שנת תרע"ה
במד"ר א"ר אחא בא וראה שש מעלות הי' לכסא של שלמה מנין שנאמר שש מעלות לכסא ובפרשה זו כתובים ששה דברים בלא תעשה, ואלו הן, לא תטה משפט, ולא תכיר פנים, ולא תקח שוחד, לא תטע לך אשירה, ולא תקים לך מצבה, ולא תזבח לה' אלקיך שור ושה וגו' הרי ששה, והרי הכרוז עומד לפני כסאו של שלמה, כיון שהי' עולה מעלה הראשונה הי' כורז לא תטה משפט, מעלה השני' הי' כורז לא תכיר פנים, שלישית הי' כורז לא תקח שוחד, רביעית לא תטע לך אשירה, חמישית לא תקים לך מצבה, ששית לא תזבח וגו', ויש להתבונן במספר המעלות ומספר הלאוין שבודאי לא היו במקרה, ועוד שהרי בפ' משפטים יש עוד הרבה לאוין בדיינים שאינן מנויין כאן, כגון לא תשא שמע שוא דוק ותשכח שם הרבה, ולמה לא היו מעלות הרבה כנגד כולם והכורז יכריז את כולם, ועוד התינח שלשה לאוין הראשונים ששייכים לדיין ושופט ולאו הרביעי דאשירה נמי יש לומר עפ"י מאמרם ז"ל בסנהדרין (ז':) המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה אך שני לאוין האחרונים, לכאורה אינו מובן מה שייכית יש להם למלך:
ונראה דהנה במדרש וכן הוא בש"ס סנהדרין דף (כ':) א"ר יהודה ברבי אלעי על ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בהמ"ק, וכבר פרשנו שאלו ענינים הם התאחדות ישראל בגוף ונפש ושכל, ארץ ישראל היא המאחדת את כל ישראל בגוף שכולם עומדים בארץ אחת המיוחדת לישראל, ולא נתערבו ישראל על הנגלות עד שעברו את הירדן, מלך הוא המאחד את ישראל בנפש היינו להתאחד הרצונות והמדות שהם כחות הנפש, בהמ"ק הוא מקום מיוחד להתאחדות הנשמות שהם השכליים, והיפוך התאחדות הוא עמלק שידוע שנקרא קוצץ והוא המפריד בין אותיות יוד הא שלעומתם באדם הוא השכל, ובין ואו הא שלעומתם באדם הם המדות היינו שמפריד שלא יאיר השכל למדות, ולעומת עולם העליון להתחתון, ע"כ אחר מנוי המלך שהוא התאחדות בנפש שהם המדות המסתעפים מנפש שמשכנו בלב, עוד קודם בניית בהמ"ק שהוא התאחדות בשכל נצטוו להכרית זרעו של עמלק שלא יהי' דבר החוצץ בין השכל להמדות וכבר דברנו מזה, היוצא לנו מזה שענין המלך לאחד את ישראל בנפשותיהם היינו שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם:
והנה ידוע שהתחלקות ופירוד לבבות נמשך מפאת שורש נפשותיהם שזה שורשו מקו ימין נוטה לחסד ושמקו שמאל נוטה לגבורה וכו', ומזה נסתעף חלוק בטבעם וגורם לפירוד הלבבות, וע"כ מלך ישראל שתעודתו לאחד את ישראל שלא יהי' פירוד לבבות ביניהם צריך להיות הוא בעצמו כלול מכל המדות, וכברש"י במדבר (כ"ז ט"ו) מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתי, ושם פסוק י"ח אשר רוח בו כאשר שאלת שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, האומנם שא"א לצייר שבו"ד יהי' כלול ממדות הפכיות אלו, למשל להיות עושה חסד ומתגבר על שונאיו בחמה שפוכה בבת אחת כברש"י שמות (ט"ו ג'). העצה לזה היא להיות בטל בתכלית להש"י ושלא יהי' לו רצון עצמו אלא רצון הש"י הוא רצונו וכמו שאמר דוד המע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואז נתעלה ונתרומם על כל מדה, וע"כ מצות לבלתי רם לבבו מאחיו, היא מעיקר תנאי המלוכה ובלעדה אי אפשר שתהי' בו תעודת המלך כי המתגאה אי אפשר לו להיות בטל בתכלית ואם הוא בטל שוב אי אפשר לו להתגאות, וע"כ אמרו ז"ל בברכות (ל"ד.) אלו הברכות שאדם שוחה בהן בתחילה ובסוף, ומלך כיון ששחה אינו נזקף עד אחר סיום התפלה כי השחיי' מורה על הכנעה וביטול, ומלך צריך שתהי' בו הכנעה יתירה ע"כ אינו נזקף עד גמר התפילה, וע"י ביטול והכנעה הוא כולל כל המדות ואז ביכולתו לאחד נפשות ישראל לבל יהי' פירוד לבבות ביניהם:
והנה ידוע שהמדות שבלב מספרן שש חסד גבורה וכו' והשביעית כוללת הכל, וע"כ מלך הוא כולל כל שש מדות, וגם בפשיטות מספר ששה הוא כולל כל צד שהם מעלה ומטה וארבע רוחות, וזהו הרמז בשש מעלות לכסא, היינו שיהי' שלם בכל שש מדות ובזה הוא ראוי לישב על כסא מלך ישראל:
ולפי האמור יש ליתן טעם הכורז ששה לאוין הללו אף דלכאורה שני לאוין האחרונים אינם שייכים למלך, אך יובן עפי"מ שאמרנו לעיל כי שלימות כל השש מדות שיהיו בבת אחת באדם אחד אי אפשר רק ע"י תכלית הביטול כנ"ל, יש לומר דזהו ענין שני לאוין האחרונים עפי"מ שהגדנו כבר ההפרש בין מזבח למצבה שפירש"י מזבח הוא של אבנים הרבה ומצבה של אבן אחת, וע"כ יש לומר שמזבח מורה על כלל ישראל וכענין שכתוב באליהו (מ"א י"ח ל"א) ויקח שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו' ויבנה את האבנים מזבח בשם ה', ומצבה שהיא של אבן אחת מורה על אדם פרטי, וע"כ נאסרה המצבה שא"א ליחיד להתקרב מצד הפרטות אלא מצד שהוא חלק הכלל, וע"כ מצבה היתה אהובה בימי אבות שהם בעצמם אף שהיו יחידים הי' לכל אחד בפ"ע מעלת הכלל, אבל עכשיו שנאה שא"א ליחיד להתקרב מצד עצמו ומעידה על עשאה שכל קבל די רוח יתירה בי', ומעתה מובן שלאו זה מתאים למלך שהוא היפוך מדת הביטול, וכן לאו האחרון הקרבת בעל מום, וידוע מאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בע"מ הוא והוא רמז נכון למלך לבלתי רום לבבו שעם רום הלב אי אפשר להיות בטל וכנ"ל:
ויש לומר שדוגמא לזה הוא ששת ימי המעשה ושבת מלכתא, שבשבת נעשים כל ישראל בני מלכים, וששת ימי המעשה הם השש מעלות לכסא שלעומת השמירה בששת ימי המעשה עולין יום אחר יום מעלה אחר מעלה עד שזוכין ביום השבת למלוכה ולשבת על הכסא:
ונראה עוד לומר דכמו שהכורז הי' מכריז את הששה לאוין הנ"ל על מעלות הכסא, כן יש למצוא את הששה לאוין בכל פרט ופרט שהשומר מהם הוא העולה מעלה אחר מעלה כנ"ל, לאו הראשון הוא לא תטה משפט שייך בכל איש ואיש שיהי' שוקל את כל מעשיו במשפט אמת ולא יונה א"ע כי ענין הטיית משפט איננו כשיודע שהדין הוא עם ראובן והוא מזכה את שמעון כי זה נקרא גזלן ולא מטה משפט, והטיית משפט היא שאיננו מדקדק בשכל הישר ע"כ השכל הטעהו לעוות משפט, וזה שייך בכל אדם שידקדק בכל מעשיו אם לנוכח ה' דרכו וישפוט בשכלו הראוי מבלתי ראוי, לא תכיר פנים היינו להיות נוטה יותר מדי לקצה אחד אפי' שכוונתו לטובה וכענין שאמר הכתוב (קהלת ז' ט"ז) ואל תתחכם יותר למה תשומם, שזהו מענין הכרת פנים בדין שנושא פנים לעשיר, ודוגמתו בכל אדם שלא יהי' נושא פנים להשכל לנטות אחריו נגד דעת התורה, לא תקח שוחד הוא תשוקת החומר כי הוא המעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים, לא תטע לך אשירה הוא המכניס בלבו מחשבות זרות, ובשעת תורה ותפילה הוא כנוטע אשירה אצל מזבח, לא תקים לך מצבה הוא העדר ביטול לכלל ישראל וכענין שהוא במלך כנ"ל, לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהי' בו מום, היינו מי שמתגאה בעבודתו או בלימודו, כי כל מאן דיהיר בעל מום הוא, א"כ הוא עצמו קרבן בעל מום:
וכן יש לומר בשבת כשזוכה למלוכה, כמו במלך יש בו שלש מצות ר"ת "כסא" כ' הוא כסף וזהב לא ירבה לו מאד, ס' הוא ולא ירבה לו סוסים, א' הוא אשה ולא ירבה לו נשים, היינו שכסף וזהב נוגע בשכל כמ"ש מהר"ל בספר הנתיבות שבכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך הוא גוף ונפש ושכל, ובכל מאודך הוא השכל, והיינו שכל האנושי שלהוט אחר הממון, ואזהרה במלך שלא יהי' נמשך אחר שכל אנושי להיות להוט אחר הממון, ומובן שעי"ז זוכה לשלימות השכל האלקי, סוסים הם המרהיבין את נפש האדם לבטוח בגבורת סוסיו כמ"ש (משלי כ"א ל"ד) סוס מוכן ליום מלחמה, והאזהרה שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאד אבל יהי' מבטחו בשם אלקיו והוא שלימות כחות הנפש, לא ירבה לו נשים הוא שלא יהי' נמשך אחר חיי בשרים ותענוגות בני אדם, והוא שלימות הגוף, כן יש לומר בשבת יש לישראל שלימות שלשה אלה גוף ונפש ושכל, והם שלש מצות שבת, סעודת שבת בגוף, תפילה היא בנפש כמ"ש (ש"א א' ט"ו) ואשפוך את נפשי לפני ה', קידוש והבדלה הם בשכל שידוע שקידוש הוא בחכמה, וכאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה הל"ב) אם אין דעת הבדלה מניין:
וכי יבוא הלוי וגו' ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלקיו וגו' חלק כחלק יאכלו וגו' פירש"י למד על הכהן שבא ומקריב קרבנות נדבתו או חובתו ואפי' במשמר שאינו שלו ד"א עוד למד על הכהנים הבאים לרגל שמקריבין במשמר ועובדין בקרבנות הבאות מחמת הרגל וכו' ואעפ"י שאין המשמר שלהם:
נראה שהכתוב עצמו פירש טעמו של דבר שכתוב ובא בכל אות נפשו, שהלשון משמע תכלית האהבה והרצון, והיינו שיוצא מנרתיק הטבע ומאהבה הרגילה ע"כ נתעלה ונתרומם למעלה מן הסדר, וע"כ מקריב קרבנותיו אפי' במשמר שאינו שלו, וכן ברגל שמאיר בו מאור הנברא ביום ראשון הגנוז לצדיקים לעת"ל שהוא אהבת חסד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כמו שמבואר אצלינו במקומו, ושע"כ מברכין שהחיינו שמשיגים חיים חדשים, ומזה נמשכה שמחת יו"ט ששמחה זו היא התרוממות הנפשות למעלה מגבול וסדר עד שלפעמים מביאה לידי ריקוד, וע"כ בקרבנות הבאין מחמת הרגל יוצא למעלה מן הסדר ומקריב אפי' במשמר שאינו שלו, ואינו כן בשבת ששבת היא ישוב הדעת ואין בה התפעלות אלא יומא דנשמתא שמשכנה במוח שהוא קר ואין בה מצות שמחה אלא עונג ע"כ נוהג בה סדר המשמורות:
לא תלמד לעשות וגו' לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, משמע שהם שני לאוין והלימוד הוא עבירה בפני עצמה ולא עוד אלא שעבירת הלימוד גדולה שמביאה לידי מעשה, וכך הוא הפירוש לא תלמד וכשלא תלמד ממילא לא ימצא בך, ומכלל לאו אתה שומע הן, וכמו להבדיל ת"ת כנגד כולם, שהלימוד כולל ומקיף את העשי', והנה זה בא ללמד ונמצא למד דכמו כאן דפרט הכתוב עשרה דברים שהם נגד עשרה כתרין דמסאבותא ואת כולם כוללת עבירת הלימוד, כן להבדיל בקדושה כל המצות ועניני ירחא שביעאה הכל נכלל בהלימוד של מסכתות הללו ר"ה יומא סוכה, וע"כ כל בעל נפש מחויב לגזול מעתותיו הספורות ולקבוע לימוד מסכתות הללו בימי אלול שהוא הכנה לירחא שביעאה הגדול לפי גדלו והקטון לפי קטנו:
ולפי האמור דלאו דלא תלמד כולל ומקיף את הלאו דלא ימצא בך שהוא נגד עשרה כתרין דמסאבותא, יובן מה שאמרו ז"ל בסנהדרין (צ'.) שהקורא בספרים חיצונים אין לו חלק לעוה"ב שידוע מענין עוה"ב שהוא כולל הכל וכינור של עוה"ב של עשרה נימין, וזה שפגם בכח כולל כנ"ל מאביד את כח כולל:
ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם וברש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם, וכבר דברנו בכמה אנפי מהו ענין וסגולת ק"ש לניצוח האויבים:
ונראה עוד עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בדברי רש"י "סוס ורכב", בעיני כולם סוס אחד, "עם רב ממך" בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב, ואינו מובן דמה נ"מ לגבי קב"ה אם השונא הוא רב או מעט, ואחת היא לפני הש"י להמית ולהוציא נשמת המרובין כמועטים, כי כמועטים כן רבים אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ופירש הוא זצל"ה דבאמת סט"א עצמה היא כולה פגרים מתים אלא ניצוץ קדוש אחד שנתערב ביניהם הוא המחי' אותם, וכאשר ינטל מהם ניצוץ אחד זה, הם אפס ואין כלא הי', וע"כ בעיניך הרואים בעיני בשר בשטחיות הדבר נראים רבים אבל בעיני אינו רב שאני רואה שרק ניצוץ אחד הוא המחי' אותם ואין כאן אלא אחד, עכ"ד:
והנה ידוע בכוונת ק"ש שעל המטה שבכח ק"ש מוציאין את ניצוצות הקדושה שנבלעים בין החיצונים, והטעם בפשיטות שכל עצמו של מציאות הסט"א הוא רק מפאת ההסתר והצמצום, עד שבכחם להאפיל על ניצוץ הקדוש שביניהם, ולאחוז בו כאלו הוא נפרד חס ושלום, אבל כשמיחדין בק"ש כל הבריאה להש"י במאמר ה' אחד שאין עוד מלבדו נתעלה ניצוץ הקדוש ונדבק בשורשו וממילא נשארו כל כחות הסט"א פגרים מתים, וזהו שבמדרש בלק פרשה כ' בפסוק לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלים המחבלים מפניו, והיינו כמו מאכל שנבררים חלקי הזן ממנו והנשאר נדחה לפסולת עד ששב לאפס ואין, כן נעשה מכחות החיצונים ע"י ק"ש שניצוץ הקדוש נברר מהם והשאר נדחה לחוץ עד ששבים לאפס ואין, וזהו שדקדק לומר נאכלים המחבלים ולא נעדרים המחבלים, כי נעדר משמעותו שהכל כאשר לכל הולך לאיבוד, אבל נאכל משמעותו כדמיון אכילה שנתבררו מקודם חלקי הזן:
ומעתה מובן סגולת ק"ש לניצוח האויבים שבכח הק"ש מוציאין מהם את ניצוץ אחד קדוש המחי' אותם ושוב נופלים פגרים מתים לפני ישראל:
ונראה עוד לומר דהנה ברש"י אל ירך לבבכם, אל תיראו, ואל תחפזו, ואל תערצו מפניהם, ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים מגיפין בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם, ותוקעים בשופרות ומיני משמיעי קול, ע"כ, ויש לדקדק הלוא הכל הוא להשמיע קול והכוונה אחת ולמה חלקן לד' חלוקות עד שבא כנגדן ד' לאוין במספר ואם חילוקי ניגון הקולות מחלק, למה לא חילק בין השמעת קול שע"י שופרות ובין השמעת קול של שאר מיני משמיעי קול, וחילק בין השמעת קול שע"י הגפת תריסין לאינך, ובאמת שאם חילוקי הקולות בא לפרש הי' בא לאלפים, ומוכרח לומר שיש במספר הזה כוונה מיוחדת:
ונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד דכל קדושה היא בהעלם ובחשאי וכחות חיצונים הם בהתגלות ובקולי קולות, ומייתי לה נמי מהא דכתיב מלכים א' (י"ח כ"ז) ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול כי אלהים הוא כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ, ויקראו בקול גדול וגו' עכת"ד הצריך לענינני, ויש לדקדק מי לא מצינו קול גדול בקדושה להבדיל, נחמי' (ט' ד') ויזעקו בקול גדול אל ה' אלקיהם ובזוה"ק ח"א (קל"ב) ושועתי האזינה דא צלותא דארים בר נש קלי' בעקתי' כד"א ותעל שועתם אל האלקים ומהו שועתם אלא דבצלותי' ארים קלי' וזקיף עינוי לעילא כד"א ושוע אל ההר, אך ההפרש ביניהם דבקדושה הרמת הקול נמשכת מפאת שכבר נתמלא חלל הלב בצער ויגון עד שקצר מהכיל ונתפרץ הקול מתוך עומק הלב, הנה הקול הוא בתוך הלב בהעלם והתגלות הקול הוא פרי הנעלם, אבל להבדיל בסט"א אין הקולות באין מחמת פנימית הלב שהלב הוא נעור וריק ואין בו אלא חיצוניות לבד:
ונראה עוד דהא דאומות עולם עושין במלחמתן קולות מקולות שונים הכוונה להתגברות כחות חיצונים שכחם הוא בקול גדול בחיצוניות לבד ובכח זה הם חושבים להתגבר במלחמתם, וע"כ עושים ד' מיני קולות לעומת ד' כחות חיצונים הידועים שהם עון, משחית, אף, חימה, וכבר אמרנו במק"א שהם להבדיל נגדיים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, ולזה מכוון במספר ד' לאוין לכלות ולעקור את ד' כחות החיצונים האלו, והיינו דבמה שישראל מקיימים הד' לאוין מחמת שהם דבקים ובטוחים בה' מעוזם ההולך עמם להושיע איתם הם אוזרים עוז ואינם שמים לב על ד' מיני קולות והם בעיניהם כאפס ואין, בזה עצמו הם מבטלין אותם, ועי' במהר"ל בספר התפארת פרק ל"ח בענין דיבור לא יהי' לך אלהים אחרים על פני, שיש בדיבור הזה ד' לאוין שהחיצוניות היא במספר ארבע, וכנגדן באו ד' לאוין לעקור הע"ז עיי"ש, והוא סיוע לדרכנו:
ולפי האמור יובן שסגולת ק"ש הוא לניצוח את האויבים, דהנה בק"ש כתיב ודברת בם ובש"ס יומא (י"ט:) בם ולא בתפלה פירש"י בם שיש לך להשמיע מה שאתה מוציא מפיך ולא בתפלה שהתפלה בלחש שנאמר וקולה לא ישמע, ובזוה"ק קול דק"ש ודיבור דצלותא, הרי דקול מתיחס לק"ש, והיינו קול הבא מחמת כוונת הלב שהלב אינו יכול לסבול ומוציא קול כנ"ל, וכך הוא הסדר תחילה במאמר ה' אחד העיקר הוא המחשבה, שאינו נופל בו אלא לשון מחשבה שהוא במוח, ומחמת דקדוק המחשבה נולדת האהבה ומסירת נפשו באהבת המקום כמ"ש ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך ואהבה היא בלב ומצד עוצם האהבה נצמח ונפרץ הדיבור כמ"ש ודברת בם, והאי לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שכח הפנימי בא להתגלות, והנה כחות הנגלים הם במספר ארבעה כנ"ל, אלא שהם כחות חיצונים לבד, וכאן באין מכח עוצם הפנימית, וע"כ כתיב בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך, ובקומך, והם ארבעה במספר, כמספר כחות התגלות החיצוניות, וע"כ בכח קול דק"ש שהוא קול הנקשר בפנימית הלב דוחין את קולות החיצונים שהם קולות ריקים בחיצוניות לבד כנ"ל:
ולפי האמור יש לומר שזה ענין שופר של ר"ה שהוא מלחמה למעלה עם שרי אומה"ע ישראל תוקעין בשופר שהוא קלא פנימאה היוצא מהבל הלב בלי מוצאות הפה בזה דוחין את קלא דסט"א, וקלא בגמטריא סם כידוע, ויש רמז בפרשה זו על ר"ה וזהו שאמר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, ולכאורה תיבת היום מיותרת, אך בזוה"ק דכל מקום שנא' ויהי היום רומז לר"ה, כן נמי יש לומר שתיבת היום רומזת לר"ה, שאז ישראל קרבים למלחמה כנ"ל ונוצחין בכח הפנימי שהוא השופר, ואולי עוד לומר שבמה שאמר והי' כקרבכם אל המלחמה וכן אתם קרבין רומז לאלול שהוא הכנה לר"ה שבכל מקום ששי הוא הכנה לשביעי כידוע וכן חודש אלול הכנה לר"ה, והיא הקריבה אל המלחמה שבר"ה המלחמה עצמה ולא הקריבה לבד, ויוצדק לומר קריבה על אלול ויש בו רמז נמי על שופר של