שנת תרע"ד
הנה מצות לולב מדאורייתא במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, ומדרבנן שאף בזמן המקדש אין לולב דוחה שבת אלא ביום הראשון בלבד בין במקדש בין בגבולין, ויש להתבונן בזה:
ונראה לומר דהנה במדרש וכן בגמרא דלולב ומיניו רומזים לכתות שבישראל ויעשו כולם אגודה אחת, אך הנה ידוע דאין דעתן של בני אדם שוות, ויש פירוד הדעות הבא רק מצד המעלה שישראל הם שכליים כמ"ש מהר"ל, וא"כ יש להבן איך יתכן שתהי' המצוה אף בכגון אלו שיעשו כולם אגודה אחת, אך יש לומר דזה בא מצד מדת החסד כמו אאע"ה שמדתו חסד, אף שהי' איש מרכבה ומחשבותיו משוטטות בעליונים, לא הפריעה אותו מעלתו מלהשפיל את עצמו ולהתחבר אף לשפלים בתכלית, למען להגביהם משפל מצבם, ככה צריכין לעשות אגודה כל קהל ישראל, שהגדולים יתחסדו עם הקטנים להתחבר עמהם, וזה שיסד הפייטן למשוך אלה את אלה לעשות אלה כאלה וכו', והנה ידוע בכוונות שיום הראשון הוא חסד שבחסד מקיף ופנימי, ע"כ מצות לולב מדאורייתא היא יום הראשון בלבד, אבל בשאר הימים שהם מדות מתחלפין כמו גבורה שבחסד וכו' שאין החסדים כ"כ בתכלית אין בהם מצות לולב, לבד במקדש, שהמקדש בעצמו הוא המקבץ את כל ישראל, שכולם מתקבצים בבית אחד, וכל ישראל נעשו חברים ברגל כולו, ע"כ גם בשאר הימים נוהגת מצות לולב, היינו שהמקדש מסייע שאפי' בשאר הימים יתאגדו ויתאחדו יחד, מצד החסד כנ"ל:
והנה שבת היא רזא דאחד בלעדי שום מעשה, ולכאורה אין שום צורך ללולב בשבת, אך יש לומר דבשבת אין התאחדות ישראל אלא בבחי' נשמתם, כמו ששבת היא יומא דנשמתא, וכל עליות העולמות שבשבת הן רק בפנימיות, אבל בחיצוניות עולם כמנהגו נוהג, ע"כ יש מציאות מצות לולב גם בשבת כדי שיתאגדו ויתאחדו ישראל גם בחיצוניותם, אך כ"ז הוא בזמן שבהמ"ק קיים, שבהמ"ק עצמו הוא המאחד את ישראל בחיצוניותם, וישראל יושבין על אדמתם שארץ ישראל היא המאחדתם כמ"ש בטעם שלא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, אבל אחר החורבן שהגלות בעצמה היא כח המפזר היפוך אחדות ישראל, וכבמדרש ידוע תדע ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן, א"כ בחיצוניות א"א שכלל ישראל יתאחדו, ולא נשארה התאחדות ישראל כי אם בפנימיותם, והרי בפנימיותם אין צריכין בשבת להלולב ששבת עצמה היא המאחדת, אדרבה הי' עוד זלזול לשבת, שהרי בנטילת הלולב הי' מורה שאין השבת מאחדת וצריך עוד ללולב [ויש לומר דמטעם זה לא דחי אף במקדש בשאר הימים משום דליתא בגבולין, וא"כ אין כח התאחדות והתחברות בכל כלליות ישראל כ"כ בחיצוניותם, שהרי אלו נוטלין ואלו לא נוטלין, יש לחשוש שיאמרו שגם במקדש העיקר הוא ההתאחדות ע"י הלולב בפנימיותם, וההתאחדות בחיצוניותם באשר איננו כללי מקיף את כל ישראל אינו עיקר, ושוב הוי זלזול כבוד שבת] ואפשר שלזה רמזו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, שרומז שהחיצונים יכנסו בגבול הקדושה כנודע, היינו מחמת זלזול כבוד שבת, שהחיצונים עומדים מרחוק מחמת פחד כבוד שבת, וע"י זלזול כבוד שבת יסור הפחד והדברים עתיקים:
ועוד יש לומר בטעם דאין נטילת לולב בשבת, עפ"י מה דאיתא במדרש שענין לולב הוא התאחדות ראשי אברים לעבודת ה', והנה פגם ברית באשר הוא פגם בכללות האדם, וכל ש"ז שאין כל רמ"ח אברים מרגישין וכו', אינו מניח להאדם לקבץ כל כחותיו, ובאשר לולב הוא התאחדות ראשי האיברים, נראה שהוא תיקון על פגם ברית, ובכוונות שלולב הוא יוסף, וע"כ בודאי שהוא תיקון על פגם זה, וע"כ שבת שהיא כללא דאורייתא והיא תיקון על פגם ברית כמ"ש בהקדמת ספר אגלי טל, וכבר דברנו מזה במק"א באריכות, ע"כ אין צריכין ללולב, והנוטל הוא זילזול כנ"ל:
הנה אמרו ז"ל אעפ"י שאש ירדה מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, ובדרך רמז שיש שמשפיעין מן השמים אהבה ברשפי אש שלהבתי', מ"מ אינו יוצא בזה אלא מצוה לעורר אהבה רבה בקרבו עוד יותר ממטה למעלה, וזהו מצוה להביא מן ההדיוט:
ויש לומר דזה ענין ר"ה ויוה"כ וסוכות, דבר"ה ויוה"כ נפתחין י"ג מכילין דרחמי, וכמים פנים אל פנים מתעוררת בלב ישראל אהבה לשוב לאביהן שבשמים, וזה ה' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, וזה הוא כעין שיורד מן השמים, מלמעלה למטה, אבל מצוה להביא מן ההדיוט היא האהבה רבה ברשפי אש שישראל מתעוררין עצמם בחג הסוכת, אך אין האהבות שוות שבר"ה יוה"כ היא התעוררות תשובה והכנעה ווידוי להסיר כל המונע מדביקות, ובסוכות הכל הוא בנהירו דאנפין לקיים הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, והנה אהבה ודביקות צריכות הגנה ושמירה שלא יתפשטו למטה, לאהבה חיצונית והדברים עתיקים, וזהו הגנה ושמירה שבסוכה, אבל האהבה שע"י הכנעה ווידוי ממנה אי אפשר שתתפשט אהבה חיצונית, אינה צריכה לשמירה כלל, וזה שאנו אומרים מלך עוזר ומושיע ומגן, עוזר בר"ה כדכתיב ה' אורי בר"ה, ומושיע ביוה"כ כדכתיב וישעי ביוה"כ, ומגן הוא בסוכות:
בכד הקמח הביא מדרש שד' מינים שבלולב הם כנגד ד' מלכיות, נראה הפירוש דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, ע"כ באה הגלות, והקושיא ידועה למה בשביל העדר השמחה יגדל כ"כ העונש ואין במניעת השמחה לא כרת ולא מיתת ב"ד, אך יש לומר דהנה בזוה"ק דבין היצ"ט בין יצה"ר אינם מתגדלין אלא ע"י שמחה, זה ע"י שמחה של מצוה ותורה, וזה ע"י שמחה של הוללות זנות יין ותירוש יקח לב, ויש לומר דבהעדר שמחה של מצוה שורה לעומתה שמחה של סט"א, וכעין טעם זוה"ק בטומאת מת, וזה מושכתו לשמחה שהיצה"ר מתגדל בו ומביאתו ח"ו לכל רע, עד שהביאה לגלות המר הש"י ירחמינו:
והנה ידוע דארבע מלכיות מושכין לע"ז ג"ע ושפ"ד, ולה"ר ששקולה כשלשתן כמו מלכות הרביעית ששקולה כשלשתן, וכבר דברנו מזה, ויש לומר שלעומתם מצות לולב שיש בו ד' מינים, אתרוג מציל ומכניע יצרא דע"ז, ולולב שהוא יוסף כמבואר בכוונות הוא כנגד יצרא דג"ע, והוא שיסד הפייטן בלולב אחד ואתרוג אחד לה' אחד ושמו אחד, וידוע דהוא שם הו' ושם אד', ובהקדמה לתקה"ז דד' אותיות הוי' מכפרין על ג"ע, וארבע אותיות אד' מכפרין על ע"ז, הדס שהוא משולש, וכולל הוא היפוך הפירוד, והוא נגד שפיכת דמים שמפרידה הנפש מהגוף, ערבה דומה לשפתים היא נגד חטא לשון הרע, והיינו דבשמחת ארבעה מינים אלו להודות ולהלל לה', בשמחה מתקנין החטא אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, ומסלקין בזה כת הגלות של ד' מלכיות ומכניעין את ד' כחות הרעים של ע"ז ג"ע ושפ"ד ולה"ר:
ולפי האמור יש ליתן טעם דאין נוטלין הלולב בשבת, עפ"י מה שאמרנו במק"א באריכות ששבת מסלקת ג"כ הארבעה כחות של הד' מלכיות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, וכל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, וזה שאנו מזכירין בזמירות כל הד' מלכיות, ע"כ אין צריכין ללולב:
להבין מה שלא נזכר ניסוך המים בתפילה כמו ניסוך היין, הענין עפימ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם קידושא רבא בשבת שחרית, שלא תיקנו לקדש בדיבור אף דכבוד יום עדיף, והוא עפימ"ש הזוה"ק ואתם תחרישון בעתיקא תליא כו', פי' כיון שהוא מקום גבוה כ"כ אין יכולין לפעול שם בדיבור רק במעשה כן פירש הרמ"ק, וה"ה ליום של שבת דהוא עתיקא אין יכולין לפעול שם בדיבור, והנה במדרש דמיכאל עומד ומקריב כבשים של אש, ובמק"א פרשנו שמהתלהבות ישראל ואהבתם בעת שמזכירין סדר הקרבנות, בזה פועלין למעלה ענין הקרבן, ומהאש של התלהבות נעשו למעלה כבשים של אש, וה"ה שיש לומר בניסוך היין, משא"כ בניסוך המים שהוא גבוה מאוד, ובמתני' מזרחה של יין מערבה של מים, דניסוך המים הי' קרוב להיכל, יותר ושורש המים הוא בחכמה כנודע, ע"כ אין יכולין לפעול שם בדיבור:
בפייט שלעתיד יהי' הר הבית גדול יותר ממה שהי' שש פעמים מכל צד, דהיינו שלשים ושש פעמים ממה שהי' וכן מפורש ביחזקאל, ויש ליתן טעם בזה עפ"י דברי המדרש משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם לכם אגודת אזוב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני וכו' לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, וכבר אמרנו מה שפירש בו כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי במצרים היו ישראל נכנעין מאד לפרעה וכשיצאו הגביהו ההכנעה לשורשה, היינו להיות נכנע להש"י וזהו ולקחתם אגודת אזוב, כי לשון לקיחה היא הגבהה כמו שאמרו ז"ל בלולב דכתיב בי' ולקחתם מדאגבי' נפק בי', ואזוב הוא הכנעה, והיינו שהגביהו ההכנעה לשורשה, לולב שעומד על האדם בכמה דמים היינו שארבעה מינים אלו גדילין על המים, וכל התענוגים באין מיסוד המים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ומצות ולקחתם שבלולב היינו להגביה את כל התענוגים לשורשם היינו להתענג על ה' ודפח"ח:
ולי יש להוסיף בה דברים ולאומרה בלשון אחר עפ"י דברי המדרש, דד' מינים שבלולב הם ראשי האיברים שבאדם, ויש לומר עוד דז' דברים שבו ג' הדסים, ב' בדי ערבה, לולב אחד ואתרוג אחד, זה רומז לז' מדות, וזהו לולב שעומד על האדם בכמה דמים היינו ראשי אברים מכונה בשם דמים, וכמה מצות יש בו רומז על ז' דברים כנגד ז' מדות, שכולם מגביהין להש"י לעומת שבמצרים לא הגביהו אלא מדה אחת מדת הכנעה, והנה ידוע דהמדות שש הן ושביעית כוללת הכל, ע"כ אין לחשוב אלא שש במספר כנגד שש קצות:
והנה יציאת מצרים היתה הכוונה להביאם לא"י ולבנות להם בית הבחירה תיכף כמ"ש בשירת הים, וכבר דברנו מזה, והנה נראה שישראל זכו לבהמ"ק מחמת שהגביהו מדתם להש"י ממטה למעלה זכו לעומתם בהמ"ק מקום השראת השכינה, וע"כ מובן שע"י נטילת לולב שישראל מקיימין ומגביהין כל השש מדות תהי' מדת המקדש שש פעמים כפול שהוא שלשים ושש פעמים, כי המדות כלילות המה ודוק:
ולפי האמור יש ליתן טעם מה שהקדים הכתוב לולב לסוכה היפך הסדר וכבר דברנו מזה ביו"ט זה, ולהנ"ל נמי יש טעם לשבח דסוכה היא דוגמת בהמ"ק כמבואר בספרים, וע"י הלולב זוכין לסוכה עד עת קץ הימין שנזכה לבהמ"ק ממש:
וחג האסיף תקופת השנה, יש להתבונן בלשון תקופת השנה שלכאורה בקץ תקופת השנה מבעי לי', ונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (קפ"ט.) דאותיות חטה אות חית וטית הם מוץ ותבן, אות הא נקיו דדגן בלי מוץ ותבן, ובאדם המעש"ט שיש בהם חלקי פסולת, היינו שהכוונה לא היתה כ"כ טהורה בלתי לה' לבדו, הם כדמיון חטה בתוך מוץ ותבן, וכמו שדרך העולם לנקות הדגן ממוץ ותבן ואח"כ מכניסין אותו לאוצר, כן הוא בהמעשים בר"ה ויוה"כ נדחו כל חלקי הפסולת מהמעש"ט, ונשארו נקיים להכניסם לאוצר השמים בחג הסוכות, וכבר דברנו מזה באריכות:
ונראה דזה היא טענת אומה"ע שמקטרגין על ישראל בטענתם שהמעש"ט הם מעורבים בפסולת, דבודאי לא יחציפו לשקר ולומר שאינם עושים מעש"ט נגד המוחש שהרי אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, אלא טענתם שמעורב עם פסולת, אך ישראל זוכין בדין שהרי יוה"כ בא ומנקה הכל, וזה שבמדרש פ' תולדות ר' לוי אמר משל לקווץ וקרח שהי' עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר, עכ"ל, והיינו שבעשו דבק המוץ והם העונות והפסולת וע"כ אפי' מעש"ט שלו אינם שוים כלום, כמו שא"א לאכול החיטין בעודם עם המוץ והתבן ונחשב הכל בבחי' פסולת אבל ביעקב אין המוץ דבק בו ויוה"כ מעבירו, ונשארו פנימיות המעשים בלתי שום פסולת, אבל כל עוד שמעורב עם פסולת א"א שתתראה הפנימיות ונחשב הכל לחיצונות, וכמו תבואה קודם שמנקין אותה ממוץ ותבן פטורה מן המעשר, אבל ע"י הנקיון נתגלה הפנימית ומה שהי' עד הנה בבחי' היקף וחיצונות מחמת קליפת הפרי נעשה פנימית ומאספין אותו לאוצר, וזהו הפירוש וחג האסיף תקופת השנה היינו שהוא זמן אסיפה מה שהי' עד הנה בבחי' מקיף, וזה האסיף תקופת השנה שתקופת השנה עצמה נאספת:
ויש עוד להוסיף ולומר דהנה תשובה מאהבה זדונות נעשו כזכיות, א"כ בסוכות שהוא זמן תשובה מאהבה כמו שאמרנו במק"א א"כ נעשה גם מהפסולת עצמה פנימית ונאספת לאוצר: