שנת תרע"ג
יש ליתן טעם מדוע אין אנו אומרים שלום עליכם בליל ש"ק בחוהמ"ס, עפ"י מה שכבר אמרנו, ענין שלום עליכם מלאכי השלום שהם המלאכים המלווים את הנשמה יתירה מעולם עליון, והם מוסרים אותה להמלאכים המלווים את האדם, וטעם צורך המלאכים מפני שלרוחק מעלת הנשמה בעולם העליון לעומת האדם שהוא בעוה"ז צריכין לאמצעים, והם המלאכים, עד בואה להאדם, עיין בפ' תבוא, והנה בסוכות שישראל יושבין בצלא דמהימנותא כענין שכתוב הביאני המלך חדריו, והסוכה שהיא גמטריא הוי' אד' מקפת אותם, הרי מחיצתם לפנים ממלאכי השרת וכענין שכתוב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, שפירש"י עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתם לעין כל שהם יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו ומחיצתם לפנים ממה"ש והם ישאלו להם מה פעל אל, וכדוגמא זו היא הסוכה והאושפיזין עם ישראל בסוכה שמעלת ישראל אז גבוהה ממה"ש ואינם נצרכים לאמצעים:
ולא עוד אלא שיש לומר עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם רבותיו זצללה"ה שבכל מקום קיבוץ ישראל אם בא לשם מלאך נעשה בטל מפחד ה' כי כל בי עשרה שכינתא שריא, עאכו"כ שיש לומר שאין ביכולת המלאך לבוא להסוכה מפני פחד ה' ומהדר גאונו כי חל שם שמים על הסוכה, והאושפיזין גבוהין הרבה מהמלאכים כידוע, א"כ אין מקום לאמצעים כנ"ל, ואינו דומה למקום קיבוץ אנשים בשבת דעלמא אף דמלאך נתבטל שמה כנ"ל, היינו מחמת הקיבוץ ולא מחמת הפרט ויכול לבוא לתוך לבו של כל פרט ופרט, אבל בסוכה שכל פרט ופרט הוא כ"כ מוגבה, אין זה תימא שאין מקום כלל להאמצעים, ובזה תוכחת מגולה לכל איש היושב בסוכה לידע מה שלפניו:
יש ליתן טעם על שאין לולב דוחה שבת אלא ביום הראשון לבד, דהנה כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים, והנה במצות יום הראשון לא כתובה שמחה, רק בשאר הימים במקדש אית בי' שמחה, הגם שיום הראשון במקדש הוא בכלל שבעת הימים, מ"מ הרי לא גרע מגבולין דהמצוה היא אף בלעדי שמחה, אלא שבמקדש יש בו נמי מעלת השמחה, והנה ברגלים כתיב בתורה מצות שמחה ובשבת לא כתיבה שמחה, רק עונג, והטעם משום דשמחה היא התגלות הנעלם שבתוך עומק הלב עד אשר לפעמים תתגלה גם באברים החיצונים להביאו לידי ריקוד כנודע, ושבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות ולא בהתגלות, ויש לומר טעם שאינה בהתגלות, כי באם היתה שבת גם בהתגלות הי' ביטול הבריאה לגמרי כי היתה עלי' גם בחיצונית העולמות, כי עלית שבת היא גדולה ואינה דומה ליו"ט, ע"כ שבת היא רק בפנימית והעלי' היא רק בפנימית העולמות, והחיצנות כדקאי קאי, וע"כ אין בשבת שמחה רק עונג ורצון שהוא במוח לבד:
ולפי"ז יובן דבשאר הימים שציווי הלולב הוא רק בשמחה אין לו ענין בשבת, רק ביום הראשון דאיתא נמי בגבולין, ובהם לא כתיב כלל שמחה, א"כ הרי מציאת מצות לולב ביום ראשון בלעדי שמחה ע"כ ניטל גם במקדש דלא גרע מגבולין, והשמחה דבמקדש גם ביום ראשון נתקיימה כשחל בחול, ומ"מ בשאר הימים דכל מציאת מצות לולב היא רק בשמחה אין לו ענין בשבת:
ויש לומר עוד דלגודל מעלת שבת צריכה שתהי' דווקא בפנימיות, שאין לגלות קדושה עליונה כ"כ בעוה"ז לבל תהי' בו אחיזה גם להבלתי פנימים, וזה שבא הרמז בדבריהם ז"ל גזירה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים, והבן:
במדרש קהלת ר' יהודה בר' סימון אמר שבעה הבלים שאמר קהלת כנגד שבעה ימי בראשית, בראשון בראשית ברא וגו' וכתיב כי שמים כעשן נמלחו, בשני יהי רקיע וכתיב ונגלו כספר השמים וכו' עד בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת, הדא אמר במזיד אבל בשוגג יביא קרבן ויתכפר לו, א"ר ברכי' כיון שראה אדם שבחו של שבת שהמביא קרבן מתכפר לו התחיל משורר עלי' להקב"ה שבח ומזמור הה"ד מזמור שיר ליום השבת א"ר לוי אדם הראשון אמרו, עכ"ל, והוא סתום מתחילתו ועד סופו, וכי בשביל שמחללי' מות יומת הוא הבל אדרבה זה מורה גודל וחוזק השבת, ועוד כנראה שהסתכל וראה שבשוגג יביא קרבן ויתכפר לו נתפייס דאל"ה אין לו ענין לכאן, ומה נתפייס בשביל הקרבן וכל חייבי כריתות בשוגג מביאין קרבן חוץ פסח ומילה, וגם אדה"ר מה שבח מצא בשבת בשביל שיש לו כפרה בקרבן, ולמה לא אמר שירה על כל חייבי כריתות בשוגג שמתכפרין בקרבן:
ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי המדרש אסתר (פ"א י') בימים ההם זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה שהיו אומרים לפניו רבש"ע בהמ"ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין, אמר להם תנו ימים כנגד ימים, הה"ד בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת וגו', ופירש הוא זצ"ל שהיו המלאכים מתמיהין מנין נמצאה מנוחה ושלוה בעולם הלוא בהמ"ק שמשם יוצאים כל טובות שבכל העולם חרב, והשיב להם הקב"ה שהוא מחמת חילול שבת, היינו ששבת היא מנוחה ושלוה, וכאשר ישראל מחללין אוחה נוטלין האומות את השלוה והמנוחה ודפח"ח, ועפ"י הדברים האלה יש לפרש כשראה שלמה המע"ה הא דכתיב מחללי' מות יומת, שהכתוב קורא מחללי' כסבור הפי' כמו לשון חילול מע"ש, שהשבת יוצאת מקדושתה ונמסרת לחיצונים ח"ו, א"כ אין לך הבל גדול מזה:
אך נתפייס במה שראה שבשוגג מביא קרבן ומתכפר לו, והיינו התיקון שע"י הקרבן הוא רק בעולם התמורה ששייך קלקול ותיקון אבל שבת שהיא מעין עוה"ב ושם אין שייכת השתנות ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, וא"כ אם היתה ח"ו השבת עצמה ע"י החילול נמסרת, להחיצונים, לא הי' שייך בה תיקון ע"י קרבן, וע"כ לומר שאין עצם השבת מתחללת ח"ו כי לגודל מעלת השבת א"א לפגום, כי פגם הוא שייך בדבר שאיננו בעצם, אבל שבת היא קודש שהוא עצם הקדושה ואינו מקבל מאחר, ובזוה"ק שקודש הוא מלה בגרמי', ע"כ אינו שייך בו קלקול שאינו מגיע שם הפגם כלל, ומה שע"י החילול יוצאה להחיצונים היא רק השלוה והמנוחה של האדם, שהיא רק מסתעפת מן השבת דוגמא לאור השמש דרך זכוכית בעל גוונין יראה כאלו האור יש לו גוון, אבל בעצם אור השמש אין שום שינוי מה גם בשמש עצמו, והנה על מדוכה זו ישב ג"כ אדה"ר ודייק מהא דשוגג מתכפר ע"י קרבן שאין החילול בעצם השבת, דאלו הי' החילול בעצם השבת ח"ו לא הי' מתוקן ע"י קרבן, וע"כ התחיל לשורר ולזמר, מזמור שיר ליום השבת, דהנה במדרש שכל שירות שבעוה"ז כולם לשון נקבה כמו נקבה שפורקת וחוזרת וטוענת, כך אחר כל הישועות באו אח"כ עוד הפעם צרות, אבל לעת"ל שלא יהיו עוד צרות יאמר השירה בלשון זכר שיר חדש, וזה עצמו הי' הענין באדה"ר שראה שעצם השבת אינו מתקלקל לעולם והוא מלה בגרמי' כנ"ל מעין עוה"ב, ע"כ יוצדק בו לשון שיר, מזמור שיר ליום השבת לשון זכר, אבל בכל הפגמים שנתקנו ע"י קרבן לא קא מידק מידי שהרי אפשר שנפגם ונתתקן, אבל שבת אלו הי' ח"ו מגיע בה שום פגם לא הי' שייך בה תיקון כנ"ל:
בשחהמ"ס מפטירין במלחמת גוג ומגוג כי קבלה בידינו מהגאונים ז"ל שמלחמת גוג ומגוג תהי' בסוכות, ובודאי לאו במקרה הוא כמ"ש המהר"ל שדברים הגדולים לא יתכן שיהי' ענינם במקרה כלל:
ונראה ליתן טעם לשבח בזה דהנה ענין גוג ומגוג הוא ענין מרידה כאמרם ז"ל כלום יש עבד שמורד ברבו, וכמו שמפורש בכתוב יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ואינו דומה לארבע מלכיות ששעבדו בישראל, שהם חשבו שהש"י מאס בישראל ח"ו והחליפם באומה אחרת, וכבמדרש שהשפחה כושית אמרה שאדני מגרש את אשתו מפני שמצא ידי' מפוחמות ויטול אותי, אבל גומ"ג שבא אחר קיבוץ גליות כמפרש בכתוב זהו מרידה וחוצפה יתירה בלי שום התנצלות, וכמו עמלק קליפת כלב שבא תיכף אחר יציאת מצרים והאותות ווהמופתים, א"כ המלחמה היא על ה' ועל משיחו:
והנה בכתבי האריז"ל שסוכות הוא מחיית עמלק, ויש לומר הטעם בפשיטות כי סוכות יו"ט של אהרן, וכתיב בי' קרב אל המזבח שפירש"י שהי' בוש וכו', א"כ היא היפוך לגמרי ממדת עמלק שזה חצוף ומורד וזה עומד וחרד ובוש לקרב, וע"כ בזכותו ענני כבוד, כענין בזכות ויסתר זכה לתמונת ה' יביט, וע"כ כשמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד וישמע הכנעני מלך ערד זה עמלק, שזה ההיפך לגמרי, וע"כ סוכות שהוא דוגמת ענני כבוד זה היא מחיית עמלק, וכ"כ גוג ומגוג שענינם כעין עמלק יבוא קיצם בחג הסוכות:
כתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, ובש"ס תענית (ט"ו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה ויש לומר דזה ענין כל הזמנים מר"ה עד סוכות, דהנה במדרש אחרי (פ' כ"א) ה' אורי בר"ה, והיינו שבר"ה אומרים זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, וכמו בבריאת העולם בכללו דכתיב ויאמר אלקים יהי אור, כן הי' בבריאת האדם שהוא עולם קטן, בר"ה כתיב ויפח באפיו נשמת חיים, והיא נר ה' נשמת האדם להאיר לפניו דרך ילך בו, כ"כ הוא בכל ר"ה, דוגמא לזה הוא השופר מאן דנפח מתוכו נפח, מזה בא אור ה' בלב ישראל לעוררם ולעודדם, וזה שכתב הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה שרמז יש בדבר כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', ומזה מסתעפת התעוררות בלב ישראל וגנוחי וילולי, וכל עשי"ת הווידוין והתעניתים ויוהכ"פ, א"כ ר"ה הוא אור זרוע, ובעשי"ת היא התסיסה והצמיחה, עד יוהכ"פ שנתברר שישראל כולם צדיקים ושהחטאים לא היו כי אם במקרה, וכבמדרש פ' תולדות משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ כו' ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר, אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יוהכ"פ ויש לו במה יכפר עכ"ל, א"כ במה שישראל מתנקים מעונות ביוה"כ זה עצמו לעד שישראל הם בדמיון הקרח שאין המוץ מסתבך בשערו, והיינו שאין העונות דבקים בו אלא במקרה היו, וא"כ נראה כי ישראל כולם צדיקים, א"כ ר"ה הוא אור זרוע בשביל צדיק היינו שיתראה צדקת ישראל, ועם זה נפשטה העקמימיות שבלב ע"י התשובה והווידוין, וע"כ בא הרמז כפשוטה שלאחר תפלת נעילה שמעתה נפשטה העקמימיות שבלב, והוא כדמיון פשוטה שלאחרי התרועה, לרמז שע"י שבירת הלב גנוחי גנח ילולי יליל נפשטה העקמימיות שבלב, וכמו שבפרט בכל תר"ת שהפשוטה לפני' מורה כי עשה את האדם ישר ונתעוות ע"י העונות וחזר ונתפשט והוא הפשוטה שלאחרי', כן הוא בכלל, ראשית כלל התקיעות מתחילה בפשוטה, ומסיים אחר תפלת נעילה כלל כל התקיעות חודש הזה בפשוטה לבדה להורות כי נתפשטה העקמימיות שבלב ונעשו ישראל ישרי לב, ואז נתקיים ולישרי לב שמחה היא שמחת חג הסוכות: