שנת תרע"ז ליל שמ"ע
במדרש פנחס (פ' כ"א) זש"ה יספת לגוי ה', אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבון העולם הוספת שלוה לדור המבול שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד לא דיין שלא כבדוך, אלא אמרו [סור ממנו וגו' לדור הפלגה ואמרו] הבה נבנה לנו עיר, וכן לסדומים וכן לפרעה וכו' לא דיין שלא הקריבו אלא הכעיסוך ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד לישראל וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע עליך ליתן לנו את המועדים, ועלינו להיות מקריבים לפניך וכו', בפסח הקרבנו לך, בר"ה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך וכן בחג וכו' אמרה כנס"י לפני הקב"ה עליך להוסיף לנו מועדות, ועלינו להיות מקריבין לפניך וכו', אמר להם הקב"ה חייכם איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף מועדות שתשמחו בהם, שנאמר ביום השמיני עצרת, ומה שיש לדקדק יתבאר מתוך הביאור:
ונראה לפרש, דהנה כתיב עושר שמור לבעליו לרעתו, ויש להבין הלוא עושר הוא ברכה ומתנה מהשי"ת, כבמדרש פ' מטות, ג' מתנות טובות נבראו בעולם, והרי כתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה, ונראה עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שבמה שהשי"ת משפיע להעולם, נעשה חיבור בין השי"ת להעולם, כמו נותן ומקבל, שבאמצעות המתנה יש חיבור בין הנותן והמקבל, וישראל להוטין יותר להחיבור הנכבד הלז, מלגוף ההשפעה, עכת"ד, הצריך לענינינו:
והנה ישראל מחמת שלהוטין אחר החיבור, גורמת להם ההשפעה יותר דביקות ומכניעין עצמן ביותר להשי"ת, ונראה דבשביל זה עצמו, ברא השי"ת את העולם בזה האופן, שישפיע בכל פעם שפע חדש, ובודאי שהי' יכול לברוא את העולם, שיתן להם השפעה בפעם אחת שתספיק לעולם, אך יש לומר שזאת מחסדי השי"ת שברא העולם בזה האופן, כדי שיהי' בכל פעם חיבור חדש, שיגרום דביקות והכנעה כנ"ל, אך הרשעים אינן שמים לב אל החיבור, אלא להוטים אחר גוף ההשפעה לבד, ואינן מתפעלים ומתרגשים להיות נעשים דביקים ונכנעים, שוב במקום שהי' ראוי החיבור שורים כחות רעים ומפרידים עוד יותר, וכענין טעם הזוה"ק הידוע, בענין טומאת מת, וטעם הכוזרי בטמאת קרי, וע"כ במקום שהי' ראוי להתוסף ברכת ה' ע"י החיבור, נתוספו רעות רבות וצרות, ואז הוא עושר שמור לבעליו לרעתו, שהעושר עצמו הוא סיבה לכחות הרעים רח"ל:
ובזה יש לפרש דברי המדרש הנ"ל, בפסוק יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ, דמאחר דאומ"ה לעולם אינם שמים לב אל החיבור שיוצמח מכח ההשפעה, א"כ ההשפעה עצמה כאשר תוסיף לגוי ה', היינו עם ה' נכבדת, שנעשו יותר דביקים בך, ומקריבין לפניך קרבנות, שהם כלים לתוספת אהבה, באותה השפעה עצמה, רחקת כל קצוי ארץ, שעל ידה הם נעשים רחוקים עוד יותר שלא דיין שלא הקריבו לפניך, שלא נעשו קרובין לך, אלא אדרבה שורים בהם כחות הרעים, תמורת הקירוב, ריחוק, ותמורת האהבה, שנאה:
וזה עצמו הוא הענין דבמדרש לקמן בסמוך זש"ה תחת אהבתי ישטנוני, אתה מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות, אמרו ישראל רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו, שנאמר והם תחת אהבתי ישטנוני, לפיכך אמר הקב"ה, עכשיו הקריבו על עצמיכם, ביום השמיני, והיינו שבמה שישראל מושכין להם השפעה, תחת שהיו צריכין להעשות דביקים ואוהבים למקום, וזה תחת אהבתי ישטנוני, תמורת האהבה שהיתה צריכה ההשפעה לגרום אהבת ה' ואהבת ישראל, עוד היא הגורמת שנאה, לה' ולישראל, וזה שמסיים לפיכך, דלכאורה הלשון לפיכך בלתי מובן, ולהנ"ל יובן עפ"י מאמרם ז"ל, זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, והיינו מפני דגמירי משמים מיהב יהבי משקל לא שקלי, וע"כ כשהוא בלתי אפשר לזכות בה, נשארה מוכנת לחבירו הראוי לה, וכן נמי עם ההשפעה ניתן משמים ענין החיבור והדביקות כנ"ל, ובאשר האומות תמורת הקירוב נעשו עוד יותר רחוקים, ותמורת הדיבוק נפרדים, ותמורת האהבה שנאה, נשארו חלקי הקירוב והדיבוק והאהבה, וזוכין בה ישראל הראויין לה ומתוספים כל אלה לישראל, ע"כ מקריבין עוד קרבנות שיהי' כלים גם לתוספות כל אלה, וזה שאמר לפיכך, היינו מפני שנשאר חלקם הטוב, עכשיו שאתם זכיתם בהם, הקריבו על עצמיכם:
ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנ"ל, אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע, עליך ליתן לנו את המועדים, דלכאורה אינו מובן על איזה מועדים קאי, דליכא לפרש על אותם הכתובים, ומאמר כנס"י הי' טרם שניתנו להם מועדים אלו, הלוא במדרש בפסח הקרבנו לך בר"ה הקרבנו לך וכו'. אלמא שהמאמר אחר נתינת המועדים הי', ושוב לא מצינו שנתוסף להם מועד, וכבר אמרנו לפרש דקאי על לעתיד, שיהפך הצומות לששון ולשמחה, אך מאמר כנס"י בזה לא יתכן, דמי יימר שיחטאו ויהיו הצומות כלל, ועוד לשון המועדים בה"א הידועה אינו מובן, אך לפי דרכינו יש לומר דקאי על חלקי הטוב, שנשארו מהאומ"ה שלא קבלו אותם ונתוספו על ישראל כנ"ל, שנתוספה להם אהבה על אהבה, דביקות על דביקות, וזהו ליתן לנו את המועדים הידועים וחלקם ינתן לנו:
ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים ותתן לנו וכו' מועדים לשמחה, ולמה לא אומרים ונתתה, שהוא לשון עבר במוחלט, אבל ותתן הוא לשון עתיד אלא שהוא"ו מהפכו לשעבר, ולפי דרכנו יש לומר, דהנה צריך להבין, למה יש בלשון הקודש שני מיני הוראות על לשעבר, היינו זה שהוא לשון לשעבר במוחלט כמו ונתתה, וזה שהוא להבא, אלא שהוא"ו מהפכו, דמה שהוא"ו מהפכו הוא מורה נמי על עתיד, ויש בו שתי הוראות, וזה כלל גדול בדקדוק, וכדומה לי שזה יוצדק בכל תנ"ך, [ומצאתי בזוה"ק ח"א (ל"א:) כל מה דאתמר בי' ויהי הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתפרש יפה לפי דברינו], וע"כ ביו"ט שלפי דרכינו הפי' להוסיף לנו מועדים הוא תמיד בכל יו"ט נתחדשו תוספות אהבה ודביקות, ע"כ אומרים לשון שמשמעו נמי להבא: