Shem MiShmuel, Sukkot 1

שנת תרע"ב

יש להתבונן במצות סוכה שאמר הכתוב באספך מגרנך ומיקבך, ואמרו ז"ל מכאן שעושין סוכה מפסולת גורן ויקב, ומחובר פסול לסכך בו, דהנה החג נקרא חג האסיף באספך את מעשיך מן השדה, וידוע דכל עניני גשמיות הם משל וצל לעניני רוחניות, ובכן מובן דכמו בגשמיות שאז זמן אסיפה מכל תבואת השדה, כן הוא ברוחניות שכל תורה ומצות ומעש"ט שאדם מסגל כל ימות השנה, מתאספין בחג הסוכות, וכמו בגשמיות מקודם מנקין התבואה מהפסולת, ואח"כ מכניסין אותה לאוצר, ואם מכניסה במוץ שלה פטורה מן המעשר, שהדרך בארץ ישראל להכניסה רק אחר נקיונה מהמוץ והתבן, כן הוא ברוחניות, שכל תורה ומצות ומעש"ט באם יש בהן איזה מחשבה לא טובה, ומחשבת חוץ שאיננה לשם שמים, זה הוא כמו מוץ לתבואה, ואין מכניסין אותן לאוצר השמים, אך בר"ה ויוה"כ שרשעים גמורים נכתבים ונחתמין וכו', ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמו שרשעים גמורים בכלל, כן הוא בכל פרט ופרט בכל איש ואיש ובכל מצוה ומצוה, שכל איש ואיש נדחה חלק הרשע ממנו, וכל מצוה ומצוה נדחה ממנה הפסולת, עכת"ד, ובכן מובן שאחר ר"ה ויוה"כ שהתורה ומצות ומעש"ט מתנקים מהפסולת, היא שעת הכושר להכניסן לאוצר השמים:

ולפי האמור שביוה"כ נתקנו המצות ומע"ט מהפסולת, יובן מאמר הסתום בב"ר פ"ג מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו' עד ויהי ערב זה מעשיהן של רשעים ויהי בוקר זה מעשיהן של צדיקים יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יוהכ"פ, ולהנ"ל יש לפרש מעשיהן של רשעים היינו המעש"ט שנעשו עם פסולת והם כמו תוהו ובוהו, אך ביוה"כ נתקן הכל ונעשה מהכל יום אחד:

והנה יש שני מיני פסולת בתבואה, מוץ ותבן המוץ אין ממנו שום תועלת וזורה אותו לרוח שהרוח תשאנו לחוץ, ותבן אף שבערך התבואה הוא פסולת, מ"מ יש בו צורך להאכיל לבהמתו כמ"ש וארי' כבקר יאכל תבן, ולשאר צרכים, כן הוא בתבואה הרוחנית, תורה ומצות ומעש"ט, יש פסולת שנדחה לגמרי היינו מחשבת חוץ, וכן עבירות שהם כמו מוץ לתבואה כן עבירות הן קליפות להמצות שעשה בעוד שעבירה בידו, ובמד"ר פ' תולדות משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכיפורים ויש לו במה יכפר, ע"כ, הרי שדימו כפרת יוה"כ כמו העברת המוץ:

אך יש עוד ענין פסולת שהיא כדמיון תבן לתבואה, שהוא רק בערך התבואה נקרא פסולת, אבל מ"מ יש צורך בו כנ"ל, והיא דהנה איתא בחובת הלבבות דבמעשה המצות יש שני חלקים, עשי' הגשמית, והכוונה שהיא במצפון הלב, דע"י מעשה המצות בגשמיות זוכין בהאי עלמא, שהוא עולם הגשמי, וע"י הכוונה שהיא במצפון הלב זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון עכת"ד, והנה מה שכתב שבמעשה המצות ע"י העשי' זוכין בהאי עלמא, אין הפי' לטובת עוה"ז שהוא הבל ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק הפירוש שזוכין בהאי עלמא שיזדמנו לידו ענינים שמביאין אותו לחיי עוה"ב ושיסור ממנו כל מונע מלהשיג שלימותו, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה שזה הוא כל ענין היעודים הגשמיים, ולפי"ז יובן פי' מין פסולת ממעשה המצות שהם כדמיון תבן שהוא פסולת לתבואה, והיינו שהוא חלקי העשי' הגשמית שבמעשה המצות, שאף שיש צורך בו וזוכין בשבילו להאי עלמא, מ"מ לגבי כוונת המצוה שהיא המצפון נחשבת העשי' כפסולת בערכו, וכמו בתבואה מכניסין את הדגן לאוצר משומר, והתבן מאספין לשאר צרכים ומאכל בהמה, כן ברוחניות מכניסין את חלקי המצפון לאוצר משומר לחיי עוה"ב, וחלקי העשי' שנחשבין פסולת בערכו, מאספין לצורך עוה"ז כנ"ל, והנה זה נקרא פסולת גורן ויקב הרוחנית שמסככין בה הסוכה, לקיים סכותה לראשי ביום נשק (תהילים ק״מ:ח׳) והיא הגנה רוחנית ומביאו לידי חיי עוה"ב כבפייט סילוק יום ב' דסוכות, שהשומר מצות סוכה זאת יחשב לו ככל התורה זאת:

ולפי הדברים האלה יובן פסול מחובר לסכך בו, היינו שאף העשי' עצמה שזוכין בשבילה בהאי עלמא, היא רק באם הי' בהמצוה ההיא פנימיות ונעשית בהתלהבות, אז היא כדמיון תבן לדגן, שחלקי הפנימית ומצפון שבו מכניסין לאוצר משומר לחיי עוה"ב, וחלקי העשי' בהאי עלמא, אבל אם היא נעשית בלתי התלהבות רק כמצות אנשים מלומדה מלא עפרורית וכבדות הטבע, הרי הוא כדמיון מחובר, שאף שהוא דבר הצומח מן הקרקע ויש בו נפש הצומחת, מ"מ הרי הוא מחובר להדומם, כן עשי' כזו אין זוכין בשבילה למצות סוכה כנ"ל, אך בר"ה ויוה"כ מתנקה גם עשי' כזו והעבירו החלודה שבה, היינו העפרורית וכבדות הטבע ע"י תשובה עם ווידויין שכל איש ישראל מתעורר בהתלהבות ואהבה רבה כרשפי אש זה תיקון על כל המעשים הנעשים בלי התלהבות מכל השנה, וביום הזה יכפר עליכם וגו', ובהתלהבות זו באין לסוכות, זהו כדמיון קצירה מהמחובר, ומעתה הנמשל מתאים למשל שהעבודה במצפון שהיא כדמיון הדגן פנימית הצמח, מכניסין אותה לאוצר משומר לחיי עוה"ב, והמוץ זורין לרוח ונדבק בראשו של עשו, לקיים ונשא השעיר עליו את כל עונותם כבמד"ר שם השעיר זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם, ומחלקי הגשמיות שבעשית המצות מזה נעשה סוכה רוחנית להגן ולזכות בה כנ"ל:

ועפ"י הדברים האלה יובן מה שאיתא בפייט וכן הוא בכד הקמח להרבנו בחיי, שע"י מצות סוכה זוכין לרוח הקודש כי לשון סוכה היא ראי' כי על וישקף מתרגם ואסתכי, וכעין דאיתא בשרה אמנו שנקרא שמה יסכה שסכה ברוה"ק, דהנה רמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, ובאמצעות כל מצוה ומצוה היתה הנפש צריכה להדבק באלקים חיים ולשאוב חיים מה שהוא חיים עד להגיע למדריגת רוה"ק, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה שלו, אך החלודה שעל המצוה, היינו מפאת שאיננה נעשית בטהרתה כראוי, מכהה אורה, וע"כ בסוכות שכל עצמה היא אחר נקיון מהחלודה כנ"ל, שוב מביאתה לרוח הקודש, הש"י יזכנו לזה:

סוכה גזולה פסולה מקרא דתעשה לך, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י מאמר כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפי' דברי הזוה"ק כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות צלא דמהימנותא, היינו דחלק הטוב שבאדם, הסוכה קולטתו ולא החלק הרע שבו, ע"כ נפרד חלק הרע מהאדם, וע"כ סוכה גזולה שיש עבירה בסוכה, שוב יכול להיות לחלק הרע אחיזה בסוכה, ודפח"ח:

ולי נראה עוד לומר דהנה סוכה היא בדוגמת בהמ"ק ובזוה"ק פ' פקודי (רכ"א.) דהשטן הי' מחפש עילה שמא יש דבר גזול בנדבת המשכן, ובודאי הוא מטעם שע"י עבירת הגזל ימצא שמה קן למו, ושוב לא יהי' משכן לשכינה, וע"כ היינו טעמא דסוכה, דחל שם שמים על הסוכה והיא דוגמת בהמ"ק, אם יהי' בה דבר גזול וימצא בה השטן קן למו, שוב לא יחול עלי' שם שמים ולא תהי' דוגמת בהמ"ק: ורחש לבי עוד לומר דסוכה היא אימא דמסככא על בנין והוא שורש נשמת ישראל, וידוע דנשמה שורשה בבינה, וע"י מצות סוכה נקשרת הנשמה בשורשה אחר טהרתה ביוה"כ, והנה מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אתאביד מיני', ע"כ מצות סוכה היא היפוך ענין הגזל שמצות סוכה מקשרת הנשמה בשורשה וגזל מפריד הנשמה משורשה ודילי' אתאביד מיני', ע"כ אין יוצאין בסוכה גזולה:

ושאינה גבוה י"ט פסולה, הענין הוא דסוכה אימא דמסככא על בני', והיינו עלמא דאתכסיא חופף ומאיר ומציל על עלמא דאתגליא, וכ"כ כל העולמות זע"ז העליון על התחתון ממנו עד עוה"ז רה"ר, וידוע דרה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה ע"כ צריך שיהי' חלל הסוכה עשרה שהוא תפיסת עולם התחתון, והסכך הוא דוגמת עולם שלמעלה הימנו יהי' חופף על העשרה, והרמז לאדם שיש בו עשרה כחות הנפש וצריך שיהי' בכל עשרה כחותיו בהסוכה תחת צלא דמהימנותא, וכמו מקוה שצריך שיהי' כולו במים ואם אפי' משהו ממנו חוץ למקוה לא עלתה הטבילה, כן הוא בסוכה, והבן הדברים:

סוכה היא אסיפת כלל ישראל ומרומז בדברי הש"ס כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, והנה האסיפה והתאחדות מועילים גם לדברים הגשמיים, לזה באה מצות לולב שיעשו כולם אגודה אחת להודות והלל להש"י, וזה מורה על האסיפה שע"י הסוכה שג"כ אין כוונתינו לתועלת עצמינו הגשמיים רק הכל לשם שמים, וע"כ עיקר מצות לולב הוא בסוכה:

בפייט ויאתיו בני אבות שלשה, היחוסים אום משולשה, יותר מקוראי קדוש שלשה, הנה שלשה אבות אברהם הטה את השמים לארץ בזכותו שהוא הי' משפיל עצמו לאנשים פחותים אפי' לערביים להרגיל שם השם בפיהם, ע"כ לעומתו הש"י התחבר לתחתונים, ויצחק הגביה את הארץ לשמים בזכותו שנעקד ע"ג המזבח ונתבטל מכל וכל לעשות רצון אביו שבשמים, ע"כ בזכותו התחתונים מתחברים לעליונים, והם נגד קדוש קדוש שתרגום יהונתן, קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, הענין הוא דקדושת הש"י על השמים היינו שנבדל מהשמים ובמדריגת מציאת הש"י אין השמים תופסים מקום, וכן קדיש על ארעא דכוותי' שאין ארץ תופסת מקום במדריגת מציאות הש"י, וזה נמי מורה מהות אברהם ויצחק, ויעקב הוא נגד קדיש לעלם ולעלמיא, וזהו קדושה שנבדלת מהזמן, וכן הוא יעקב אבינו לא מת ומה קדוש לעולם קיים:

בימים ההם שהם ראשית ימי השנה וראשית החיות הניתנה בר"ה ויוה"כ מה דאזיל אזיל מעתה נחיל חשבנא, צריך כל אדם לשמור את עצמו מאד, וכעין ראשית ימי האדם שנעשה האדם בר מצוה, וכל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים הראשונים משנעשה איש, ואחר התחלה והראשית נגרר הכל, והראי' שהרי אנו צריכין לישב בסוכה להגן עלינו מפני החמה, הרומז לכחו של עשו המונה לחמה, וכמו שהוא למעלה בכלל ישראל, כן הוא בכל איש פרטי, שרודפים אחריו כחות חיצונים להממו ולאבדו, והעצה היעוצה לזה היא להטמין עצמו בתורה ובעיון הלכה במס' סוכה, שכמו שסוכה היא המגינה בעשי' ובפועל, כן המסכת סוכה היא המגינה ברוחניות:

יו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לביהכ"נ ובגמ' דבזמן המקדש דחה יום ראשון את השבת אף בגבולין, והאידנא לא דחי, ולהבין הענין, דהנה שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויו"ט הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות, וכמו ששבת יום השביעי, ושביעי הוא נקודה אמצעית בתוך שש קצוות, וע"כ אין בו שמחה כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמי שעינינו רואות שכאשר תגדיל השמחה תביא לידי ריקוד, וכבר אמרנו במק"א שבשבת היא בחי' בתי גוואי, ויו"ט הוא בחי' בתי בראי, ומי שהוא בחי' בתי גוואי אין ניכרת בו שום התפעלות, ובבתי בראי יש שמחה כמ"ש היערות דבש מש"ס חגיגה, והוא בחי' מוח ולב, ששבת היא מוח, והמוח הוא קר, ויו"ט הוא בחי' לב, וכתיב (משלי י"ז כ"ב) לב שמח ייטיב גהה, וע"כ לולב שהוא מעורר שמחה כמ"ש המפרשים ז"ל שארבעת מינים אלו מעוררים שמחה, ומקרא מלא הוא ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים ואמרו חז"ל במה בלולב, ע"כ אין לו ענין בשבת שהוא יומא דנשמתא בתי גוואי בלתי התפעלות:

אך במקדש הנה כתיב וביום שמחתם ובמועדיכם וגו', ובספרי חד מ"ד וביום שמחתכם אלו השבתות, ולכאורה אינו מובן שבשבת אין בה שמחה רק עונג, ומכאן דבמקדש שהוא נקודה הפנימית, שם הכל הוא פנימית ואפי' אברים החיצונים שמה יש להם מעלת פנימיים, וכמו שמצינו שם שניכרת הקדושה שבפנימית אף לעיני בשר, וארון נשא את נושאיו, ועשרה נסים נעשו בכל יום במקדש, וע"כ במקדש נקראת גם שבת יום שמחתכם, וע"כ יו"ט הראשון שחל להיות בשבת שאין בו שמחה באכילת קדשים למאן דבעי זביחה בשעת שמחה, רצה הש"ס לומר דבמקדש יש שמחה בבשר שעיר החטאת, וע"כ ניטל שמה לולב בשבת, ולא עוד אלא אפי' בגבולין נאצלה השפעת הקדושה מביהמ"ק עד שהי' ניכר השפע והברכה גם בגשמיות, והכל הי' אז פנימים, ע"כ ניטל גם בגבולין בשבת בזמן שביהמ"ק קיים:

עוד י"ל הטעם דהנה לולב הוא המשכת הדעת וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון וכו', והנה שבת היא בעצמה דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואם היו ממשיכין בשבת דעת גם ע"י הלולב תתרבה הדעת מאד יותר מכפי הכלים, ושמא ח"ו תהי' חכמתו מרובה ממעשיו, ויכול לצמוח מזה ח"ו דברים לא טובים, וזה שרמזו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר והבן, אבל בזמן המקדש שהיו אז יותר מצוות במעשה ומוספין פרים י"ג אלים שנים י"ד כבשים, שוב אין לחוש:

במד"ר אמור (פ"ל א') אראב"כ משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו"כ, כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הפי' במצרים היו נכנעין לפרעה ולקחו והגביהו ההכנעה להשי"ת, וזהו אגודת אזוב שאזוב הוא הכנעה ולקיחה היא לשון הגבהה כבש"ס מדאגבהה נפיק בי', לולב שהוא מארבעה מינים הגדילים על המים שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וישראל לוקחים ומגביהים כל התענוגים והאהבות להשי"ת עאכו"כ ודפח"ח:

וימתקו הדברים במה שאיתא בספרים טעם על הגלות כדי שיהיו נכנעים ויכולים לסבול עליהם עול תורה ומצוות והבן, ולי יש להוסיף עוד דברים דבמד"ר ישראל נמשלו לשה מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה טעם מצות פסח שה לבית אבות, להורות כי ישראל במצרים עדיין היו בקטנות המוחין ולא הי' להם עדיין כל אחד ואחד דעתו ומעלתו וכל מעלתם היתה מה שהם כלל ישראל, קול אחד לאביהן שבשמים, וזה אגודת אזוב שעשו כולם אגודה אחת להיות נכנעים להשי"ת, והנה אנשים נכנעים שאין לכל אחד ואחד מעלה מיוחדת אין רבותא כ"כ במה שהם נמסרים כולם לציבור להיותם אגודה אחת, לולב שעומד על האדם בכמה מיני דמים היינו שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל בעלי תורה ומצוות, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה, לא זה ולא זה, וכל אחד ואחד מוסר את שלו לציבור, היינו שזכותו לא לו לבדו תהי' רק לכל הציבור, וזה שאמרו יבואו אלו ויכפרו על אלו, וכעין מה שאמר מרע"ה מחני נא וגו' שפי' הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים בחשבונם כדי שיזכו לסליחה, וכעין זה היא מצוות לולב שכל אחד מוסר את דעתו וזכיותיו לציבור למען יהיו כולם אחת להשי"ת עאכו"כ:

ושמעתי בשם כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שאמר שיו"ט של סוכות הוא עין טובה, ולפי הנ"ל יתפרש בטוב שאין לך עין טובה יותר מזה, ולפי"ז יש ליתן טעם מה שסוכות הוא אחר יוהכ"פ כי ידוע שמוסף יוהכ"פ הוא משה וממנו באה ההארה לכל ישראל בענין זה כנ"ל:

והנה איתא בספרים שמרע"ה זכה בזה למעלתו הגדולה, וידוע שמדת משה היא דעת ודעת היא התקשרות, ע"כ בשכר זה שהתקשר בנפשו כ"כ לכלל ישראל, עד שנתן להם במתנה כל זכיותיו ושהוא ישאר משולל מכל זכות, זכה למדת דעת שהיא התקשרות בהשי"ת, וכן יש לומר בישראל ע"י מצות לולב כנ"ל זוכין לדעת כמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון והבן:

במד"ר (שם) ר"ב בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע דכתיב בי' ויצא הראשון, ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק דכתיב בי' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב בי' ראשון לציון וגו' עכ"ל, והלשון אני נגלה לכם ראשון לכאורה משולל הבנה וכן הי' צ"ל אני ראשון נגלה לכם והי' פירושו אני ששמי ראשון כמ"ש אני ה' ראשון [כן הגי' בילקוט] אבל נגלה לכם ראשון צריך ביאור, מה גם לגי' הילקוט שמסיים כמ"ש אני ה' ראשון:

ונראה דהנה איתא בספרים בויכוח שבין השי"ת וישראל, הקב"ה אמר שובו אלי ואשובה אליכם, היינו שישראל יתחילו מקודם לעשות תשובה, וישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה, שהשי"ת ישפיע בהם אהבה ודביקות אליו יתברך מקודם ואח"כ יהי' ביכולתם לעשות תשובה ע"כ, ובאמת אין בשמים כילות וצרות עין ח"ו ליתן לישראל כל טוב בתחילה, אך באשר יש חשש שלא יקחו האהבה לדברים פחותים כידוע, ע"כ אין נותנין להם מקודם עד שישובו אליו מקודם מדברים הפחותים, ואז יהיו כלים לקבל את האהבה הניתנה להם מהשי"ת, וכן הוא בכל טובות וברכות:

והנה במד"ר תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו' מכאן שהקב"ה מקבל השבים ועם נברא וגו' שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה, ונראה דזה קאי על ישראל ביוהכ"פ שישראל עושין תשובה והקב"ה בורא אותם ברי' חדשה שנותן בהם חיות מחדש, ובחיות הזו ישראל אינם משתמשים לצורכם, רק לוקחים החיות להודות ולהלל להשי"ת לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' כמ"ש במד"ר על מצות לולב שרומזת לראשי אברים שבאדם, ובירושלמי יבש פסול משום לא המתים יהללו, וזהו פי' דברי המדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון שישראל לוקחים ונוטלין את חיות הניתנה להם לא לעצמם רק להשי"ת, להתחיל בעבודת השי"ת להודות ולהלל מחדש בהתלהבות יתירה, כאלו הוא יום ראשון שנבראו ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ובזה ישראל מורין שאין כאן חשש לקיים בהם השיבנו ה' ונשובה, ע"כ אני נגלה לכם ראשון, היינו שאני אהי' המתחיל ואני אהי' הראשון לשוב אליכם, וזה אני נגלה לכם ראשון, וזהו גירסת הילקוט כמ"ש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא, שפירושו כמו שבראשון בעת בריאת עולם שלא הי' מי שיעורר רק השי"ת הי' הראשון, וזה אני ה' ראשון בעת בריאת העילם, כן ואת אחרונים אני הוא, היינו שכן יהי' בדור האחרון, שהשי"ת יגלה לנו ראשון כנ"ל:

וזה שאמר ופורע לכם מן הראשון זה עשו, דעשו הוא להיפוך מישראל שכתבו הספרים שעשו היו בו נשמות גבוהות מאד כל אלו שיצאו ממנו אח"כ רק הוא לא השתמש בהם לעבודת השי"ת, רק אדרבה התגאה בהם והרע לעשות עוד יותר, וקלקל את מעלת הראשון שבו, וכמו שיתרון אור מן החושך שע"י החושך ניכרת מעלת האור, כן הוא להיפוך שפחיתות החושך ניכרת ביותר ע"י האור, וע"כ בשביל מעלת ישראל כנ"ל ניכרת ביותר פחיתת ורעת עשו להפרע ממנו:

ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק, דהנה בירושלמי דבהמ"ק קודם לקיבוץ גליות כמ"ש בונה ירושלים ה' ואח"כ ואת נדחי ישראל יכנס, ואף דאמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בהמ"ק, הרי דהסדר שמקודם צריך קיבוץ והתאחדות ישראל ע"י המלך ולהסיר המונע מזה שהוא עמלק ואח"כ הוא בנין ביהמ"ק, לעת"ל ייטיב ה' עמנו לבנות בהמ"ק מקודם שבהופיע אור בהמ"ק יהי' זה סיבה לקיבוץ, לקיים מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם:

ובזה יש לפרש ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח היינו אף בטרם יגמרו ישראל את תשובתם בשלימות, יבוא בראשונה מלך המשיח למען יהי' ביכולת ישראל להכין לבבם לתשובה שלימה אכי"ר ב"ב:

והנה יש לומר כי ר"ה ויוהכ"פ וסוכות ושמ"ע הם בדוגמת ארבע הבטחות הנ"ל, נגלה לכם ראשון, ופורע לכם ראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון, היינו ר"ה הוא זכרון ליום ראשון וכמו שבריאת עולם היתה בלי התעוררות מלמטה, כן הוא להורות שניתן משמים רוח חיים חדשים בכל איש יהודי להתחיל לעשות מחדש, וכבר אמרנו שהשופר ותקיעות דמיושב הם מעין ויפח באפיו נשמת חיים הנאמר באדה"ר, ושע"י כן נוכל לומר מלכיות זכרונות שופרות ולתקוע תקיעות מעומד, כמו באדה"ר שנאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, ולעבדה ולשמרה זו מ"ע ומצות ל"ת, יוהכ"פ הוא כעין פורע לכם מעשו, כבמדרש ונשא השעיר עליו זה עשו את כל עונותם עונות תם וכן הוא בפייט יום ב' של סוכות הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים, סוכות הוא דוגמת בהמ"ק, וע"ז נאמר הביאני המלך חדריו, והיינו אף שעדיין לא נגמרת התשובה בשלימות, למען יעשו תשובה מאהבה, ושמ"ע הוא דוגמת שמו של משיח כידוע ששמ"ע רומז על לעתיד וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין, ורק עתה הוא מעין זה בפנימית, ועתיד כל זה להיות בהתגלות ובפועל בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כנ"ל:

ולפי מה שאמרנו שסוכות הוא דוגמת בהמ"ק יובן מאמר הש"ס פ"ק דע"ז שלעתיד שיאמרו האומות תנה לנו מראש ונעשנה יתן להם מצות סוכה, והיינו שכאשר לא יכלו עמוד בדבר שהוא מעין בהמ"ק שלעתיד, זה לאות להם שאינם ראויין לקבל טובה שלעתיד בפועל מק"ו:

ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים, אמרו ז"ל במה בלולב, הענין דהנה במד"ר דד' מינים שבלולב רומזים לד' ראשי אברים שבאדם, לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' והיינו שבא במקום זה, באשר אחר יוהכ"פ שישראל נקראו עם נברא שהשיגו חיים חדשים, צריכים לקבל עול מלכות שמים מחדש, וזהו שאנו משעבדים הראשי אברים להשי"ת, והוא כעין ק"ש בכל בוקר, כי כתיב חדשים לבקרים, שבכל בוקר כל איש נתחדש, כבמד"ר מתוך שאתה מחדשני בכל בוקר, צריכין לקבל עול מלכות שמים מחדש, ובכל בוקר די באמירה לבד, ועתה צריכין לרמז גם במעשה, והנה עול הוא דבר שאינו נוח לאדם, אבל ישראל אינם כן אלא אדרבה העול להם תכלית השמחה והרצון, וכעין מה שפירש"י אהא דהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא שפרש"י להראות שנוח ומקובל להם יום זה, כן היא השמחה עם הלולב:

ביוצר יום ב', סוכה ופור נזל, להעדיף לי בתוסף, ענני קחו מוסרי ואל כסף, ובמד"ר הביא זה הפסוק לפתיחה למצות לולב נראה הפי' דהנה סוכה היא כדכתיב, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ובגילה ושמחה זו מושכים כל מיני השפעות, וע"ז אמר קחו מוסרי ואל כסף, ואין הפירוש כסף הגשמי שאטו בשופטני עסקינן, שנצרך להזהיר להם ולהודיעם שזה אין התכלית, רק הפירוש, שכסף הוא אהבה, מלשון נכסוף נכספת לבית אביך, וזה שמזהיר הכתוב שאל תחשוב שאהבה זו היא התכלית, רק קחו מוסרי, היינו שבעת האהבה אז שעת הכושר לקבל עליו עול מלכות שמים, ולקשור בקשר אמיץ להתחזק במוסר, וזה שמביא המדרש פסוק הזה לפתיחה למצוות לולב, כאלו זהו טעם הלולב בסוכות, שבעת שנגילה ונשמחה בך, אז צריכין לקבל מלכות שמים ולשעבד כל האברים לעבודת השי"ת, וזה עצמו דברי הפייטן שבעת סוכה ופור נזל להעדיף לי בתוסף ענני קחו מוסרי ואל כסף:

במשנה מדות ספ"ב למה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, ולכאורה יפלא שבשביל זה יהי' שער מיוחד במקדש, ואם הי' משמש גם לדברים אחרים למה נקרא שמו דווקא על זה, כי שם של דבר הוא מהותו של הדבר:

ונראה דהנה ראב"י שם אמר טעם אחר מפני שבו המים עתידין להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, והנה מפורש ביחזקאל (מ"ז) את שפע הברכה שבמים האלו, שאילנות הנטועים על שפת הנחל לחדשיו יעשו פירות, וגם בהימים שיפול שם מהמים האלו יתרבו הדגים מאוד, כי מימיו מהמקדש המה יוצאין עיי"ש, ולא מצינו שתהי' שפע ברכה רבה רק במים שיוצאין מן המקדש, והטעם כי מים הם למעלה מכל גוון, וזה מורה על מקור השפעה טרם באה בכלים מכלים שונים, וזה מעוררין ישראל בניסוך המים, וזה כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, לכם דייקא, שגשמי שנה של ישראל יבואו וימשכו ממקור עליון מקור הברכות, וזהו דעת הר"ח והתוס' (מ"ח: ד"ה מה"מ) שמים לניסוך צריכין דווקא מי מעיין מטעם זה, שהוא כדי להמשיך מהמקור דווקא, ולזה מכוונין להכניס את צלוחית של מים דרך השער, שבו עתידין המים להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, להורות שבאים להמשיך משם דווקא את שפע הברכה, ות"ק וראב"י לא פליגי אהדדי שת"ק מודה ג"כ לראב"י שבו עתידין המים להיות מפכין ויוצאין, וראב"י מודה לת"ק שבו מכניסין צלוחית של מים בחג, רק פליגי אם השם הוא על ההוה או על העתיד:

בש"ס סוכה (מ"ח:) הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל האי מינא דשמי' ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, והמאמר פלאי, והמהרש"א פי' שבדרך היתול אמר מין אחד לחבירו כן, ודבריו אינם מובנים, כי תורתינו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן, ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא ודפח"ח:

ולפי דרכו יש לפרש כל משא ומתן מה שבין המינים ובין המין לר"א על דרך זה, דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום, וכן נראה ממאמר הכתוב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוין אליו מקודם ע"כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת, והנה ידוע שהפלסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר, ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע"י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח"כ גם לשמחה בישוב הדעת, ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע"י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח"כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל כידוע מכחות הנפש, שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש:

ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאלו הי' בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי' ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ"כ ברגש חזק, וע"כ הובאו דבריהם בש"ס, אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נוד לשאוב בהם מים, ואם יהי' לאיש נוד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא תועיל לה השמחה והששון שהי' לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

הנה השמחה שעושין בניסוך המים, מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים, כי מים התחתונים היו בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, וקירוב רחוקים הוא רק ע"י שמחה, כי שמחה היא כוללת הפנים כמו שנראה בחוש כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וגם זה עצמו גורם שמחה כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו, וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה ע"י עוונות וחטאים, וביוהכ"פ כשנמחלו העוונות זה מביא שמחה, וכמו שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפסוק תגלנה עצמות דכית, שפירושו שטהרת כי טהור תרגום דכי, ושוב השמחה גורמת קירוב רחוקים, וזה שאמרו אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, אך צריך למודעי למה עושין השמחה רק בניסוך המים ולא במלח למזבח:

ונראה דהנה המלח הוא מים שנתפעלו ע"י כח השמש, כמ"ש הרמב"ן בפסוק ולא תשבית מלח, והנה המים תחתונים רחוקים מאוד מהשמש, ע"כ אחר שנתפעלו מכח השמש שוב אינם כ"כ תחתונים כמו מים פשוטים, ע"כ אין כ"כ שמחה בהתקרבם, כי לא היו כ"כ מרוחקים, שכבר נתקרבו במקצת ע"י כח השמש, וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה היא זמן קירוב אפי' לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר"ה ויוהכ"פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה':