יום שמ"ע
עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם, נראה לפרש דהנה כתיב אחות לנו קטנה, ויש לפרש שישראל נקראו אחות שתעודתם לאחית את כל באי העולם להשי"ת, וכבמדרש שדורש על אברהם שאיחה את כל באי עולם כזה שמאחה את הקרע, וכן לומר לפי הדרשות דקאי על ישראל, קטנה שהיא מקטנת עצמה מכל האומות כפירש"י שם כמ"ש לא מרובכם וגו' שהם מקטינים את עצמם:
והנה ישראל בסיכות שהיו מקריבין פרים עבור האומות הכוונה לקרב את חלקי הטוב מהם להחזירם להקדושה, וכמ"ש לעתיד שהאומות יעלו לחוג את חג הסוכות, אז ישראל נקראו ביחוד בשם אחות, לאחות את כל באי העולם, ובשמ"ע זוכין עוד להקרא בשם קטנה שמקטינין א"ע לפני השי"ת מדת יעקב מלשון עקב וכמ"ש יעקב בנה הקטן שהי' מקטין א"ע, כי כל מי שהוא יותר במעלה ומשיג יותר הוא יודע בייתר שעדיין הוא בחי' קטן ועדיין לא עשה כלום, וכמו שאמר מרע"ה אתה החילות להראות את עבדך, שאחר כל הגדולות והנסים והנפלאות שעשה והוריד את התורה מן השמים הי' חושב את הכל להתחלה בעלמא, וכן ישראל אחר שעברו ר"ה ויוהכ"פ וסוכות שזכו למה שנאמר הביאני המלך חדריו, ולילב ומיניו שרומזין לד' אותיות הוי', אז מרגישין שעדיין לא עשו כלום, ומקטינין א"ע ומקבלים על עצמם להבא עול תורה ועול מצות שיעורין כסדרן, וע"כ אז הוא זמן שמחת תורה, וכמו שהגיד כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמחת תורה היא על להבא, כי נתינת התורה לישראל היא מחמת מדה זו, כמ"ש מהר"ל הטעם שהם עלולים ביותר, וע"כ בזוה"ק שיעקב הוא רישא לחדוותא, וע"כ לעומת מדתם זו נאמר להם עשו לי סעודה קטנה, לעומת שהם מקטינים א"ע, וכדי שאהנה מכם דווקא ולא מהסעודה, כי הסעודה היא בחי' לבוש, ומחמת שהם מקטינים א"ע מתדבקים בהשי"ת בלי לבוש, כי אז הוא זמן היחוד, וכמו שרמזו ז"ל הוא בבגדו וכו':
בפייט של תפילת גשם, זכור טעון מקלו ועבר ירדן מים, יחד לב וגל אבן מפי באר מים, כנאבק לו שר בלול מאש וממים, ויש להתבונן מהו שאמר יחד לב וגל אבן מפי באר מים, איזה יחוד לב הי' שם, ועוד מה דסמיך לי' כנאבק לו שר וגו', דמשמע ששניהם היו בפעם אחת, והלא זה הי' תיכף בהליכתו לבית לבן עוד טרם בואו העיר, וזה הי' אחר חזירתו על יד מעבר יבוק וביניהם עשרים שנה:
ונראה דהנה יעקב כלול הוי מכל צד, וע"כ הי' צריך צירוף בכפלים עשו ולבן, עשו מקו השמאל, ולבן מצד ימין, ובמג"ע שהלך עשו להתחתן בישמעאל כדי לבוא עליו משני צדדין הוא בחי' שור משמאל וישמעאל בחי' חמור מימין, אך יעקב גבר על כולם וזה ששלח לעשו ויהי לי שור וחמור כלומר לי הם שהכנעתים לקדושה:
ונראה שזה הי' הענין שנזדמנה לו באר בשדה, כמ"ש והנה שם שלשה עדרי צאן וגו' והאבן גדולה ע"פ הבאר וגו' וגללו את האבן מעל פי הבאר, דבמדרש והנה באר בשדה זה בהכנ"ם, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלשה קרואים וכו', והאבן הגדולה זה יצה"ר, ונאספו שמה כל העדרים זה הציבור, וגללו את האבן שמשם היו שומעים את התורה וכו', וכל זה רמז לו מה שעליו מוטל לעשות, שהוא בעצמו כלול דוגמת השלשה קרואים שהם לעומת כהנים לוים וישראל, שלשת האבות, והאבן גדולה זה יצה"ר האוטם את הלב מכל צד הן מימין והן משמאל, וע"כ נצרך שיתאספו שמה כל העדרים זה הציבור שיהיו כל הכחות יחדיו, והוא באשר הוא כלול מכולם עליו לבדו לגול את האבן מעל פי הבאר:
והנה זה הענין שיהי' בכח בו"ד להיות לבדו כלול מכל הכחות הן מימין והן משמאל, כמו כל הציבור יחד, זה איננו דבר נקל כי אם הוא במדה זו איננו באותו רגע במדה האחרת, וכבר הגדנו שזה רמז המדרש בראשית שלהי פרשה יוד א"ר אבא בו"ד בשעה שהוא עושה אסטאטיבא אינו נותן דונטיבא ובשעה שהוא נותן דונטיבא אינו עושה איסטאטיבא אבל הקב"ה עשה איסטאטיבא ונותן דונטיבא וישבות ויברך עיי"ש, ומ"מ יעקב כלול הוי מפני שהוא הי' בתכלית הביטול להשי"ת עד שלא הי' לו מדה ורצון בפ"ע, וכמו אבר היד שאין לו רצון עצמו ומדה מופרדת, אלא אל אשר יהי' שמה הרוח של האדם לעשות הוא עושה, כך הי' יעקב בטל להשי"ת בתכלית, ע"כ הי' יכול להיות כלול, והוא כענין מלאך שאיננו נפרד להיות לו רצון בפ"ע, וכמ"ש אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו, וע"כ מלאכים זה של אש וזה של מים, ולא עוד אלא מלאך אחד חציו אש וחציו מים, ואין המים מכבין את האש ואין האש מכלה המים, שהאש אין לו ענין לשרוף ולא המים לכבות אלא נמשך לרצון ה', וכאשר רצון ה' הוא שיהי' כך, מהותו כך, וזה שבזוה"ק שהי' יעקב כולא לשמא דקב"ה, אף דכל הצדיקים הם לשם ה', מ"מ רבותא דיעקב שלא היתה לו מהות מופרדת לעצמו לעשות לרצון ה', אלא כולא לשמא דה' ולא רצון של עצמו לכך, וע"כ הוא לבדו גלל את האבן מעל פי הבאר, מה שתמיד נצרך לזה כל הציבור שיש בהם כחות מתחלפין אלו במדת אהבה ואלו במדת היראה וכו', וזה שבפייט יחד לב וגל אבן מפי באר מים, שהי' נצרך לזה ההתאחדות הלב בכל בחינות, והוסיף לבאר איך הי' זה אפשר לבו"ד, אמר כנאבק לו שר בלול מאש וממים, וכף של כנאבק איננו מורה על הזמן אלא על מהותו שהרי נאבק לו שר בלול מאש וממים, ונצחו, זה מורה שיש לו מעלת ורבותא של המלאך שהוא בטל בתכלית להשי"ת עד שכלול הוי וכנ"ל:
ענין שעושין שמחת תורה בשמ"ע, י"ל דהנה במדרש תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל י"ק, שישראל ביוהכ"פ כאלו נעשו ברי' חדשה ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג לקלס לשמו, וזהו ועם נברא יהלל י"ק, ונראה שזה דוגמא לכלל בריאת עם ישראל דהיינו יצי"מ שבמדרש שהיו כעובר הנשמט ממעי בהמה, ואח"כ זכו לענני כבוד כמ"ש וה' הולך לפניהם יומם, וקריעת ים סוף שזכו להשגות גדולות וכמו שאמרו זה אלי ואנוהו, ודוגמא זו הוא יוהכ"פ ברי' חדשה, ואח"כ זוכין לסוכות דוגמת ענני כבוד, ולולב ומיניו רומזים לד' אותיות הוי' לעלה ולקלס לשמו יתברך, דוגמא לשירת הים:
והנה במדרש פ' בשלח בפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף ר' יהודה אומר יאמרו ישראל באותה שעה כלום הוציאנו הקב"ה ממצרים אלא בשביל ה' דברים, אחת לתת לנו ביזת מצרים שנית להרכיבנו על ענני כבוד, ג' לקרוע לנו את הים ד' להפרע לנו מן המצריים, ה' לומר לפניו שירה, עכשיו כבר נתן לנו ביזת מצרים והרכבנו על ענני כבוד ויקרע לנו את הים ופרע מן המצריים ואמרנו שירה לפניו נחזור למצרים, אמר להם משה וכו' בבואו יפרעו את השטר שכך אמר לי הקב"ה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה:
והדבר פלא היתכן שחפצו לשוב למצרים לעבודת פרך ולצרות רבות ורעות שהיו להם במצרים תמורת הבטחה טובה ליתן להם את א"י צבי היא לכל הארצות, וההפירוש הוא שידוע שישראל היו צריכין להיות ד' מאות שנה במצרים, ואז הי' גמר התיקון, אבל באשר היו במ"ט שערי טומאה ולא יכלו להתמהמה דלג הקב"ה על החשבונות לחשוב משנולד יצחק, ומ"מ לא הי' גמר התיקון וצריכין עוד מירוק, ודבר זה מתגלגל והולך עד ביאת הגואל ב"ב, וישראל הרגישו זה, ע"כ מאחר שנתחזקה מהותם ע"י חמשה דברים הנ"ל שוב ביכולתם להיות במצרים עד תום ארבע מאות שנה למען יהי' גמר התיקון, ולא יצטרכו בניהם אחריהם לסבול עוד צרות עד ביאת הגואל, והיו מתרצים לסבול גלות מצרים כדי לעשות גמר התיקון:
וזה שהשיב להם מרע"ה בואו ופרעו את השטר דהיינו קבלת התורה, כלומר אף שהנם עתה במעלה הגדולה אינם יכולים לבטוח בעצמם להבא בלתי קבלת התורה מקדם, והטעם בפשיטות כי מחמת התורה שהיא עץ החיים בלתי שינוי, כך ישראל נעשו באופן זה שיהיו בלתי שינוי, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וע"כ אחר קבלת התורה אי אפשר לישראל לירד בשער הנ' דטומאה שלא יוכלו להרפא עוד, אבל בלי התורה, כמו מה שהי' מאז שכמעט קט היו נופלין בשער הני דטומאה, כן יש לחוש להבא:
ודוגמא זו י"ל שישראל אחר חג הסוכות שהוא דוגמת ישראל אחר קי"ס כנ"ל שחוזרין לעולם המעשה, נאמר להם בואו ופרעו את השטר, היינו לקבל ע"ע העסק בתורה בכל מאודם ובכל נפשם אז יוכלו לעמוד, וע"כ בשמ"ע זמן לקבלת התורה על להבא, וע"כ נמשכת ממנו השמחה עם התורה:
ויש להוסיף ולומר עפ"י דברי המדרש ויצא פרשה ע' רבי הונא בשם רב אידי אמר כתיב וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה', וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה, ולפי שהיו עסוקים במצות נדבה ועולה בידם לפיכך שמחו, כן י"ל ענין שמח"ת כפי מסת שעלה ביד איש לקבל על עצמו להבא עול תורה בלב שלם באותה מדה מכשכשת בו השמחה:
ענין מה שלא נזכר בכתוב מפורש שמחה בשמ"ע אלא ברמז שנזכר בפרשת סוכות אך שמח דמרבינן מיני' יו"ט אחרון לשמחה, י"ל עפ"מ שהגיד כ"ק הרבי ר' בונם זצללה"ה מפרשיסחא בדברי המדרש פקודי שמרע"ה אמר עשינו מלאכת המשכן והותרנו, אמר לו הקב"ה לך ועשה בהם משכן לעדות, ופירש ועשה בהם דייקא, כי בזה שהביאו תוספת על הצורך בזה מונח עצם הרצון, שהרי ע"ז לא נצטוו, ע"כ תעשה המשכן מהתוספת דווקא:
ובסגון זה י"ל בענין השמחה, שאם הי' כתיב מפורש לא ניכר כ"כ הרצון, ע"כ באה רק ברמז, וישראל המרגישין זה מתעוררין בשמחה עוד יותר, ואם לא הי' נזכר כלל אפי' ברמז הי' חשש שלא יאחזו בהשמחה כחות חיצונים, כי אחרית שמחה תוגה, אלא שמצות השמחה היא השמירה כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, מה גם תורה שבע"פ היא עיקר השמירה, ע"כ בא רק ברמז בעלמא ובתורה שבע"פ:
בזוה"ק שיעקב רישא לחדוותא, הענין י"ל כי שמ"ע היא כולל מכל האושפיזין ומכל האורות של כל החג, וכבר הגדנו שזה הטעם שהפייט מזכיר רינת בית השואבה במערבית שבשמחת תורה, ובתפילת גשם, רוגשים בסוף שבעה לציין במוסף מים, ניסוך מנסכים שלשת לוג מים, ואין לומר דכר' יהודא ס"ל דבלוג הי' מנסך כל שמונה שהרי הביא ג"כ שלשה לוגים, ושניהם יחד היינו שלשה לוגין ובכל שמונה הוא דלא כמאן, אך הפירוש דכל מעשה המצות שבכל החג האור שבכולם נקבץ ובא בשמ"ע, ואף שהמדות מחולקין הן וא"א לבו"ד לאחוז בשתיהם כאחד, כבר הגדנו שהעצה לזה היא להיות בטל לרצון השי"ת, עד שיהי' כמו אבר באדם שאין לו רצון בפ"ע, אלא כל מקום שיהי' רוח האדם כן עושה [וכמו שהארכנו בזה לעיל במאמר ד"ה בפייט של תפילת גשם טען מקלו וכו', ואין מהצורך לכפול הדברים] וזהו יעק"א שבזוה"ק שכולא לשמא דקב"ה הוה, וע"כ שמ"ע שאז הוא קיבוץ אורות של כולם אין זה אלא באמצעות יעקב שהוא הופיע במדתו בתוך לב וקרב איש ישראל, וזהו הפירוש יעקב הוא רישא לחדוותא:
מה שאנו עושין שמחת תורה ביו"ט שני של גליות, י"ל עפ"מ שהגדנו כבר שמחמת הגליות דאתפשטא מסאבותא בעלמא אין אנו בכח לקבל הארת היו"ט כמו שהיא בעצם טהרתה, ולצאת ממנו ליום חול, כי ביו"ט יש בו מאור שנברא יום הראשון שנגנז כדי שלא ישתמשו בו הרשעים, והמצות שביו"ט או מעלת היו"ט בעצמו הם שמירה בפני הרשעים שלא ישתמשו באור ההוא שמתפשט ביו"ט, אבל בצאת היו"ט ונשאר רשימו ממנו לימות החול שאז אין בו שמירה, ע"כ התקינו יו"ט שני, שזה יהי' לממוצע בין היו"ט לימי החול, אך לגודל בהירת יו"ט של שמ"ע גם יום זה שהוא לממוצע נזקק לשמירה, ע"ז אנו עושין אז שמחת תורה שאין שמירה מעולה ממנה, כאמרם ז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וזהו ענין הקפות שידוע שכל המקיפים הם שמירה, ובהקפות שעם הס"ת רומזים שהשמירה היא בתורה: