שנת תרע"ח
יש להתבונן בענין לולב דניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, ואינו דוחה שבת אלא יום ראשון, ודווקא בזמן שבהמ"ק קיים, ונראה דהנה במדרש בשכר ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן עשו שנקרא ראשון ובונה לכם בהמ"ק שנקרא ראשון ומביא לכם את מלך המשיח שנקרא ראשון, ומשמע דכל אלו בשביל המצוה דיום ראשון ולא בשביל מצוות לולב בכלל:
והענין י"ל דידוע דמדות שבלב שבע המה, ושלש שבמוח נחשבין כאחד, וע"כ מצות יום ראשון מתייחסת למוח, ומצות שבעה מתייחסת ללב, וע"כ ביום הראשון לא כתיבה בו שמחה, כי המוח הוא קר ושמחה מתייחסת רק ללב, וכבר דברנו מזה, וע"כ שמחה כתיבה רק במצות שבעה, [ומה"ט נמי מצות שבעה אינה אלא במקדש מדאורייתא, דהוא ליבא דכל עלמא] וע"כ ביום הראשון של חג אין אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו, ובשאר ימות החג אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו, כי בבחי' הלב כל ישראל מתאחדין, וכל ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים, אבל בבחי' המוח אמרו ז"ל אין דעתן של בנ"א שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בליבי' [ואין הכוונה ללב אלא להמוח כמובן] וע"כ בשבעה אין צריך שיהי' לולבו מיוחד לו, וכל ישראל הם בזה כאיש אחד חברים, אבל ביום הראשון שמתיחסת המצוה להמוח אין אחד דומה לחבירו, ע"כ אין יוצא י"ח בלולבו של חבירו:
ולפי"ז נראה דגם במצות שבעה שבמקדש אין לומר שהמצוה מיוחדת להעומדים במקדש דווקא, אלא באשר בבחי' הלב כל ישראל כאיש אחד הם, ע"כ המצוה שאלו שבמקדש עושין נחשבת לכל הכלל כולו, כמו הקרבנות שבמקדש שהם של הכלל כולו, וע"כ משחרב בהמ"ק תקנו גם בגבולין, היוצא לנו מזה דביום הראשון יש במקדש שתי בחי' במצות לולב, בחי' אחת המתייחסת למוח דלא גרע מגבולין, ובחי' שני' המתייחסת ללב דהיא ג"כ מכלל שבעת הימים:
ולפי האמור יתבארו דברי המדרש בשכר ולקחתם לכם ביום הראשון וכו', דהנה גודל כחו של עשו בערך שאר או"ה, הוא מחמת שהיו נבלעין בו נשמות גבוהות וחלקי קדושה מרובין אך ידועין דברי הרב המגיד הקדוש ר' בער זצללה"ה בפסוק כי ציד בפיו, דקאי על נשמות הקדושות שהיו אצלו בבחי' ציד, אבל היו רק בפיו שהוא בראש ולא בלב כלל, וע"כ לא נתפעל מהם כלל, ע"כ לפרוע מן עשו שנקרא ראשון דהיינו שיש בו בחי' המוח, שהוא הראשית וראשון של האדם, נתבקש ג"כ שכר מצוות המתייחסות למוח, וכן לבנות בהמ"ק אף שהוא ליבא דכ"ע, מ"מ יש בו נמי בחי' המוח, וכבר אמרנו ששלשה מקומות שבמקדש מקבילין לשלשה מלכים שבאדם, מוח, לב, וכבד, ר"ת מלך, הר הבית, ועזרה, והיכל, ובהיכל עצמו יש שלשה מקומות, אולם, והיכל, וק"ק, נגד חב"ד, וע"כ לזכות לבהמ"ק צריכין נמי שכר מצוות המתייחסות למוח, וכן לזכות למלך המשיח שיש בו נמי כל השלש בחי' כמו שביארנו במק"א, ובמדרש שלח אורך ואמתך המה ינחוני אורך זה מלך המשיח, וידוע דאור הוא כינוי לשכל, וע"כ נמי נתבקש שכר מצוה המתייחסת למוח, ולפי"ז מובן דדווקא בשביל מצות דיום ראשון זוכין לאלו ולא בשביל מצות שבעה:
ולפי האמור יש ליתן טעם לדחיית לולב שאיננה דוחה שבת אלא ביום ראשון ובזמן שבהמ"ק קיים, דהנה בטעם מצות לולב איתא בש"ס ובמדרשים שיעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו, והנה זה שייך בבחי' לב שכל ישראל הם כאיש אחד, אבל בבחי' מוח כל אחד הוא בפני עצמו כנ"ל, ומטעם זה נמי עוה"ב כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, והנה שבת היא רזא דאחד, ע"כ איננו נצרך למצות לולב להעשות כולם אגודה אחת, ולא עוד אלא שחשוב גרעון לשבת כי הי' מורה שאין בכח השבת לעשות, וע"כ מצות שבעה שהיא התייחסות ללב, שבבחי' זו נעשו כל ישראל אחד, אינו דוחה שבת בשום מקום, אך במצות יום ראשון י"ל היות דשבת היא מעין עה"ב, ועוה"ב כל צדיק יש לו מדור בפ"ע, בוודאי גם בשבת כן שבבחי' הדעת והמוח כאו"א הוא בפ"ע, ורזא דאחד הוא בבחי' הלב לבד:
אך י"ל דבמקדש שהוא מקום שממנו יראה יוצאה לעולם, ומבואר בסידור הרב בהערה לתיקון חצות שבזמן שהי' בהמ"ק קיים הי' אפשר להיות יר"ש נופלת על האדם מאליו אף בלי התבוננות עיי"ש, וי"ל נמי דהא דבחי' המוח כל אחד הוא בפ"ע, מחמת היראה שהאדם מתבטל מבחינת עצמותו שוב יכולין להיות כאחד גם בבחי' השכל והדעת, וכמו במלאכים שכולם כאחד עונים באימה ואומרים ביראה, וע"כ בזמן המקדש שהיתה יראת ה' שופעת בעולם, הי' אפשר להיות גם בבחי' המוח והשכל התאחדות עד שיהיו נחשבים כאיש אחד, וע"כ בזמן שבהמ"ק הי' קיים הי' מועיל הלולב לעשות כולם אגודה אחת, גם בבחי' המוח והשכל שאין נמצא זה בשבת מצד רזא דאחד שאיננו בבחי' המוח כנ"ל שהוא מעין עוה"ב, וע"כ לולב דוחה ביום ראשון את השבת אף בגבולין בזמן שבהמ"ק קיים, משא"כ משחרב בהמ"ק, והדברים ברורין למבין:
ויש להתבונן בענין דפנות הסוכה שאין הסוכה נכשרת בלעדם ומ"מ כל הסוכה אינה נקראת אלא ע"ש הסכך כברש"י ריש סוכה:
ונראה דהנה ענין סוכה הוא בלשון המקובלים אימא דמסככת על בנין, והפירוש הוא אור עליון המקיף את כל שלמטה ממנו ומשמרם מדבר זר, ואמרו ז"ל כי סוכה גמטריא צ"א חיבור שני שמות הוי' אד' יתב', והעולה מכולם שהיא התפשטות אור עליון למטה והוא בחינת החסד, וע"כ היא בזכות אהרן שהניח דרגין שלו שהי' איש מרכבה והתחסד עם בנ"א פחותי ערך לעשות שלום וכו', וכמו חסד אברהם שהניח דרגין שלו ועסק עם פשוטי העם להרימם משפל מצבם ולהודיעם את דת האמת, וגם בגשמיות להאכילם ולהשקותם:
אך ענין דפנות הסוכה הוא להיפוך מענין הסוכה, שענין הסוכה הוא התפשטות והדפנות ענינם צמצום ודין, היינו לחצוץ ולשום גבול בפני כחות שאינם ראוים לבוא לתוך הסוכה ולקבל את הארות הסכך, ואף שענין הדפנות הוא היפוך מענין הסוכה, מ"מ הם הגורמים להתפשטות אור הסכך דמבלעדם לא היתה חציצה בפני כחות שאינם ראויין, ושוב לא הי' אפשר לאור הסוכה להתפשט למטה כלל, ומ"מ אינו נקרא שם סוכה עליהם, שענין חלות ש"ש על הסוכה הוא התפשטות קדושה, ודפנות הם היפוך מענין התפשטות אלא צמצום ודין, ומצינו לשון זה (גיטין ל"ד.) דפנוי שפירושו הכאה ויסור, הרי שלשון דופן הוא מלשון דינים:
ולפי האמור יש לפרש הא דאתי הלכתא וגרעתה לדופן שלישית ואוקמה אטפח, כי באשר כל ענין דופן הוא לחצוץ ולשמור לכל יקרב זר, וידוע שתורה שבע"פ היא שמירה בפני החיצונים, ואיתא בספרים בפירוש תיבת מסכת שהוא מלשון מסך המבדיל בפני החיצונים, ע"כ מפאת תורה שבע"פ שהיא המשמרת, די בדופן שלישית שיהי' טפח לבד:
ובזה יש לפרש הא דש"ס ריש ע"ז דאו"ה יאמרו תנה לנו מראש ונעשנה ואמר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, ויש להתבונן בזה מ"ש מצות סוכה מכל תרי"ג מצוות, וי"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי גם בלעם וכדומה מאומות היו רוצים קרבת אלקים, אבל לא היו רוצים להניח בשבילו תאוותם הגשמית, אבל ישראל קדושים נותנים בשביל דבר קדושה כל חללי דהאי עלמא, וזהו ההיכר בין ישראל לאומה"ע לעולם, עכת"ד הצריך לענינינו:
וי"ל שלכך ניתנה להם מצות סוכה שהדפנות מורין על הפירוד והתרחקות דבר שאינו ראוי מענין אלקי הנרמז בהסכך, ובאשר האומות ענבימו ענבי רוש מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, מצוה זו היא בחינה טובה, ובאשר שאינם רוצים להניח את תאוותם, ע"כ לא היתה הסוכה מקובלת להם, וכאשר תקדר עליהם החמה בעוטי מבעטי:
ובזה יש לפרש דברי הפייטן ארבע דפנות וצל עלי', שלכאורה תמוה הלוא די שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח, ואפי' לר"ש הוא שלשה כהלכתן ורביעית אפי' טפח, ולמה יסד הפייטן ד' דפנות, ולהנ"ל י"ל דלעת"ל להאומות שאין טבעם נוטה להפרד מתאוותם צריכין מחיצה שלימה ביותר, ואפי' לרבנן צריכי ד' מחיצות שלימות: