שנת תרע"ד
שבת זו שבין ר"ה ליוה"כ נקראת שבת תשובה, ויש לומר שהענין הוא כי איתא בזוה"ק שהעבירות הן, כמו סירכות הריאה שאינן מניחין להאונות לעלות, כמו כן העבירות אינן מניחין להנפש לעלות ולהדבק למעלה, והנה יש סירכות כסדרן ויש סירכות שלא כסדרן, וסירכות שלא כסדרן טריפה משום שסופן להתפרק וינקב הריאה, וכסדרן אין סופן להתפרק, אך בסירכות הנפש הוא להיפוך דכשלא כסדרן שיודע ומרגיש שהעבירה מרה ממות וכמ"ש ירמי' (ב' י"ט) ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך וגו', סירכא כזו סופה להתפרק ובהדחה בעלמא תתפרק, והנפש תתנחם להטיב דרכה ולשוב בתשובה, אבל סירכא כסדרן היינו שאיננו מרגיש והחליק בעיניו לאמור שלום יהי', מה גם אם עוד צדיק בעיניו ומבקש שכר כפינחס, סירכא כזו אין סופה להתפרק וטרף טורף הנפש ההיא, אך בשבת כתיב במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, והפירוש אצלי למשל אדם שהגזלן בא מאחוריו בלט והחרב בידו להתיז את ראשו, אין לאיש הזה הצלה אלא בדרך נס, אבל אם בא מכנגד פניו או אפי' מאחוריו אם אך הוא שומע קול צעדיו, עוד לא אבדה תקותו שהרי יודע ומתכוין ועושה מעשים להציל נפשו בכל טצדקי דאפשר למיעבד, וזהו שאמר הכתוב ותבט עיני בשורי, שאהי' רואה ומבין שזה עומד ומביט להרע לי, בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, כי זהו מסגולת השבת להאיר להאדם את חשכת דרכו, וכמאמר זקיני זצללה"ה מקאצק וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש שפי' שכיון ששבת נפתרו עיניו לראות שאבד את נפשו וצוח וי שאבדתי את נפשי, וא"כ בשבת הישועה בכפלים, להחטאים שמרגיש בהם ע"ז אמרו ז"ל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והוא הדחת עונות שהם סירכות שלא כסדרן, ולהחטאים שהם כסירכות כסדרן מאיר את העינים ומפתח את האזנים לראות בשוריו ולשמוע בהקמת מרעים, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
ובעין זה יש לפרש יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי וכבר דקדקנו שבא פת"ח תחת הכ' כאלו הוא הא הידועה היינו כהמטר כהטל, והם מטר שבא בתחילת הבריאה וכטל שעתיד להחיות בו את המתים, דבמדרש מונה ד' דברים שבשבילן חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה, בשביל שיהא הגבוה שותה כנמוך, ובשביל בעלי זרוע ובשביל שיהא נושאין עיניהם לשמים, ובשביל להדיח טללים רעים, והנה מטר הראשון בג"ע אין בו לומר רק טעם האחרון להדיח טללים רעים, והוא רמז על הדחת סירכות שלא כסדרן, וטל שעתיד להחיות בו את המתים, הוא לעורר את האנשים שהם כמו מתים, בשר המת שאינו מרגיש באזמל, והוא סירכות כסדרן, ובזה מדויק לשון אמרתי, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה החילוק שבין דיבור לאמירה שדיבור מורה על החיבור שבין המדבר להמקבל הדיבור, ואמירה היא בלי חיבור היינו שהטל הבא לעורר האנשים שהם בבחי' מתים לא יוצדק בהם החיבור:
דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ואמרו ז"ל בהמצאו אלו עשרת הימים שבין ר"ה ויוה"כ, הפי' אצלי בהמצאו לשון מציאה, שבזמן הזה אחר הדרישה באין למדריגה גבוה מאד נעלה יותר מכפי ערך הדרישה שהיא בחי' מציאה, והם י"ג מדות של רחמים שפתוחים ועומדים אפי' ליחיד, והוא כמו מציאה שלא הי' להמוצאה שום שייכות אלי':
ענין שבת תשובה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שעשי"ת אחר ר"ה, שבר"ה הכל עושין תשובה אבל היא עדיין במחשבה, וצריך התשובה במעשה שלא יתכן בר"ה שהוא יו"ט, מתקנין זה בעשי"ת שהם ימי חול עכת"ד, וכן מסתבר שאעפ"י שהמקדש ע"מ שאני צדיק אעפ"י שהוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, מ"מ כדי שיעקר החטא לגמרי צריך תשובה נמי במעשה אם הי' החטא במעשה, כי אין מחשבה מוציאה מיד מעשה, וכבר דברנו מזה ותירצנו עפ"י מאמר הש"ס קידושין (נ"ט:) שאני מחשבה דטומאה דכמעשה דמיא, כמו כן בודאי מדה טובה המרובה, שהאדם השב בתשובה נעשה קדוש דכמעשה דמי, וכמו שאר"י לתנא בתמורה (ג':) לא תתני מימר דבדיבורו אתעבד מעשה וברש"י שעושה מחולין קדשים, אך זה יתכן בתשובה מאהבה, שזדונות נעשו כזכיות ונתקדש בקדושה של מעלה, אבל מיראה שנעשו כשגגות ועדיין שם חטא עליהן, אין לומר עליו שנתקדש ודי לומר שטומאה פורחת ממנו או שאיקלשא טומאתו, שוב צריך מעשה שיהי' מוציא מיד מעשה, אך ידועים דברי התוס' ב"ק (ל"ב.) דהנאה הוי מעשה דכתיב ונכרתו הנפשות העושות ואף הנקבה במשמע, משום שנהנה, וע"כ שבת שהמצוה בה עונג, והנאה מקדושת שבת, וכמו שאמרו ז"ל המענג את השבת, ומלת את מורה על עצם הדבר, וא"כ צריך שיהי' עונג שלו מעצם קדושת השבת וזה חשוב כמעשה, ובזה יש לפרש ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם שיוצדק בו לשון לעשות כמו שם דכתיב העושות:
ולפי האמור יובנו דברי התנחומא בראשית, שעונג שבת מועיל יותר מאלף תעניות שתענית היא מעין עשי' גופנית, וזה הוא ברוחניות שהנפש מתענגת, אלא בכל מקום יש לעשי' גופנית מעלה שהוא בפועל ובמעשה, אבל עונג שבת ששניהם בו שהוא ברוחניות ומ"מ הוא נחשב מעשה בפועל, א"כ הוא מועיל יותר ויותר, והיינו טעמא דאיתא בהאר"י ז"ל דעיקר תשובה הוא עסק התורה, והפי' שיתענג ויהנה מעסק התורה מחמת שלומד בהתפעלות הנפש עד שדברי תורה נבלעין בדמו, וא"כ הוא עיקר התשובה שהוא בנפש ומ"מ חשוב שהוא בפועל ובמעשה:
הנה שם שבת עצמו מורה על תשובה מלשון שב, והתיו נוסף במקום הא כמו שמצינו ביחזקאל (מ"ו י"ז) ושבת לנשיא במקום ושבה, ועיקר התשובה צריכה להיות בראשונה בענין שלשה דברים הנרמזים במלת שבת, ש'בת, ב'רית ת'ורה, והם אבות כל המצות, והם בגוף ונפש ושכל שהם כלל חלקי האדם, ברית היא חותם ושלימות הגוף כברש"י יומא (פ"ה:) מה מילה שהיא תיקון אחד מאיברי האדם הרי שמילה היא שלימות איברי הגוף, ובמדרש פ' מילה כבכורה בתאנה מה תאנה אין בה פסולת אלא העוקץ לבד, עוד שם צפורן של אצבע קטנה גדל קימעה העבר אותה ובטל המום, ממילא כל הגורם ח"ו להמשכת ערלה הוא להיפוך, והתשובה בענין זה היא שלימת הגוף, שבת היא שלימת הנפש, ומקרא מלא הוא שבת וינפש, ופרשו ז"ל שבת לעולמו ממילא מובן שמלת וינפש נמי פירושו לעולמו שנתוסף בהם שלימות הנפש, תורה היא שלימות השכל, ע"כ בתשובה על מה שפגם בשלשה דברים אלו, ובקבלה להבא להיות נשמר ונזהר בדברים אלו, היא רפואה לכל חלקי האדם ומכשרתו לכל המצות שבתורה שלא ימלט שלא יהי' נעשה בחלקו אדם אלו או בקצתם:
וכן בק"ש שיש בה רמ"ח תיבין כנגד כל איברי האדם ורמ"ח מצ"ע, נרמזים שלימות גוף ונפש ושכל באשר הם כוללים הכל, כמ"ש והי' אם שמוע וגו' לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו וגו' ובספרי עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו, ושני אלה הם בשכל וגוף עבדוהו בתורתו הוא בשכל, עבדוהו במקדשו הוא עבודת הקרבנות שהיא במעשה ובפועל הגוף, ולאהבה וגו' היא בנפש, כי ענין אהבה היא מכחות הנפש ותוכו רצוף אהבה, לא מכחות השכל ולא מכחות הגוף, הרי נרמזו כאן כל שלשה חלקי האדם הכוללין הכל:
ויש לפרש שלעומת ג' אלה מקביל הגמול ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, כי דגן הוא הזן את הגוף, תירוש הוא מגביה את כחות הנפש וכמ"ש (זכרי' ט' י"ז) ותירוש ינובב בתולות שפירש"י יומא (ע"ו:) לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה, יצהר הוא שמן הוא בשכל כאמרם ז"ל מנחות (פ"ה:) מפני שרגילין בשמן זית חכמה מצוי' בהם, והיינו שבזכות שלימות ג' אלה נמשכת ברכת ה' בג' מינים שהם לעומתם, למען יהי' בהם שפע רוחניות ולא יגשמו את האדם, ואדרבה עוד יתוספו בו כחות רוחניים קדושים:
בש"ס יומא (פ"ו:) גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אלי' עוד הלוא חנוף תחנף הארץ ההוא ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה', ויש להבין הלוא תשובה קדמה לעולם ואדעתא דהכי נברא העולם וא"כ מה רבותא וטיבותא דעביד בהדייה דמהמאמר הנ"ל משמע שעושה עמם חסד למעלה משורת הדין:
ונראה דהנה כתיב מקוה ישראל ה', ואמרו ז"ל יומא (פ"ה:) מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש דבאשר האדם א"א לחיות במים, וע"כ כשבא במים הוא כאלו אבד את חיותו, וכשיצא מהמים כקטן שנולד דמי, ככה היא טהרת התשובה, שהרי הוא שב למקורו כאלו עבר ונסתלק מן העולם, והש"י ניתן לו חיים חדשים וכקטן שנולד דמי, והנה ידוע דטהרת המקוה היא רק כשכל גופו מכוסה במים, ואפי' אי רק נימא אחת מבחוץ לא עלתה לו טבילה, והוא מטעם הנ"ל שצריך שיהי' כאלו אבד כל מציאותו ויתחיל לגמרי מחדש, ומובן אשר טהרת התשובה צריכה שתהי' ע"ז האופן, שיהי' לבו כ"כ נשבר בקרבו עד שלא ישאר בו שום מציאות, וכל חושיו וכל כוחות נפשו יהיו בלועים בהתשובה, כדמיון הבא כלו במים:
הנה מצינו עוד ענין טהרה, והוא מים שנטמאו משיקן והן טהורין, וא"צ אלא שתהי' להם נגיעה קלה במי המקוה, ולא שיהיו לגמרי תחת המים, והטעם מפני שנעשו מחוברים למקור המים הטהורים, ולעומת זה בטהרת התשובה כיון שנעשה מחובר להש"י מקור החיים פרחה טומאתו ממנו, ומסתברא שטהרה זו היא רק לנפש ישראל ששורשה במקום טהרה, ויש לה דביקות בעצם בהש"י, כמ"ש (ירמי' י"ג י"א) כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי את כל בית ישראל, וכתיב בנים אתם לה' אלקיכם כמו בן הנמשך ממוח האב ע"כ יכול להתחבר כמו מים במים ונעשו טהורים, אבל מי שנפשו איננה משורש נכבד זה, א"א שיטהר בהשקה, וכמו דבר גוש שאינו נעשה אחד עם מי המקוה, צריך שיהי' כולו מכוסה במים, כן זה צריך שיהיו כל כחות נפשו בלועים בהתשובה, ואז נעשה כקטן שנולד, וזהו התשובה שקדמה לעולם, ובזה אין שייך לומר שדוחה את ל"ת שבתורה, שהרי נעשה כברי' חדשה וכקטן שנולד, וכמו גר שנתגייר שמדאורייתא אין בו איסור קרובים שהרי אינם קרובים, שהוא כקטן שנולד, אך התשובה שהיא כעין טהרת השקה שנחשב עוד מציאותו שמקודם, בזו אמר שדוחה את ל"ת שבתורה:
ולפי האמור יובנו דברי התנחומא שתשובה אינה נוהגת בנכרים, וכבר תמהני הלוא מפורשת תשובה בתורה אפי' בנכרים, ודור המבול התרה בהם שיעשו תשובה, וסדום ארדה נא ואראה ובמדרש מלמד שפתח להם המקום פתח של תשובה, ופרעה ומצרים, ואנשי נינוה לעד, אך יש לומר שתשובה שקדמה לעולם כנ"ל בודאי מהני אף לנכרים, אבל תשובה כעין השקה שהיא דביקות הנפשות בשורשן שייכת רק לישראל שהם בנים לה' אלקיכם:
ועוד יש לפרש דברי המד"ת עפ"י מה שפרשנו בפרשת נצבים דברי התרגום יונתן, ושב ה' אלקיך את שבותך ית תיובתכון שהוא בעל בחירה להושיט ידו לתוך אש בוערה, או לאכול גחלים בוערות, אף שבידו לעשות ככה, אבל באשר נפשו סולדת מזה, איננו נחשב שיש בידו הבחירה לעשותו, ובאמת יותר מזה היתה צריכה להיות עבירה בעיני אדם שזה שורף רק בעוה"ז, וזה בעוה"ז ובעוה"ב, ובגיהנם אשר יסורי שעה אחת ממנו כל יסורי איוב כל ימי האדם לא ישוה לו כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול, והיתכן לקרוא את זה בעל בחירה, אלא מ"מ באשר האדם יושב חושך וצלמות טח מראות עיניו וחדל להשכיל מה הוא לפניו, ע"כ שוב הוא בעל בחירה, וממילא מובן אשר אדה"ר קודם החטא שהיו עיניו פקוחות, אף שהבחירה היתה בידו לעשות או לחדול, מ"מ לא הי' נקרא בעל בחירה, וכך יהי' הענין לעתיד דכתיב כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, וכתיב אז תפקחנה עיני עורים, אף שהברירה תשאר ביד האדם לעשות דבר והפיכו, מ"מ יצדק לומר עליהם שנים אשר אין לי בהם חפץ כנ"ל, וע"כ מובן נמי איך בא אדה"ר לכלל חטא, שמאחר שהניחו ה' לנסיון עד שהי' לו מקום להאמין לדברי הנחש, מוכרח לומר שניטל ממנו מקודם מאור עיניו לידע עד היכן הדברים מגיעים, ושוב הי' יכול לבוא לכלל עבירה, ומסתייע דברינו ממה שכתוב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם, ואמרו ז"ל וברש"י אף הסומא יודע שהוא ערום אלא מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו המינה, מכלל דקודם לזה טח עיניו מראות אלא שאח"כ נפקחו עיניו:
ויש לומר שבזה שאמר משה הסתכלו בשמים וארץ וגו' ניתן בהם כח הסתכלות ונפקחו עיניהם שבאם האדם רוצה להסתכל בעין פקיחא, בעיניו יראה שהעבירה היא יותר הרבה מלהפיל עצמו לכבשן האש בוערה, ושוב הרי נחשב כאלו אינו בעל בחירה כלל, והנה במה שאמר שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח או שמא שינתה הארץ מדתה שזרעתם אותה ולא צמחה, אין הפירוש גוף וחומר החמה והארץ שהם אינם עושים בדעת ואין שייך לומר עליהם ככה, אלא הפירוש מלאכים מנהיגי החמה או מלאך הארץ, כאמרם ז"ל אין לך כל עשב שאין מלאך מכה אותה ואומר לו גדל, שהם בעלי דעת ויכולין לעשות להיפוך, אלא שאינן בעלי בחירה להם עינים פקוחות לידע מה שלפניהם, שא"א להיות באופן אחר כי כולם בחכמה עשית, וסדר העולם הוא מסדר התורה, כי הביט בתורה וברא את העולם, וא"כ שפיר הוי הק"ו לאדם שהם שאינם משנים מדתם [לא] מצד שכר ועונש, אלא שמבינים שכך ראוי להיות, אתם שיש לפניכם שכר ועונש עאכו"כ:
שובה ישראל עד ה"א כי כשלת בעונך, יש לפרש שלא יסתפק האדם בפשרה חצי ליוצרו וחצי ליצרו, אלא התשובה תהי' עד ה"א ולא קצת תשובה לבד, ואיננו כמו העולה במדריגות שהיום מעט ולמחר עוד מעט ומוסיף והולך, כי באם איננה תשובה שלימה עד ה"א, עוד העוונות קיימים והם הנותנים מכשולים עלי דרכו ובהכרח שיפול ממדריגה הראשונה, ולא יספיק לעלות על השני', וזהו כי כשלת בעוונך, היינו שהעוונות הם מכשולים עלי הדרך, ואם לא בתשובה שלימה שיסתלקו העוונות, אין לקוות שלא יוסיפו להניח מכשולים, וזהו שברש"י שימו לבבכם צריך אדם שיהי' עינו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה וכו', היינו שבאם לא ישקיע את כל חושיו שהם עיניו ולבו ואזנו, אין לקוות שלא יהיו לו מכשולים על דרכו, אלא במה שמשקיע כל חושיו עיניו ולבו ואזניו בתורה, זהו תשובה הנוגעת עד ה"א, כבהאר"י ז"ל דעיקר תשובה היא עסק התורה, ומה גם במסכתות העומדים על הפרק יומא וסוכה, שכל דבריהם כגחלי אש בוערה ומסוגלים מאד לתשובה: