג הזה היא מחמת שמתייחס ליעקב כמו שבא ברמז ויעקב נסע סוכותה, וע"כ הוא זמן שמחתינו, והצ"ח כבשים הם אמצעיים להשמחה:

ונראה עוד לומר שבשמחת החג מתקנין כל עבודות של כל השנה שהיתה חסרה להם השמחה, ונחשבת עבודת כל השנה כאילו היא בשמחה, וע"כ מבטל הצ"ח קללות, ולאו משום שמחת החג לבד, וזהו שכתוב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה, ואף שבפסח ועצרת נמי חוגגים משמע שחגיגת החג נוגעת לכל השנה יותר מחגיגת פסח ועצרת:

במשנה ושאין לה שלש דפנות, ובש"ס שם דאתאי הילכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח, ויש להבין למה לא נכתב זה להדיא או ברמז עכ"פ בתורה ולא הי' צריכין להלכתא:

ונראה דהנה איתא במקובלים שסוכה היא אות ה"א משם הקודש ונרמזת בדפנות הסוכה שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כמו אות ה"א שאין בה אלא כשתי דפנות והשלישית כמין יו"ד, ודוגמתן דפנות הסוכה:

והנה בש"ס מנחות (כ"ט:) ומפני מה נברא העוה"ז בה"י מפני שדומה לאכסדרה [ברש"י שפתוח מתחתיו] שכל הרוצה לצאת [ממנו לתרבות רעה] יצא, ומ"ט תליא כרעי' דאי הדר בתשובה מעיילי לי' [בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו] וליעייל בהך, לא מסתייעא מילתא [דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצה"ר הלכך עבדי לי' סיוע פתח יתירא] כדר"ל דאמר ר"ל מה דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטהר מסייעין אותו [אלמא בעי סיוע]:

ונראה דהא דר"ל דהבא ליטהר צריך סיועא, אתיא כאידך דר"ל פסחים (קי"ט.) אמר רשב"ל משום ר' יהודה נשיאה מאי דכתיב וידי אדם תחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין, [פירש"י שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר], והא דפירש"י במנחות מפני יצה"ר י"ל שמחמת מדת הדין המקטרגת למעלה יש כח ורשות ליצה"ר למטה להפריע את לב בעלי תשובה מלעשות תשובה, ואידי ואידי חדא מילתא הוא, אך בעיקר הקטרוג של מידת הדין יש להבין הרי תשובה קדמה לעולם וכך היו התנאים בתחילת הבריאה ושוב מה קטרוג שייך ע"ז:

אך כבר הגדנו דוודאי בתשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות לא שייך קטרוג, אלא אף תשובה מיראה אם התשובה היא תשובה שלימה כבש"ס שלהי יומא ה"ד בעל תשובה וכו' דקצת משמע שם דמיירי בתשובה מיראה עיי"ש לא שייך עוד קטרוג, וא"כ הא דיש עוד קטרוג מיירי כשאין תשובתו שלימה לכל פרטיו, וע"ז שייך קטרוג מדת הדין לומר אל תקבלם, מפני כי התשובה איננה שלימה עפ"י הדין, וצריך לזה חסד, והוא ימין ה' הפשוטה לקבל שבים, וא"כ הא דתליא כרעא דה"י בשביל בעלי תשובה נמי עבור אותם שאין תשובתם שלימה שאיננה עפ"י הדין:

ויש לומר דהיינו הך דאיתא בהאריז"ל דסוכות הוא ימינו תחבקני ולזה רומזין נמי דפנות הסוכה נגד ג' פרקי היד המחבקת, שפרק השלישי שהוא כף היד אינו אלא טפח, כי ימין ה' הפשוטה לקבל שבים, ותליית כרעא דה"י חדא מילתא הוא, והכל בשביל אותן שאין תשובתם שלימה עפ"י הדין, ומינה דאף איתם אם רק באין ליטהר הסוכה קולטתם:

ובזה יש לפרש הא דאתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקמה אטפח, ולא נכתב זה להדיא, או ברמז עכ"פ בתורה, דהנה תורה שבכתב נגלה לכל והי' המקטרג מקטרג כנ"ל, ע"כ אין לזה רמז בתורה שבכתב אלא בהלכות תורה שבע"פ שאיננה נגלית להמקטרג:

והנה זה לימוד לכל אדם הבא לטהר וכחות רעים רודפין אחריו, להשקיע עצמו בתורה שבע"פ, והיא הטמנה טובה שאין למעלה הימנה, וכענין יעק"א ע"ה שהטמין עצמו בבית עבר מפני רדיפת עשו אחיו: