שנת תרע"א
במד"ר הלכה קרובו של אדם מהו שיהא מותר לו לישב בדינו כך שנו חכמים וכו' עד כן הוא פסול לדין, ויש להתבונן למה פתח המד"ר בדיני קרובים להיות דיינים, ונראה דהנה איתא בשם הרח"ו שחמשה הרגשות שבאדם חוש הראות, והשמיעה, והריח, והטעם, והמישוש, הם חמשה שערי הלב שכל חוש מוביל הרגשתו להלב, וע"ז נאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, תתן לך דייקא, שכל איש ואיש ישפוט מקודם בואו לעשות דבר מה בחמשת הרגשותיו, אם זה ראוי להכניס ללבו, שלב האדם הוא הגן עדן, וכמו שאין נכנסין לגן עדן אלא הראוין לו, כמו כן לא יכניס ללבו דבר שאינו ראוי לו, אמנם אדם קרוב אצל עצמו וכמו שקרובים פסולין לדון באשר הדיין צריך להיות נבדל מבעלי הדין, ואם אינו נבדל אינו יכול לראות נכוחו, כן האדם בטבעו להתאוות לדברים החומריים ובלתי ראוים, ואיך יכול להיות שופט לברר דבר מבלתי דבר, כי הרבה שכיחה הטעה שיצה"ר מעור את עיניו ומראה לו פנים על הבלתי ראוי שהוא ראוי:
אך הנה ידוע חמשה חלקי הנפש, נפש, רוח, ונשמה, חי', יחידה, נרו"נ הם מלובשים בתוך הגוף וחי' יחידה הן בלתי מלובשים ורק הארה בעלמא מאירה מהם לתוך הגוף, ועל נרו"נ יצדק לומר שהם קרובים לאדם ופסולון לדין, אבל לא על חי' יחידה, והזוכה לחי' יחידה הוא יכול לשפוט א"ע משפט צדק, אך לאו כל אדם זוכה לזה בנקל, והעצה היעוצה לזה היא לחשוב ולהתבונן בגדולת הש"י איך שהוא מלא כל הארץ כבודו ולעומתו הוא עצמו ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה לפני תמים דעות ב"ה וב"ש ונבזה בעיניו נמאס, וע"ז נאמר אני את דכה אשכון וממשיך עליו הארה אלקית וממילא נמשכת עם זה הארה מחי' יחידה, ואז יכול לשפוט א"ע ולהתבונן הראוי מבלתי ראוי כנ"ל:
אך גם לזאת צריך עזר אלקי שיהי' ביכולתו להיות ממארי דחושבנא ולהיות דכאי רוח ונכנע לפני הש"י כדבעי, אבל יש לומר בזה דהמצוה עצמה מסייעתו שיכול לבוא לזה להיות דכה ושפל רוח למען ימשוך לעצמו הארה אלקית והארה מבחי' חי' יחידה כנ"ל שיהא ביכולת לשפוט א"ע, [וכמאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה ופירש"י אפי' בשמים והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, וכבר כתבנו שלא בדרך גוזמא אמר כך רק בפשיטות באמת אם הי' כך המצוה, היתה המצוה נותנת לנו כח לעשות כן, וידועים דברי המגיד זצ"ל מקאזניץ בדין יבום חרש שפסק ליבם מה"ט שהמצוה בעצמה נותנת כח להתכוין לשם שמים אף שבטבע אפי' חסיד שבחסידים וכו', והא דמצות חליצה קודמת, משום דבאם האדם פגם בענין זה שוב אין המצוה מאירה לו כ"כ, אבל זה שהוא חרש ולאו בר חיובא ולא פגם שוב המצוה עצמה מסייעתו] ובזה יבוא בדקדוק לשון זוה"ק בפקודא דא מני שופטים ושוטרים, ולא קאמר למנות שופטים ושוטרים, אלא מני והרמ"ז עמד בזה, היינו שהמצוה עצמה היא מני, ודו"ק:
אך כ"ז הוא באם עדיין לא קלקל מעשיו והולך ישר כמו שבראו הבורא יתברך שמו, אבל באם כבר הוא פגום שוב אין המצוה מאירה בו כ"כ וכמו שכתבנו לעיל בטעם מצות חליצה קודמת בשם המגיד זצ"ל, אבל יש עצה לזה ע"י שבת קודש שבשמירת שבת מאירה בו הנשמה יתירה דהנשמה יתירה איננה נטבעת בתוך הגוף שהרי במוצש"ק מסתלקת, ובכן ביום השבת נקל לאדם לשפוט א"ע ושוב נשאר גם על ימי החול לראות כל איש את נגע לבבו ולהכנע כנ"ל להמשיך הארה כנ"ל, וזהו ימינא ושמאלא, שאיננו כבימי החול שהשמאל דוחה קודם, רק שע"י הימין שהיא ההתקרבות והדביקות של יום שבת זוכין אח"כ לימי חול להכנעה שהיא בחי' שמאל דוחה:
ולפי דברים האלה תובן שפיר פתיחת המדרש בדין קרובים לדין, והבן:
ואמרת אשימה עלי מלך, להבין מדוע נחשב לחטא מה ששאלו להם מלך בימי שמואל, ומהו ההפרש בין שופט למלך שלכאורה שניהם ענין אחד להם שלחמו מלחמת ה' והושיעו את ישראל מיד שוסיהם, וגם שפטו את ישראל כמבואר בכתוב (ירמי' כ"א י"ב) בית דוד דינו לבוקר משפט, ונראה דהנה אמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בביאתם לארץ, למנות עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, ויש להתבונן למה מינוי המלך קודם להכרתת זרעו של עמלק, ולמה לא נכרת זרעו של עמלק ע"י אחד השופטים:
ונראה דהנה משפט איהו רחמי ומלכותא איהי דינא כאמרם דינא דמלכותא דינא, וע"כ השופט איהו מרכבה למדת משפט שהוא רחמים והוא משך רחמים רבים על ישראל ובזה הצילם מכף כל שוסיהם, ובמדרש תנחומא ושפטו את העם משפט צדק שיהיו מטין את העם לכף צדק אמר ר' יהודה בר' שלום שיהיו מטין ומלמדין עליהן זכות לפני הקב"ה ממי אתה למד מגדעון בן יואש וכו' עד לך בכוחך זה בכח זכות שלמדת על בני הוי ושפטו את העם משפט צדק שיהו מלמדין זכות על הדור עכ"ל, וע"כ תמצא שכל מלחמות השופטים היו רק מלחמת מצוה להגן על ישראל, ואף כיבוש א"י הוא נמי כעין הגנה שהרי מוחזקת היא להם מאבותיהם וגם מעת בריאת העולם הובררה א"י לחלקו של הקב"ה ואין א"י שייכת לאומ"ה כלל, וגזולה היתה בידם, והכיבוש מהם הוא רק לדחות העושקים אותה, וזה מאמר הכתוב (תהלים קי"ט קכ"א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, שבעשיית המשפט מעוררים מדת המשפט למעלה רחמים רבים על ישראל ובל תניחני לעושקי, [וידוע שמדת משפט היא תפארת שהיא כוללת חסד וגבורה, והיא מדת הרחמים, והיינו שע"י הרחמים מתעוררין הגבורות להציל העשוק מיד עושקו], אבל מלחמה להרחיב גבול הקדושה לא מצינו בשופטים, באשר זה איננו בא מפאת הרחמים כמובן:
אך מלך הוא מרכבה למדת מלכות שנקראת דינא רפיא, והדין נותן שיכירו כל באי עולם מי בוראם ומי זן ומפרנסם, ויתנו שבח והודאה לשמו יתברך, ותהילתו וכבודו לא יתנו לפסולים, וע"כ המלך אחר שנלחם מלחמת מצוה יש לו רשות ללחום מלחמת הרשות כדי להרחיב גבול ישראל ולהרים דת האמת ולמלאות העולם צדק כמ"ש הרמב"ם בה' מלכים [וידוע מדת מלכות יורדת לעולמות התחתונים ללקט נצוצי קדושה, ובדגמתה עושה מלך ישראל שהוא מרכבה לה], וע"כ יובן שמלחמת עמלק שאיננו מגבול ישראל צריכה להיות ע"י מלך, ולא ע"י השופטים שאין ענינם להרחיב גבול הקדושה מחוצה לה, ורק מלך שענינו הוא להרחיב גבול הקדושה מחוץ לגבול, עליו מוטל להכרית זרעו של עמלק, וע"כ יובן שהכל הי' בסדר נפלא שמתחלה התפרנסו הדורות ע"י שופטים ולא מינו תיכף מלך בכניסתן לארץ, כי בראשונה הוצרך להתנהג ע"י מדת הרחמים שנתבצרו ישראל בארץ, ורק אח"כ הי' ביכולתם להתנהג ע"י מדת הדין רפה וללקט את חלקי הקדושה מחוץ לגבול, וטרם שנתבצר עמידת ישראל בארץ ע"י מדת הרחמים לא הי' ביכולת להרחיב גבול הקדושה:
וכעין זה הוא שבת ויו"ט, ששבת הוא יום קדוש מבראשית, ויו"ט בי דינא מקדשי לי' ועשאו מיום חול יום קודש והיא התרחבות גבול הקדושה, וע"כ שבת במרה נצטוו טרם שנצטוו על יו"ט בסיני, שאחר שהונחלו את קדושת שבת ונתבצרו בו שוב הי' ביכולת לקדש חדשים ולעשות גם מיום חול קודש להרחיב גבול הקדושה:
וכעין זה היתה אכילת בנ"י במדבר מן לחם מן השמים שלא הי' בו שום פסולת רק שהי' מחזק ומפקח השכל, ואח"כ באו לארץ ואכלו לחם מן הארץ שהי' בו פסולת שנדחה לחוץ ונתבררו חלקי הקדושה שבו, שהוא כעין מדת המלך להרחיב גבול הקדושה כנ"ל ולהוציא את בלעם מפיהם, ויש לומר שזה הי' ענין מה שאמרו ונפשינו קצה בלחם הקלוקל, שהוא מלשון קל, היינו שחשבו בעצמם שזה קל לפניהם ושביכלתם לברר גם מחוץ לגבול הקדושה והיו רוצים יותר בלחם מן הארץ שיש בו בחי' בירור כנ"ל:
ולפי הדברים האלה אומר אני באימה שכעין זה הי' חטא ישראל שבקשו להם מלך בימי שמואל, שעדיין לא הגיעו ישראל לידי מדה זו להתנהג ע"י מלך, והיו צריכין עדיין להתנהג ע"י מדת הרחמים, ובזה היו נצולין מיד כל שוסיהם, ולהצלת ישראל לא היו צריכין למלך, והי' יותר טוב ע"י השופטים שיתנהג ע"י מדת הרחמים באשר לא היו אז ראויין ע"י מדת הדין, וזה היא שהוכיח שמואל את ישראל בפ' י"ב וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד אויביכם מסביב ותשבו בטח, ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם ותאמרו לי לא כי מלך ימלוך עלינו וה' אלקיכם מלככם, והיינו שלהצלת ישראל לא היו צריכים למלך כי ה' אלקיכם שהיא מדת הרחמים מלככם, והכוונה היתה שמקודם יתבצרו ישראל בארץ ע"י השופטים כנ"ל ואח"כ ימלוך דהמע"ה והוא לא יהי' לו צורך עוד ללחום להצלת ישראל רק להרחיב גבול הקדושה לבד, אך ישראל אז אכלו פגה והקדימו לבקש מלך ע"כ הצריך המלך ללחום מבית ומבחוץ, היינו לבצר עמידת ישראל בארץ להצילם מכף כל שוסיהם מבית וגם מבחוץ להרחיב גבול הקדושה:
ולפי הדברים האלה תובן כוונת דוד המע"ה במה שכבש סוריא קודם כיבוש כל א"י, וע"כ אמרו בספרי שאמר הקב"ה לדוד סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש ארצות אחרות, וע"כ סוריא לא נתקדשה לגמרי בקדושת א"י, אך טעמו של דהמע"ה נראה כי מאחר שכל עיקרו של מלך הוא להרחיב גבול הקדושה מבחוץ אף שהוא צריך להשלים גם ענין השופטים לכבוש מקודם כל א"י, מ"מ מה שעליו לעשות מצד מהותו זה קודם, הא למה זה דומה לשכח ולא התפלל שחרית שהוא מתפלל מנחה שתים אחת למנחה ואחת לתשלומין שצריך להתפלל של מנחה תחילה ואח"כ תפילת התשלומין, והבן:
ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, פירש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי שיושיע אתכם, יש לפרש דהנה יש להבין מדוע נקראת ק"ש עול מלכות שמים הלוא היא דבקות ואהבה ואין לך תענוג גדול מזה ולמה נקראת עול, אך י"ל דכן היא המצוה שלא יעשה עבור שהיא אהבה ותענוג לו רק מצד הציווי והעול, וזה שאמרו בטל רצונך מפני רצונו, היינו שבדבר מצוה שגם רצונך משתוקק לזה תבטל רצונך היינו ההשתוקקות שלך ותעשה רק מפני שהוא רצונו יתברך, וזוהי מדריגה גדולה:
והנה כתב הרבי מלובלין זצללה"ה שכשיש לאדם איזה צער רח"ל ובא להתפלל לפני הש"י ישליך מנגד את הצער שלו ויתפלל רק עבור כביכול, כאמרם ז"ל סנהדרין (מ"ו.) בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראש, כי באם הוא מתפלל להש"י להסיר את צערו כמה מקטריגים עומדים כנגדו, אבל אם הוא מתפלל להסיר את צער השכינה המצטערת בצערו, אז נסתם פי המקטריגים שאין להם פתחון פה לקטרג נגד צער השכינה כביכול, וכן הי' במלחמת ישראל שנאמר (ש"א כ"ה כ"ח) כי מלחמות ה' אדוני נלחם, ואין ישראל משגיחים על צערם מפאת הצר הצורר אותם רק כביכול על צער השכינה ואין המלחמה עבורנו רק עבורו יתברך וכבוד שמו, ועי"ז נסתם פי המקטרגים, וזהו כח ומדריגת ישראל בק"ש המבטלים צרכיהם ורצונם מפני צורך ורצון גבוה, וכנ"ל, ויראה לי דזה ענין חודש אלול קודם תשרי, שאלול הוא מלשון אלל, היינו שיקבע זאת במחשבתו שיבטל כל ענינו ורצונו רק לצורך גבוה ויעשה עצמו כדלא למען כשיגיע ר"ה ויוהכ"פ כל תפלותיו יהיו למען הש"י וכבודו, כמו שאנו אומרים וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים, היינו שאנו מבקשים חיים למען הש"י, שכשיהי' לנו חיים נוכל לעובדו ויתגדל כבוד שמו, ובזה יסכר פי המקטריגים אמן: