יום שבת חוה"מ
בטור (סי' ת"צ) בשם ר' האי גאון, שלכן מפטירין ביום בוא גוג, משום דבסוכות תהי' מלחמת גוג ומגוג, ונראה ליתן טעם לדבר, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, היות כל זכותו של יפת היא, מהא דויקח שם ויפת את השמלה, ושם אמרו ז"ל הטעם דכתיב ויקח ולא ויקחו, משום דעיקר הקיחה היתה ע"י שם, ויפת הי' רק נגרר אחריו, ומסייע דאין בו ממש, ומאחר דיפת לא עשה מרעותא דליבא, אלא בחיצוניותו, ע"כ כל אחיזתו היא רק בחיצוניות, עכ"ד הצריך לענינינו: In the Tur (Orach Chaim 490) in the name of Rav Hai Gaon, [it is written] that is for this that we read the haftara [that begins] on the day that Gog will arrive (Ezekiel 38:18) [on Sukkot]: It is because the war of Gog and Magog will be on Sukkot. And it appears that a reason can be given for the matter, according to that which was said by his holy honor, my father, our master, and teacher, the rabbi, may the memory of the righteous be a blessing for life in the world to come — that all of Japheth's merit was from that which it is written, And Shem and Japheth took the cloak (Genesis 9:23). And they, may their memory be blessed, said that the reason that it is written, vayikach [took, in the singular], and not vayikachu [in the plural], is because the main taking was by Shem, while Japheth was just dragged along after him. So it was assistance that lacked substance. And since Japheth did not do it from his heart's desire, but rather on the surface [literally, externally], hence his hold is only upon the external [destructive] forces. To here are his words that are needed for our discussion.
ובזה יש לפרש הא דברש"י שם לפי ששם נתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר (יחזקאל ל"ט י"א) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר, ובמדרש ויפת לפיוולא פירש"י סודר, והיינו שבאשר כסו ערות אביהם שניהם זכו לכיסוי ומקיף, אלא ששם באשר עשה בפנימיותו, הי' שכרו נמי מקיף, שהוא נוגע לפנימיותו, והוא טלית של ציצית, שענינה אור מקיף, ובליקוטי התורה מהרב ז"ל, שכל אור מקיף הוא נמי בפנימיותו, אך יפת שכל עשייתו היתה בחיצוניות לבד, זכה נמי רק לחיצוניות, למר קבורה שהיא לחיצוניות האדם, ולמר לסודר, שמלבוש הוא דבר יותר חיצוני:
והנה במלחמת גומ"ג תהי' התגברות החיצוניות גדולה מאד, כמו כל קודם אור היום הוא קדרותא דצפרא, כידוע בלשון הזוה"ק שהחושך מתגבר, כן אז תהי' תכלית התגברות החיצונים בכל שארית כחם, על הפנימיות שהיא ירושלים ליבא דכל עלמא, וכ"ז נמשך משארית הזכות לבני יפת בחיצוניות, אך בחג הסוכות שישראל זוכין שגם החיצוניות שלהם נתקרבה, והביאני המלך חדריו, ואדרבה כל המצוה נקראת ע"ש שגם חיצוניות האדם שהוא הגוף יהי' בסוכה, וישיבת הסוכה נקראת בלשון הש"ס ישנים תחתיו, כי בעת השינה, שהוא סילוק השכל והדעת לא נשאר אלא הגוף וקוסטא דחיותא שבו, ומשיגים ישראל כחם אף בחיצוניות, זה מסלק כחו של יפת שהוא בחיצוניות, ע"כ אז תהי' מפלת גוג ומגוג:
במדרש ישראל ואומה"ע באין ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן יודעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהם בידן, אנו יודעים דישראל אינון נצוחייא, ויש לפרש דהנה כתיב, ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, ואמרו ז"ל בלולב, וכבר הגדנו בענין מצות לולב היות דאחר יוה"כ ישראל נקראו עם נברא, כבמדרש שעליהם אמר הכתוב ועם נברא יהלל י"ק, וכמו בכל בוקר שצריך האדם לקבל עליו מלכות שמים מחדש, ולא תספיק הקבלה דאתמול, משום דבכל בוקר יש חידוש בריאה, כמו שאנו מברכים המחזיר נשמות לפגרים מתים, ובמדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך, מתוך שאתה מחדשני בכל בוקר אנו יודעין שאמונתך רבה, להחיות לנו את המתים, הרי שכל יום הוא חידוש בריאה, כמו שאנו אומרים מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ע"כ צריכין לקבל עול מלכות שמים בק"ש מחדש, כן אחר יוה"כ שהקב"ה בורא אותנו ברי' חדשה, צריכין לשעבד מחדש כל אברינו לה', ולקבל עול מלכות שמים מחדש, אלא שק"ש שבכל יום די בדיבור, וכאן במעשה, כבמדרש דארבע מינים רומזים לראשי וחשובי אברים שבאדם, והנה עול הוא היפוך הרצון, אבל ישראל אינם כן אלא מקבלין עול מלכות שמים ברצון ואהבה, וזהו הענין דושמחתם בלולב להראות שמקבלין עומ"ש בשמחה ורצון, ולא מצד הכרח, וזהו כענין הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם דפירש"י להראות שנוח ומקובל לישראל העול תורה:
והנה בפרשת שופטים כתיב והי' כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם, ואמר אליהם שמע ישראל אתם קריבים היום למלחמה על אויביכם, ופירש"י אפי' אין בכם זכות אלא ק"ש בלבד כדאי שיושיע אתכם, ופרשנו דבק"ש שישראל מקבלין עליהם עול מלכות שמים באהבה ודביקות, ניכר ההפרש בין ישראל לאומות, שאפי' הטובים והחסידים שבהם אין להם בחי' זו לקבל עליהם עומ"ש באהבה, וכבש"ס סוטה (כ"ז:) לא עבד איוב את המקום אלא מיראה, וכבר אמרנו דמאן דסובר התם שעבד מאהבה, סבר דאיוב מישראל הי', וע"כ בזכות ק"ש לבד אין להאומות שום מציאות בערך ישראל, וע"כ כדאי שיושיע אתכם:
וכן יש לפרש הא דבשביל שישראל יוצאין מלפני הקב"ה בלולביהם ואתרוגיהם אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, דע"י שישראל מקיימין השמחה בלולב, אין להאומות שוב שום טענה וקטרוג על ישראל, ובע"כ עליהם להודות שישראל ראוין להענין אלקי ולא הם, ובשביל זה נצחין דינא:
כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וגו' הנה בר"ה נברא העולם, ובכל שנה מתחדשת הבריאה ע"י תשובת ישראל ומקבלין עליהם עול מלכות שמים מחדש וכקטן שנולד דמי, וניתנה בהם חיות חדשה כבתחילה, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, אך כל דבר חדש צריך שמירה והיא הגנה בסוכה, כאימא דמסככת על בנין, מה גם כשמגיעין לשבת, כמו שבת בראשית דכתיב ויכלו וגו', והיינו שניתנה נשמה בבריאה, ותינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן העכברים, וזה כי יפול הנופל ממנו, אך בשבת כולם עולים ולא נופלים, וזה עצמו הוא המעקה לשמירה, ואם שבת חלה בחג שניהם כאחד טובים: