שמח"ת
בירושלמי ובמדרש בענין שני יו"ט של גליות כסבור הייתי שאני מקבל שכר על שתיהן ואיני מקבל שכר אלא על אחת, והפירוש שהקדושה נתחלקת לשני הימים, ונראה דהנה בזוה"ק פ' אמור (צ"ג:) דיו"ט מאיר בו מאור שנברא ביום ראשון דכתיב בי' כי טוב, אך הלוא הוא נגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו בו לטנופי דהאי עלמא, והתירוץ לזה הוא דקדושת יו"ט בעצמה, מבדלת בפני הרשעים, וזהו הקידוש בכניסתה והבדלה ביציאתה, והנה בגלות דאסגי מסאבותא בעלמא והתפשטו החיצונים לגבול הקדושה, עדיין יש לחוש מפני הרשעים כנ"ל ע"ז תקנו חכמים שני יו"ט של גליות, היינו ששוב יהי' אור ההוא גנוז בשני ימים ואיננו נגלה אם בזה או בזה הוא, וע"כ בהכרח שתקנו באופן זה, שלא יהי' מקבל שכר אלא על אחת, וע"כ נשאר גנוז, אבל אי הי' מקבלין שכר על שתיהן, שוב לא הי' גנוז, שהרי כל אחד בודאי יש בו מהאור ההוא, ומה הועילו בתקנתם:
בפייט גואלם חזר בכל אמים, ומצאם כולם בעלי מומים, הפיל חבלים לו בנעימים, אף חובב עמים, ונראה דהנה מה שפתח השי"ת לבני עשו ולבני ישמעאל שיקבלו את התורה פירש"י שזהו הזכרת זכות לישראל, והיינו שיתרון האור מן החושך, ומזה שהם לא רצו לקבלה נתראה יתרון הכשר ישראל שקבלוה בשמחה, ומ"מ יש להבין שלכאורה נראה מיעוט כבוד ישראל במה שפתח לבני עשו וישמעאל כאלו אם היו רוצים הי' השי"ת מסתפק בהם ח"ו:
ונראה דהנה יש לדקדק בלשון שפתח להם כתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שהוא לשון התגלות אור ולא לשון פתיחה והרחיק עליהם, ומשמע שאיננו דיבור אלא שהי' מגלה לפניהם אור הצפון בתורה, ומי שיש לו מוח בקדקדו הי' צריך להתרגש ולהתפעל ולהשתוקק אלי', אך מי שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה הסיבו פניהם ממנה, למשל מי שעיניו טריטות אינו יכול להסתכל באור השמש והא כמסתיר פניו ממנה, כן נמי הם לפי גסות רוחם הי' נדמה לפניהם כהר גבוה וקשה וכמשא כבד יכבד מהם, א"כ זה עצמו הי' בחינה טובה מי הוא שמהותו ראוי' לתורה, שישראל שהם ממעטין עצמם ונכנעים הם מטים שכמם לסבול עול תורה, ואינו נחשב להם לעול ואונס, אלא אדרבה אהבה ורצון ושמחה, וכבר אמרנו רמז שרמזו חכז"ל באמרם פקחות שבהן אומרות מפותות אין להם צער, אבל עשו וישמעאל גסות הרוח שבהם לא נתנם להטות שכם לסבול, וע"כ מעט וניצוץ טוב שהי' בהם מתולדה נפרד מהם ונדבק באור הזריחה, כי החלק נדבק בהכלל כטבע אש הנמשך למעלה ונשארו ריק מכל טוב:
ומעתה מובן שאין כאן חשש הסתפקות בהם ח"ו, אלא אדרבה לגלות מהותם גסות רוחם וזדון לבם, ולשאוב מהם את מעט הטוב שהי' בהם מתולדה, וזהו הענין שבזוה"ק פ' בלק מהמתנות שנתנו כולם לישראל שהפירוש מעט טוב שהי' בהם מתולדה, וכל זה גרמה להם גסות הרוח שהיתה בהם, ע"כ יסד הפייטן שמצאם כולם בע"מ, כאמרם ז"ל האי מאן דיהיר בעל מום הוא:
במדרש פינחס ביום השמיני עצרת תהי' לכם זש"ה יספת לגוי ה' אמרה כנס"י לפני הקב"ה רבון העולם היספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך וכו' אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל וכו', עוד שם במדרש זש"ה תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה אתה מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך ע' פרים על ע' אומות אמרו ישראל רבון העולמים הרי אנו מקריבין עליהם ע' פרים והיו צריכים לאהוב אותנו והם שונאין אותנו שנא' תחת אהבתי ישטנוני, לפיכך אמר להם הקב"ה עכשיו הקריבו על עצמיכם ביום השמיני עצרת תהי' לכם, משמע שיש תרעומות כפולה על האומות, שאם לא עשו לא רעות ולא טובות הי' די תרעומות עליהם שאינם גומלים טובה, אלא עוד עשו להיפוך, שע"י השלוה עצמה שהוספת להם הרעו עוד יותר, וזה שאמר לא דיין שלא כבדוך אלא הכעיסוך, וכן תחת אהבתי שהי' להם לאהוב אותנו והם עשו עוד להיפוך וישטנוני, א"כ שתי רעות עשו, שבמקום שהי' להם להטיב הרעו עוד יותר, לפיכך עצרת תהי' לכם:
והענין יובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבהשפעה הבאה מן השי"ת, לבד עצם השפעה עוד יש בה מעלה יתירה שבאמצעותה יש חיבור ודביקות להנבראים בהבורא ית"ש, כדביקות המקבל מהנותן באמצעות המתנה, וישראל להוטין יותר אחר הדביקות מאשר לעצם ההשפעה עכת"ד, ובזה פרשתי מאמרם ז"ל בוא וראה מדותיו של הקב"ה קילל את הנחש מזונותיו עמו עולה לגג מזונותיו עמו, ויש להבין א"כ מה קללה היא זו שאין חסר לו מאומה, והרה"ק ר"י מווארקא זצללה"ה הגיד שהקללה היא שנדחה עד שלא יהי' לו חסרון שעי"ז יבוא לבקש אוכל מהשי"ת עכ"ד, ויש להוסיף עוד ולמר שבכל מיני צמחים, יש כח עליון לצמוח ולהתגדל, כאמרם ז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך המכה אותו ואומר לו גדל, וע"כ באמצעות המאכל הצומח או החי, יש להאוכל חיבור בצד מה בכח עליון, אבל להנחש ניתן מאכלו עפר שאין בו ענין הצמיחה אלא דומם שאין בו כח עליון, וע"כ הרי נדחה מדביקות בכח עליון באמצעות המאכל, והוא היפוך לגמרי מישראל שאינם להוטים א"א להחיבור שבאמצעות השפעה, והנחש אין בו שום חיבור באמצעות מזונותיו:
והנה האומה"ע הרשעים שמשורש נחש מוצאם אף שמזונותיהם ממאכלים שיש בהם כח עליון, מ"מ הם אינם רוצים בחיבור הזה אלא לתאוה יבקש נפרד, וע"כ במקום החיבור שורה כח רע המפריד, כעין שבזוה"ק בפסוק ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם, שמנין מסלק את הברכה, ובמקום הברכה שורה דבר היפוך ברכה, והוא הנגף רח"ל, כן נמי בענין השפעה שיש בהם כח המחבר, ואומה"ע שלתאוה יבקש נפרד אינם רוצים החיבור ומסלקים אותו, שורה במקומו בהשפעותיהם כח מפריד:
ומעתה מובן הענין לא דיין שלא כבדוך אלא הכעיסוך שבמקום שהיתה השפעה צריכה לעשות בהם חיבור יותר והי' להם לכבדך, נעשה בהם להיפוך שגרם פירוד והכעיסוך, וע"כ תחת אהבתי שאנו ממשיכין להם השפעות הי' להם להתעורר ולהתחבר בהשי"ת ובישראל, עושים לגמרי להיפוך שנעשים נפרדים ביותר וישטנונו, לפיכך אמר הקב"ה הקריבו על עצמיכם לבד ולא עליהם שלא תגרמו פירוד ושנאה עוד יותר:
ורצון שוכני סנה, ויש להבין דלכאורה יותר כבוד ותהלה להשי"ת לתארהו יושב שמים, ולמה בחר כאן לתארהו שוכני סנה:
ונראה דהנה במדרש שמות מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים, וכפל לשון שפלים וירודים, שפלים בעצמם כמ"ש ואת ערום וערי', והיינו שלא הרגישו בעציים שום מעלה וחיזוק הנפש, וירודים בשעבוד למצרים, אך גם זה הי' לטובה שע"כ נקל הי' להם להטות שכמם להיות נכנעים להשי"ת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דכתיב ולקחתם אגודת אזוב שישראל במצרים לא היתה להם שום מעלה אלא מדת הכנעה, ונצטוו שההכנעה שהיתה להם לפרעה ולמצרים יגביהו אותה להשי"ת, וזהו ולקחתם לשון הגבהה, כמ"ש בלולב ולקחתם שפירושו הגבהה, כאמרם וו"ל מדאגביה נפיק בי', ואגודת אזוב היא הכנעה כברש"י שאזוב מורה על הכנעה עכ"ד, ומחמת זה עצמו שרה עליהם שם ה' ונעשו מעון לשכינה כמ"ש אני את דכא אעפ"י שאינם ראוים, למעלה מכל טעם, וזהו רצון שלמעלה מן הטעם, וזהו ורצון שוכני סנה, שהרצון שוכן על אותם שהיו שפלים וירודים כסנה:
והנה ביוסף הצדיק כבר הגדנו במ"ש וינס ויצא החוצה, היינו למעלה מן הטעם שארורה זו הראתה לו באצטגנינות, ובודאי גם הוא בעצמו ידע מה שידעה, ומ"מ לא השגיח על שום דבר למעלה מן הטעם, אלא ברצון פשוט לא להטות ימין ושמאל מדרך התורה המסורה לו מיעקב אע"ה ע"כ זכה לארצו נמי רצון השי"ת למעלה מן הטעם, וזהו רצון שוכני סנה: