שנת תרע"ח
בפסיקתא דהרנינו, הריעו לאלקי יעקב סלה למה ליעקב מכל האבות וכו' למלך שהי' לו שלשה אוהבים ובקש לבנות פלטין הביא לראשון, אמר לו אותו אוהבו זכור הייתי אותו הר מתחילה, הביא לשני ואמר לו זכור הייתי אותו שדה מתחילה, הניחו המלך, הביא אוהבו השלישי ואמר זכור הייתי אותה פלטין מתחילה אמר לו חייך שאני בונה אותה פלטין וקורא אותו לשמך, כך אברהם יצחק ויעקב היו אוהביו של הקב"ה אברהם קרא לבהמ"ק הר שנאמר בהר ה' יראה, ויצחק קרא אותה שדה שנאמר ראה ריח בני כריח שדה ויעקב קרא אותו פלטין שנאמר אין זה כי אם בית אלקים וגו' חייך שאני בונה אותו וקורא אותו בשמך בית יעקב וכו' ואף אסף קשט לדברים ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב שנאמר הריעו לאלקי יעקב עד כאן:
ויש להבין מהו ענין התרועה לקריאת שם מקום המקדש, שבשביל שהמקדש נקרא ע"ש יעקב תתייחס התרועה נמי ליעקב אתמהה:
ונראה לפרש דהנה מה שזה קרא לי' הר וזה שדה וזה בית יש להתבונן בו, ומה נ"מ מה שהי' מקודם, דהלשון זכור הייתי אותו הר מתחילה וכן ביצחק שהי' שדה מתחילה וכן ביעקב שהי' פלטין מתחילה משמע דיש נ"מ מה הי' בתחילה קודם הבנותו, וזה צריך פירוש, ונראה דהנה במ"ר בראשית פ' א' ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהם שנבראו ויש מהם שעלו במחשבה, התורה וכסא הכבוד נבראו וכו' האבות וישראל ובהמ"ק ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות, ויש להבין הרי כל הבריאה עלתה במחשבה קודם שנבראה בפועל ומה רבותא דהני:
ויש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל שהיו שמים וארץ נמתחין עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, דהיינו שהיו מתגשמים והולכים מחמת ריחוקם מהשורש, עד שגער בהם שלא יתרחקו עוד ולא יתגשמו יותר עכתדה"ק, ולפי"ז י"ל דהני דחשב שעלו במחשבה קודם שנברא העולם, היינו שמחשבה הקדומה נשארה דבוקה בהם ולא נתרחקו ולא נתגשמו כ"כ, וע"כ היו ניסים תדירים בבהמ"ק, ועשרה ניסים נעשו בבהמ"ק, ומספר עשרה הוא מספר שלם מורה שכל בחינותיו הם למעלה מהטבע, ובוודאי קודם שנבנה לא הי' נראה לעיני בשר שום רוחנית במקום הזה, ומ"מ האבות במראה הנבואה ראו מעלת המקום כפי עוצם כח מעלת הנבואה שהיתה להם, והם גלו פני הלוט הלוט כל אחד לפי גודל כח נביאתו:
והנה אברהם הי' הראשון שפתח את פתח הנבואה וכמ"ש כי נביא הוא, ותחת אשר עד אברהם הי' מקום ההוא מוצנע ולא נראה בו שום מעלה, בכח נביאתו ראה את המקום במעלה יתירה מיתר המקומות והמשיך לתוכו כח הרוחני עד שתהי' מעלתו נראית, ובא בדמיון הר הנראה גבוה מכל סביביו, וזהו שבמדרש תנחומא שמתחילה הי' המקום עמוק וכו' אמר אין דרך מלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה ומעלה ומיופה ונראה לכל, מיד רמז הקב"ה לסביבות העמק שיתקבצו ההרים למקום אחד לעשות מקום להשכינה לפיכך נקרא הר המורי' שמיראתו של הקב"ה יתברך נעשה הר עכ"ל:
ויצחק הוסיף מעלה במראות הנבואה עד שראה את המקום ביותר מעלה, ומשם המשיך לתוכו ובא כדמות שדה שעושה פירות תדיר וממנו כל פרנסת העולם, ובא יעקב והוסיף מעלה במראות הנבואה וראה את המקום בשורשו ומשם המשיך למטה ובא כדמות בית אלקים, והיינו שכל אחד מהאבות משך לתוכו אלקית כפי מעלתו ומדתו, אברהם הי' התחלת העולם, ועד אברהם החושך כסה ארץ, וכשבא אברהם התחיל להאיר כבמדרש ומבואר במהר"ל, וכמו שהוא הי' גבוה ומנושא מכל העולם ונקרא האדם הגדול בענקים, ובמדרש אל עמק שוה ששם השוו כל או"ה וקצצו ארזים ועשו בימה גדולה והושיבו אותו בתוכה למעלה והיו מקלסין לפניו כו', ע"כ ראה את המקדש כדמות הר, ביצחק כתיב ברכה כמ"ש ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', ועי' בס' הנצח למהר"ל (פ' ה') בענין טור מלכא, ובענין תלתא עתירי, והבן הדברים, וע"כ לפי מעלתו ראה את המקדש כדמות שדה שעושה פירות, יעקב שהוא נקרא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה ומעלתו עולה למעלה ראש, ע"כ ראה את המקדש בתכלית המעלה, והוא המשיך למקום הזה שתהי' נגלה בו מעלתו זה שהא בית אלקים התוודעות עליונים ותחתונים:
ולפי האמור שכל אחד מהאבות המשיך התגלות אלקית למקום המקדש כפי מעלתו וכפי מה שראה במראה הנבואה עוד טרם נבנה, מובן זהו שאמר אברהם זכור הייתי אותו הר מתחילה, שגם טרם הבנותו ראה בו מדריגת הר ולא יותר, וכן יצחק שדה, עד יעקב שראה והמשיך בו כל השלימות לעולם, כאמרם ז"ל מעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, וכל התפלות עולות דרך בו השמימה, אף בעת חרבנו כידוע:
והנה ידוע מענין התקיעות שעולין למעלה מעלה ומעוררין ברישא דכל דרגין מקום שאין התפלה מגעת שם, וכבר אמרנו הטעם שקול ודיבור התפלה נתהוה ע"י צמצום ה' מוצאות הפה, אבל קול שופר הוא היוצא מהבל הלב בלתי צמצום מוצאות הפה, ע"כ עולה למעלה נמי למקום הגבוה מכל צמצומים:
ומעתה מבוארים דברי הפסיקתא שאף אסף קשט לדברים ולא הזכיר בתרועה אלא יעקב, כמו שבהמ"ק נקרא בית יעקב משום שיעקב המשיך בו ממדתו ומעלתו שעולה למעלה ראש שנקרא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ע"כ גם הרועה שהמבוקש שתעורר למעלה ראש נמי מתייחסת ליעקב, ובזכותו זכו ישראל למצוות התרועה, וזש"ה אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון כמ"ש הרמב"ן בראשית (מ"ח כ"ב) בפסוק כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, ימינך מתיחס לאברהם וזרועך ליצחק ואור פנים ליעקב:
בש"ס ר"ה (ל"ב:) וברש"י זמרו למלכנו זמרו לא קחשיב ר' יהודה למלכיות משום דלא אמליכתי' אלא על אומה אחת, ויש להבין א"כ למה לא פליג אהא דמלך ישראל וגואלו שאנו אומרים למלכיות, ודוחק לומר דהוא דלא כר' יהודה, שהרי לא חסר בנביאים פסוקי מלכיות שיהיו לכ"ע, ולמה מכניסין עצמינו לפלוגתא:
ונראה דהנה הא דזמרו למלכנו לא חשיב לי' ר"י, משום דאיננו על כל העולם אלא על ישראל לחודייהו, לכאורה אינו מובן, דכל עצמו של חיוב אמירת מלכיות דייק לה הש"ס משום דכתיב אני ה' אלקיכם, וכן הוא הלשון כדי שתמליכוני עליכם, עליכם דייקא, ולמה לא מספיק המלכיות על ישראל בלחודייהו, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד עפי"מ שאיתא בדרשות הר"ן בענין המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, משום דהמתפלל נעשה צינור להשפע ויורדת עליו תחילה וממנו על חבירו, כן כשישראל ממליכין אותו על כל העולם נמשך עצם המלכות על ישראל ומהם לכל העולם, משא"כ אם אינם מזכירין מלכות על האומות אז תהי' נמשכת המלכות על האומות שלא על ידם ושב לא תהי' נקראת עצם המלכות על ישראל, שהרי גם על כל האומות הוא מלך עכתדה"ק:
ונראה עוד לומר דהנה במ"ר בראשית (פ' כ"ח) בפסוק אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתים כי עשיתים, ר"פ אמר משל למלך שהי' משיא את בנו ועשה לו חופה סיידה וכיירה וציירה כעס המלך על בנו והרגו מה עשה נכנס לתוך החופה התחיל לשבר את הקנקנים ומפקיע בחיצאות ומקרע בכיליות אמר המלך כלום עשיתי זו אלא בשביל בני, בני אבד וזו קיימת לפיכך מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים ע"כ במדרש:
והנה ידוע דערך האומות נגד ישראל הם כערך יתר בע"ח נגד אדם, וכמו שכולם לא נבראו אלא בשביל האדם, כן כל האומות נבראו רק לצורך ישראל, וכענין אמרם ז"ל כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, וזהו שבש"ס ריש ע"ז לעת"ל מביא הקב"ה ס"ת ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין או"ה כו' א"ל הקב"ה במה עסקתם אמרו לפניו רבש"ע הרבה שווקים תיקננו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם, תקנתם שווקים להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהם עצמיכם כסף וזהב שלי הוא וכו' ויש להבין וכי לעתיד יהיו האומות שוטים כ"כ שיכחשו לפני היודע תעלומות לומר וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל, מה גם לעתיד בעולם האמת:
אך יש לפרש עפימ"ש הרמב"ם שכמה בנינים בעולם וכמה מלחמות שהשי"ת מסבב בעולם, הכל בשביל צדיק אחד שיעבור דרך עליהם וימצא שם מנוח, א"כ י"ל שזה טענתם לעתיד אחרי שיתגלה פני הלוט הלוט יתראה לעין כל שהכל נעשה לצורך ישראל, ואף שהם לא כוונו לזה, מ"מ מאחר שנעשה בהם כוונת הבריאה שנבראו להיות לצוות לזה, א"כ זה שלימתם וראוים לקיבול שכר כמו שלימות הבהמות שנעשה בהם צורך האדם כאמרם ז"ל סוף בהמה לשחיטה שאיתא במפרשים שזה תכליתם ושלימתם להיות למאכל אדם, אף שאינם מתכוונים לזה, מ"מ הוא שלימתם, כן נמי האמות מה שסוף סוף היו לצוות לישראל א"כ זה הוא הגעת שלימתם, וע"ז ישיב להם השי"ת אם לא היתה לכם כוונה נגדיית אה"נ, אבל אתם היתה לכם כוונה נגדית וכעין שכתב הר"ן ר"ה (כ"ח.) בהא דמצוות א"צ כוונה, דאם היתה לו כוונה להיפוך מגרע גרע:
והנה בפסיקתא ה' ידין כל אפסי ארץ ואימתי הקב"ה דן את העולם ומזכה אותם בר"ה וכו' לפיכך בר"ה אני מזכה בריותי כשאני דן אותם הוו זהירין להיות נוטלין שופרות ומתריעין לפני ואני מזכיר להם עקידת יצחק ומזכה אותם בדין, ע"כ, ומשמע שתועלת השופר לכל העולם אף לאו"ה, וכן משמע ממה דהביא הפסיקתא שם אמר הקב"ה בשעה שאני נוצח אני מפסיד ובשעה שאני נוצח אני משתכר נצחתי לדור המבול והפסדתי כל אותן האוכלסין וכן בדור הפלגה וכן בסדומיים וכו' הוי מזכה אני לכל בריותי שלא אפסיד, ולכאורה אינו מובן מה להם לאומה"ע לעקידת יצחק שיהיו זוכין בדין בשבילו, אך לפי דרכינו הנ"ל ניחא, שהזיכוי לכל העולם נמי לתועלת ישראל כנ"ל להיות לצוותא להם ולהכין מה שהוא לנייחא
ולפי"ז גם הא דאמרינן מלכיות על כל העולם, שהכוונה שידע כל פעול ויבין כל יצור וכל אשר נשמה באפו שה' אלקי ישראל מלך נמי הכל לתועלת ישראל, וע"כ אתי שפיר הא דאמרינן מלכיות על כל העולם, תכלית הכוונה כדי שתמליכוני עליכם, שבשביל שיכירו כל העולם את מלכות השמים, תתמיד מציאותם ויגיעו לתכלית מה שנבראו בשבילו, ויהיו לצוותא לישראל ולסייע להם על דרכם, לעסוק בתורה ומצוות ולקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה באמת, אך כשלא הזכיר מלכות על כל האומות, הם עוד נגדיים ומפריעים את ישראל ועומדים לשטן עלי דרכם, ומקלקלין את עצמם את כל העולם כולו:
ולפי האמור מובן הא דאנו אומרים הפסוק מלך ישראל וגואלו, דבגאולת ישראל מהם לעתיד שוב אין חשש עוד שיעמדו לשטן על דרכינו, א"כ שפיר די בהזכרת מלכיות על ישראל בלחודייהו, ויתקיימו בישראל כל היעודים הטובים ויהיו ישראל מאירים לכל העולם אכי"ר ב"ב:
למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהם עומדים כדי לערבב את השטן, וברש"י שלא ישטין כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו, ויש להבין אטו בלא"ה איננו רואה בכל השנה שישראל מחבבין את המצוות, והלא עוד בלעם העיד על ישראל הן עם כלביא יקום וגו' וברש"י כשהם עומדים משנתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות ללבוש ציצית ולהניח תפילין לקרוא את שמע, ובמדרש מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל מי יכול למנות אוכלסין שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצות, והיא מדה נוהגת לדורות בישראל, ובש"ס שבת (ק"ל.) מיבעיא להו טעמא דר"א משום חבובי מצוה, א"כ מה חידוש הוא להשטן שרואה שישראל מחבבין את המצוות עד שעי"ז הוא מתבהל ומתערבב:
ונראה דהנה בזוה"ק ח"ג (צ"ט:) ברעיא מהימנא ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי דהא בההיא שעתא ותכהיי עיניו מראות דנפק מיני' מאן דאחשך אפי בריין ואתפרש ושכיב על ערסי' דדינא וקרי לעשו ואמר וצודה לי צידה ועשה לי מטעמים והביאה לי ורבקה אמרה וכו' ופקידת לי' לאתערא איהו באינון מטעמים דילי' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין והקול קול יעקב בההיא שופר דקא סליק וכו', ועוד בזוה"ק (רנ"ח:) כמה מטעמים ותבשילין עבדו ישראל בהני יומי בעוד דמקטרגא אזיל לפשפשא בחובין דעלמא וכו', והנה מפורש בזוה"ק דהצלותין ובעותין וקול שופר דישראל מתקנין באותו יום, השטן בעצמו בקטרוגו הוא דגרים להו, וכמו שם ביעקב דלולי שהלך עשו לצוד ציד להביא לא היתה רבקה מייעצת ליעקב לכנוס לאביו באותן המטעמים שהתקינה, וכן הוא בספה"ק שהדין למעלה גורם בכי' למטה, והבכי' שמתעוררת באדם מעצמו מורה שאז דנין אותו בשמים והדין הוא מחמת הקטרוג, א"כ הקטרוג עצמו הוא דקגרים להאדם להתעורר:
והנה ענין התקיעות היא לב נשבר גנוחי גנח ילולי יליל כמו החולים שגונחין או כמו המייליל על מתו, והיינו שהאדם רואה א"ע כאילו כבר אפסו כוחותיו בחליו או כאילו כבר מת באפס תקוה, והרי הוא נטהר בשבירת לבו כענין כלי חרס ששבירתן מטהרתן, ושוב אין להשטן מה לקטרג כי פרחה טומאתן מהם, ומ"מ עדיין תקוה לכסיל ממנו הוא מלך זקן וכסיל שחושב אולי מחמת הכנעתם ושבירת לבם יפילם במהמורות העצבות ויאוש ומרה שחורה, שזה גרוע מהכל, ע"כ עדיין מתאמץ להביא חבילות של עוונות ולקטרג למען יגרום לישראל למטה ח"ו עצבות ויאוש, אבל כשרואה שחוזרין ותוקעין כשהם עומדים, והיינו שמתעוררין בחיות חדש ומחבבין את המצוות אז נתרשלו ידי השטן באפס תקוה, ומתבהל ואינו יודע עוד מה לעשות ומתיירא להוסיף להביא חבילות של חטאים ולקטרג, פן יוסיפו ישראל ע"י הקטרוג תוספות התעוררות וחיות חדש עד שיתקיים בהם לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי וכמ"ש היום אם בקולו תשמעו ויתקע בשופר גדול ומטא זמני' למתבלע: And the content of the blowing of the shofar is a broken heart - moaning, wailing, like sick people moan or like one wails about his dead. And that is that a person sees himself as if his powers have already disappeared due to his sickness, or as if he has already died and has no hope. But behold he is purified by the breaking of his heart, like the matter of a clay vessel, which is purified by breaking it. So the Satan is no longer able to accuse [them of sins], since their impurity has removed itself from them. Yet there is nevertheless hope about them for the [Satan]. He is [however] a foolish old king, as he thinks that maybe because of their subjugation and the breaking of their heart they will fall into the pits of sadness, despair and black humor, as this is the worst of all. Hence he still makes efforts to bring piles of iniquities and to accuse, in order that this will cause sadness and despair to the Jewish people below, God forbid. However when he sees that they go back and blow the shofar while they are standing - that is, that they are aroused with new life and hold the commandments dear - then the hands of the Satan weaken and he loses all hope. So he is confused and no longer knows what to do. But he is afraid to continue bringing piles of sins and to accuse, lest from the accusation, the Jewish people will add to their arousal and their new life to the point that the [verse] will be fulfilled, "If only My people would listen to Me, if Israel would follow My paths, then would I subdue their enemies at once, strike their foes again and again" (Psalms 81:14-15). And it is as they said, 'If you will listen to His voice today, He will blow the great shofar [of redemption],' so that the time will come for [the Satan] to be swallowed up.
ענין שברים תרועה דאיתא בזוה"ק דתרווייהו צריכי ולאו מחמת ספק לבד, ויש להבין תינח תשר"ת דהשברים ותרועה אחת היא, אבל תש"ת ותר"ת איך אפשר דתרווייהו צריכי הלוא תרועה אחת כתיב בקרא:
ונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין מלכיות וזכרונות דבש"ס אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלו זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, דכתב הריטב"א דהאי ובמה בשופר קאי נמי על מלכיות כאילו אמרו כדי שתמליכוני עליכם ובמה בשופר, והגיד ז"ל דענין מלכיות הוא קירוב הקב"ה להנבראים להספיק להם די צרכיהם ולהשפיע להם חיים טובים והוא מלמעלה למטה, וזכרונות הן כדי שעלו זכרוניכם לפני לטובה, היינו שיהיו ישראל נרצים לפני השי"ת והוא עליית הנשמות וקישור בשורשם והוא ממטה למעלה וענין העליות מתיחס ליו"ט, וע"כ בפרשת אמור שמדבר מעצם המועדות והיו"ט כתיב זכרון תרועה שנלמוד ממנו זכרונות, ושניהם צריכין להשופר, המלכיות כמאה"כ אני את דכא וזהו שופר גנוחי גנח ילולי יליל, והזכרונות צריכין להשופר להעלות זכרון ישראל ממטה למעלה עכתדה"ק:
וי"ל עפ"י דרכו דזה נמי ענין שברים תרועה, דענין שברים כשמם מורים על לב נשבר, ואין בם לשון שמחה כלל, אבל תרועה מצינו בה ג"כ לשון שמחה כמ"ש ותרועת מלך בו שלר' יוסי אומרה נמי עם השופרות, וכמו שנאמר בשאול כשהמלוכוהו ויריעו כל העם ויאמרו יחי המלך, והיינו שמורה הגבהת הלב בדרכי ה' בשמחה, אבל שברים מורים על הכנעה לבד, ואף דתרווייהו תרועה נינהו, מ"מ מורין על ענינים מתחלפין, וע"כ למלכיות שהיא ממעלה למטה, וענין השופר משום אני את דכא, התרועה שבה הכוונה לשברים שמירה על לב נשבר, אבל לזכרונות שהיא ממטה למעלה הכוונה לתרועה שמורה על הגבהת הלב בדרכי ה' בשמחה, אך באשר ר"ה הא בבחי' הראש הכולל הכל וכל המדות כלולין עושין תרווייהו למלכיות ותרווייהו לזכרונות:
ענין פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' ותרועה באמצע, דהנה איפלגו תנאי אי בשופר פשוט או בכפוף והלכתא בכפופין, ויש לפרש עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דלהירושלמי דענין שופר כפוף כדי שיכפפו לבם למקום, מובן דפשוטין מורין שיוצאין לחירות משעבוד מלך זקן וכסיל, ולפי"ז מסתברא דמ"ד בכפופין סובר נמי דהכוונה לצאת לחירות משיעבוד הסט"א, אלא דס"ל דמחמת שכופף לבם למקום עי"ז עצמו יוצא לחירות משיעבוד הסט"א כמו שאמרו ז"ל המקבל עליו עול תורה פורק ממנו עול מלכות ועול דר"א עכתדה"ק:
ויש להוסיף בו דברים ולומר דבאמת תרווייהו איתנייהו, דכל כמה שאדם פורק ממנו עול ושיעבוד הסט"א, באותה מדה שורה עליו עול מלכות שמים וכלשון אמרם ז"ל פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מצות, דבעוד שיש עליו שיעבוד הסט"א אי אפשר שיקבל עליו עול מלכות שמים, וכבזוה"ק פ' בהר דבמצרים היו בלי עול מלכות שמים, דעול מלכות שמים אינו שורה במאן דכפית באחרא, ובאשר הי' עליהם עול פרעה לא הי' שורה עליהם עול מלכות שמים עיי"ש, וכ"כ י"ל להיפוך דלפרוק ממנו עול שיעבוד הסט"א קשה מאד, אלא ע"י שמקבל עליו עול מלכות שמים, הקדש מוציאו מידי שיעבוד, כאמרם ז"ל הקדש חמץ ושחרור מוציאין מידי שיעבוד, וא"כ תרווייהו איתניהו, ובהכרח צריך להקדים אחד מהם אעפ"י שאי אפשר להיות בשלימות בלתי השני, וע"כ בזה פליגי, מר סבר דבפשוטין, דברישא צריך לפרוק ממנו עול שיעבוד הסט"א ואח"כ מקבלין עליהם עול מלכות שמים, ומ"ס דבכפופין, דברישא מקבלין עליהם עול מלכות שמים ואח"כ ההקדש מוציאו מידי שיעבוד הסט"א:
ויש לומר דפלוגתא זו אתיא כפלוגתא של יעק"א ויוסף הצדיק, דיוסף רצה להקדים את מנשה ויעקב שכל את ידיו והקדים את אפרים ברישא, כי שם מנשה ע"ש נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי, ואפרים ע"ש כי הפרני אלקים בארץ עניי, נמצא שם מנשה ע"ש סילוק חלק הרע, ושם אפרים ע"ש התפשטות וריבוי חלק הטוב, ויוסף סבר שסילוק חלק הרע קדום, ויעק"א סבר שהתפשטות וריבוי חלק הטוב קדום, והוא כעין מחלוקת דבפשוטין או בכפופין, דלדעת יוסף צריך להיות בפשוטין, ולדעת יעק"א בכפופין, ומעשה רב דעביד יעק"א כדעתי', ע"כ הלכתא בכפופין:
ובטעמו של דבר י"ל דלפרוק ממנו שיעבוד הסט"א ברישא, הוא פעולת האדם בו"ד קרוץ מחומר ולאו כל אדם כחו יפה לנצח כח היצה"ר וסט"א שיש להם כח מלאכיי וחזק יותר מכח בו"ד, זולת צדיק גמור כיוסף הצדיק שהם גבורי כח יותר ממלאכים, וראיתי בני עלי' והמה מועטין, ויעק"א ע"ה ראה למרחוק יותר בזרעו אחריו ולדורות הבאים שלא יהי' להם כח חזק כ"כ יותר ממלאכים, ע"כ דעתו היתה לקבל עול מלכות שמים ברישא, ואז מן השמים מעבירין ממנו עול מלכות ועול דר"א, והקדש מפקיע מידי שיעבוד, ומובן שכח שמים חזק יותר, ואף דלקבל עליו עול מלכות שמים שלימה בעוד דכפית באחרא אי אפשר, מ"מ זה שבא לקבל עליו מלכות שמים אף שאינו יכול לפרוק ממנו לגמרי ועדיין תוקפהו בכח, מ"מ הרי היא מרידה עכ"פ במלך זקן וכסיל, ועי"ז לבד שוב יכול לקבל עליו מלכות שמים שלימה ושוב מפקיעו מידי שיעבוד לגמרי:
ויש לומר דזה עצמו הוא ענין התקיעה והתרועה, תקיעה היא קול פשוט מתייחסת לענין שופר פשוט, ותרועה מתיחסת לשופר כפוף שהרי היא גנוחי או ילולי שמורה על הכנעה וכפיפת הלב למקום, והנה ברמב"ן שבר"ה הכוונה לתרועה דהיינו כפיפת הלב למקום, והוא מתאים עם הא דהלכתא בכפופין:
ולפי האמור יש לפרש ענין דפשוטה לפני' ופשוטה לאחרי', דבעוד שיעבוד הסט"א על האדם בשלימות אינו מניחו לבטל דעתו ולכפוף לבו למקום ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה, וכמו שהגיד כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק דכל הסיגופים והעינוים יכול הגוף לסבול יותר מקבלת עול מלכות שמים עכ"ד, ומ"מ הבא לקבל עליו עול מלכות שמים נחשב מרידה במלך זקן וכסיל, ואח"כ התרועה לכפוף לבו למקום בהכנעה גנוחי או ילולי לבטל דעתו לדעת המקום, ושוב ההקדש מוציאו מידי שיעבוד הסט"א לגמרי וזהו הפשוטה שלאחרי':
ענין תשר"ת, יש לומר עפ"י דברי תקה"ז (תיקון כ"א מ"ט) תקיעה מן מוחא שברים מליבא כד"א לב נשבר דא איהו זבחי אלקים רוח נשברה קלא בתרועה מכנפי ריאה וכו' ועוד שם נפש רוח ונשמה, נפש בשברים לב נשבר, נשמה במוחא תקיעה, רוחא בכנפי ריאה דנשיב על יבא:
ונראה לפרש דבראשונה צריך אדם לפקוח את עיניו לראות מצבו ומעמדו כי ברע הוא, וזהו תקיעה דבמוחא, תקיעה ראשונה, ומזה נעשה לבו נשבר בקרבו וגונח וזה שברים, אך יכול לבוא מזה לידי עצבות ומרה שחורה ויאוש ר"ל, וזה שצריכין לתרועה רוחא דנשיב מכנפי ריאה על ליבא והוא רוח צח על שפיים להשיב נפש עיפה, וזה ענין הגבהת הלב וכענין שאה"כ (איוב ל"ב ח') אכן רוח הוא באנוש, ואח"כ זוכין להתפשטות הדעת והשכל, וזהו תקיעה אחרונה דבמוחא:
איתא במקובלים ויבן ה' אלקים את הצלע הוא סוד ר"ה, ויש לפרש עפ"י פשוט דכל הבנין של כנ"י הוא מחמת הכנעה והביטול להשי"ת עד שאין להם מחשבה ותפלה לטובת עצמם כלל רק עבור כבוד שם ית"ש שע"ז סובבות הולכות כל התפלות ובכן תן פחדך וכו' מלוך על כל העולם כולו בכבודך, ומה שמתפללין זכרנו לחיים אומרים ג"כ למענך אלקים חיים, היינו למען יצמח מזה כבוד שמים, וע"כ כמו שאמרו ז"ל בזכות ויסתר משה פניו מהביט וגו' זכה לתמונת ה' יביט, כן בזכות הביטול שישראל מבטלין עצמותם, זוכין לבנין במוחין שלמים ומחשבות טהורות, וזה כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, ואין עשיר אלא בדעת, ובדעת נכללות כל מיני השפעות, כאמרם ז"ל דעה קנית מה חסרת, ואפי' השפעות גשמיות נמי נכללות בדעת כמ"ש (משלי כ"ד ד') ובדעת חדרים ימלאו, וזהו ענין הנסירה ובנין הצלע לפרצוף שלם:
וי"ל עוד בתוספות ביאור דהנה הנסירה ובנין הצלע בפרצוף שלם בפ"ע, הי' כדי שיהיו ראוין להוליד, וענין הזה נתעורר בכל שנה ברוחניות, והיינו דהנה תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעש"ט, ובש"ס פרק אלו טריפות (חולין מ"ה:) דכאשר נתמזמז מוחא דדין שוב אינו מוליד, וכן נמי כל שאין רמ"ח איברים מרגישין, וע"כ דוגמתו ברוחניות להוליד מצות ומעש"ט צריך למוחין ודעת שלמה, וידוע דדעת היא קישור חכמתו ובינתו וכל מדות שבלב יחדיו, והנה בזוה"ק דצלותין ובעותין שישראל מתקנין בר"ה, הם דוגמת המטעמים שתקנה רבקה ונראה שהדמיון כמו טעם המאכל הוא פנימיות וחיות המאכל, כן נתבקש חיות ורגש הנפש שבצלותין ובעותין, ובר"ה כל ישראל מתפללין ברגש וחיות ע"כ נעשה מהם מטעמים, ובזוה"ק ח"ג (רנ"ח:) משמע דצלותין ובעותין הם דוגמת המטעמים, וקול השופר הוא דוגמת ויבא לו יין וישת עיי"ש והבן זה, וע"י הביטול שישראל מבטלין דעתם ורצונם להשי"ת זוכין לדעת שלמה כנ"ל שהוא קשר חכמתו ובינתו שדוגמתם המטעמים שהם הצלותין ובעותין וחמרא דמנטרא שהוא קול השופר כנ"ל, עם המדות שבלב, ובזה נשלם בנין ישראל להוליד מצות ומעש"ט כל השנה דוגמת בנין הצלע:
ענין ר"ה, דהנה כתיב באדה"ר ויפל ה"א תרדמה על האדם וישן ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבן ה"א את הצלע וגו', ובמקובלים דברו למה נבראו דו פרצופין עד שהי' צורך לנסרו ולא נבראו לכתחילה זכר ונקיבה, הגם כי החקר אלקי תמצא, מ"מ איתא במדרש בראשית מויכלו ואילך כבוד מלכים חקור דבר, ובאשר נכתבה הפרשה אחר ויכלו, הורשה לחקור בו, ושוב נאמר בזה פטפוטי דאורייתא טבין, ואומר אני באימה, דהיות ידוע שהיתה אז מציאות הרע בעולם דבוק בטוב כקליפה לפרי טרם נתבשל, וזהו ענין עץ הדטו"ר שהי' בשורש אחד עם עץ החיים, והי' מהצורך לכח פירוד להפריד הקליפה מהפרי, ובאשר אז כח הפירוד טרם הי' בעולם שהכל הי' אחדות, לזאת ברא ה' את האדם דו פרצופין, ואדה"ר במאמרו לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג עורר למעלה שינתן כח פירוד לקיומו של עולם כדי שיהי' ראוי להזדווג ולהתאחד, והאי פירוד אחדות היא, כי הוא צורך אחדות, וא"כ אינו יוצא מכלל האחדות, ומ"מ נתהוה כח פירוד בעולם, וגרם פירוד בין רע לטוב, וע"כ יצה"ר לא הי' לו מקום בגוף אדם וחוה אלא מצא לו נושא הוא הנחש, דבר הנפרד מהם, ועד שאכלו מעץ הדעת טו"ר לא נכנס יצה"ר בגופם, ולולא שאכלו מעץ הדטו"ר הי' מציאות הרע כלה והולכת ושבה לאפס ואין, כמו קליפה המתקלפת מהפרי שבמעט זמן תאבד צורתה ונכמשה ותשוב, לעפרה, כי כל חיותם היא מצד שיש להם יניקה מהטוב באמצעות דבוקם להטוב, וכאשר נתפרדו פסק חיותם, אך בעבור חטאם חזר הרע להתדבק בהטוב ושואב משם חיות עד לעתיד שרוח הטומאה יעביר מן הארץ:
והנה בכל ר"ה זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון, נתעורר ענין נסירה הראשונה והוא כח מפריד, ועי"ז בא נמי כח המפריד את חלקי הרע, ולזה בא הדין בר"ה לברר מהו רע ומהו טוב ולהפריד זה מזה, והיינו הך שהגיד זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שבר"ה ווערט אויס גע'משפט וואס וואהר איז עכלה"ק, וזהו ענין דינין קשיין דאתעברו מעלמא מאן דינין קשיין אילין רשעים גמורים שהוא ענין רע, ואין הכוונה על רשעי ישראל, כי אעפ"י שחטא ישראל הוא, ונקודה הפנימית שלו אי אפשר להתקלקל לעולם, ואי אפשר לכנותו בשם רשעים גמורים, והכוונה על או"ה כמ"ש (ישעי' כ"ז י"א) ביבוש קצירה תשברנה כבש"ס ב"ב (יו"ד:):
במשנה ר"ה (ל"ב.) סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת ה' וכולל מלכיות עמהם ואינו תוקע, קדושת היום ותוקע וכו' דברי ר' יוחנן בן נורי אמר לו רע"ק אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר אלא וכו' וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע, ובגמ' א"ל רע"ק אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר למה הוא מזכיר רחמנא אמר אדכר אלא למה עשר לימא תשע דהואיל ואשתני אשתני, וברש"י דהואיל ואשתני מלכיות מזכרונות לענין תקיעה שאין תוקעין בהן אשתני נמי לפחות מהן, והדברים בלתי מובנים דאיך תלוי זה בזה, ועוד מה אריא תשע לימא שבע או חמשה או מספר אחר:
ונראה לפרש דהנה בש"ס שבת (פ"ח.) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אמר אם מקבלין אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ועוד שם מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה למה אמר לתהו ובהו ולא אמר לאפס ואין שתהו ובהו נמי בריאה היא, והגיד כי ענין תהו ובוהו הוא שעדיין כל הבריאה היתה מעורבת וע"כ אם ישראל מקבלים התורה שתורה היא המבררת בין טוב לרע כשר ופסול, טהור וטמא, היתר ואיסור, פטור וחייב, מוטב, היינו שיתקיים העולם שיהי' נמי מבורר, ואם לאו, העונש מדה במדה שגם כלל העולם יחזיר לתהו ובוהו בלתי מבורר ודפח"ח:
ולפי"ז י"ל דהיינו הך דלעיל מיני' שם תהא קבורתכם, ולא אמר עונש אחר, כי קבורה היא התעלמות, וכל דבר הנגלה הוא מבורר שיצא לפועל, וע"כ אם אינן מקבלים את התורה העונש מדה במדה שיחזרו להתערב ולהתעלם:
ובעיקר הדבר יש להוסיף עוד דברים עפי"מ דאיתא בטעמי המצוות להרדב"ז בהא דשיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב שאין הפירוש שיחזיר לאפס ואין ויעדרו השמים וארץ, אלא שיהיו, ויהי' חרבן בעולם, וכמו שנחרב העולם בדור המבול, ועוד יותר מזה עכת"ד:
וכן דקדקתי מדברי רש"י ר"ה (ל"א.) ד"ה ליום שכולו שבת, שעתיד העולם להיות חרוב ואין אדם וכל המלאכות שובתות וכו' עכ"ל, ואם הי' הפירוש שיעדרו השמים והארץ לא הי' צריך לפרט ואין אדם וכל המלאכות שובתות, דפשיטא דבאם אין כאן שמים וארץ ממילא אין כאן אדם וכל מלאכה, אלא ודאי כדברי הרדב"ז, וכן מפורש בש"ס סנהדרין (צ"ב.) תנא דבי אלי' צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן וכו' ואם תאמר אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו [פירש"י ויהי' עולם זה חרוב אלף שנים אותן צדיקים היכן הם הואיל ואינן נקברין בארץ] וכו' עושה להם כנפים כנשרים ושטין על פני המים, הרי מפורש שיהי' העולם מים במים, וממה שפירש"י הואיל ואינן נקברים בארץ משמע שתהי' הארץ קיימת אלא שתהי' מכוסה במים, ונראה שיהי' כמו תחילת בריאת העולם כמ"ש והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים, עד שהקב"ה יחדש את עולמו אחר האלף שנים, ולפי האמור יובן הא דאני מחזיר אתכם לתהו ובוהו עד יחדש שנית את עולמו, וכמו באותן אלף שנים הנ"ל שנמי לא תשוב לאפס ואין:
והנה בש"ס ר"ה (ל"ב.) הני עשרה מלכיות כנגד מי אמר (רבי) [ר' לוי] כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים, הלולים טובא הוי הנך דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר וכו' ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, הי נינהו ויאמר, ויאמר דבראשית תשעה הוי, בראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו, ובפסיקתא (פרשה מ"א ה') למה עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שביום הזה כל העולם עומדים בדין לפני הקב"ה והעולם מתחייב כלי' מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות והקב"ה מזכה את עולמו נמצאת אמר כאילו בו ביום נברא העולם עכ"ל:
וי"ל דריב"נ ורע"ק דפליגי אם תוקע למלכיות תליא בטעמא דעשרה מלכיות כנגד מי, דלמ"ד כנגד עשרה הלולים דכתיב בהו הללוהו בתקע שופר מסתברא לתקוע למלכיות, שהרי כל עצמן של עשרה מלכיות משום דהללוהו בתקע שופר, אך למ"ד כנגד עשרה מאמרות יש מקום לומר שאין ענין לתקיעות מלכיות, ואינו דומה לזכרונות שהתקיעה באה להזכיר עקידת יצחק, ואם שצריך לתקוע שלש פעמים יש סברא יותר לתקועי בקדושת היום וכמו שמצינו בקרא וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו', וגם יש סברא להזכיר מלכיות עם קדושת ה', והוא עפ"י דברי הכוזרי דברכת אתה קדוש היא משום דהזכיר בסמוך מכלכל חיים בחסד מחי' מתים ברחמים רבים וכו' שהי' מקום לטעות ולומר דזהו השפלה לכבוד השי"ת לעסוק בדברים גשמים בעולם השפל, לזה הסמיך לו ברכת אתה קדוש לומר שהוא נבדל ומרומם ואין מעשים האלו משפילים את כבודו כלל עכת"ד:
ולפי"ז י"ל דה"ה מלכיות שכנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם נכון לאמרם עם קדושת השם להורות שהוא נבדל ומרומם ממעשה הבריאה, וכענין דברי הכוזרי:
קיצור הדברים דלר' יוחנן בן נורי מסתברא דס"ל דעשרה מלכיות כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וא"א לומר דס"ל כנגד עשרה הלולים, אבל לרע"ק מצי סבר דכנגד עשרה הלולים:
ולפי"ז יש לפרש מה שאמר לו רע"ק אם אינו תוקע למלכיות למה הוא מזכיר עשר לימא תשע, דלדבריך שאינו תוקע למלכיות, ע"כ דסבירא לך דעשרה מלכיות כנגד עשרה מאמרות, והיינו כדברי הפסיקתא שהעולם מתחייב כלי' מפני שבריותיו מלוכלכים בעבירות והקב"ה מזכה את עולמו נמצאת אומר כאילו בו ביום נברא העולם, א"כ שפיר אמר לימא תשע, דאפי' כשהעולם מחוייב כלי' ח"ו נמי אין כל העשרה מאמרות נתבטלין אלא הי' חוזר לתהו ובוהו, והי' מאמר הראשון דהוא בראשית דבדבר ה' שמים נעשו נשאר, א"כ אין כאן לומר כאילו בו ביום נברא העולם אלא תשעה מאמרות, וכנגדם לימא תשע:
ענין מלכיות זכרונות ושופרות, דהנה בב"ר (פרשה נ"ו) יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו וכו' ביום השלישי של אסתר ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות לבשה מלכות בית אבי', באיזה זכות רבנן ור' לוי רבנן אמרי בזכות יום השלישי של מתן תורה שנאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ר' לוי אמר בזכות של יום שלישי של אברהם אבינו שנאמר ביום השלישי וירא את המקום מרחוק, ופרשנו דאו"א דא"ח, דהנה בימי אסתר יהיו על ישראל שני סוגי חטאים, שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר, ושנהנו מסעודתו של אחשורוש, זה חטא שבשכל, שכל ע"ז הוא חטא בשכל, וזה חטא בנפש, ולעומת שני סוגי חטאים אלו נתבקשו שני סוגי זכיות, והם שתי זכויות זכות מ"ת וזכות העקידה, זכות מ"ת שישראל אמרו נעשה ונשמע ובטלו את שכלם לרצון השי"ת, וזהו שהקדימו נעשה היינו אפי' בלעדי השכל, וזה הי' תיקון לחטא שהשתחוו לצלם, זכות העקידה היא ביטול כחות הנפש להשי"ת, כי כחות הנפש אי אפשר שיסכימו שאב ישחוט את בנו, וכן יצחק שמסר עצמו לקרבן וכל קרבן הוא בנפש, זה הי' תיקון לחטא שנהנו מסעודתו של אותו רשע:
והנה מלכיות כדי שתמליכוני עליכם שיהי' השי"ת נקרא אלקי ישראל נתבקש שיהיו ישראל נמסרים להשי"ת הן בנפש והן בשכל, כי ענין מלכות הוא בלתי לידע טעמו של דבר, אלא יהי' העם סר למשמעתו לכל אשר יצוונו, אפי' יאמר להם על שמאל ימין ועל ימין שמאל, ואפי' בדבר שאין כחות הנפש מסכימים, על כן מזכירים שתי זכיות הנ"ל, זכות העקידה היא ביטול כחות הנפש, וזכות מ"ת שהיא ביטול כח השכל, וזהו זכרונות כדי להזכיר זכות העקידה, ושופרות להזכיר זכות מ"ת, והיינו שהאבות הנחילו טבע זו לבניהם, וע"כ ישראל לעולם הם מבטלין את כחות נפשם להשי"ת, ואפי' כשישראל בלתי כ"כ זכאים, מ"מ מונחת בלבם אהבה מוסתרת למסור נפשם על קידוש השם, וכמ"ש הרב בספר התניא פרק י"ח, וכן מ"ת שכל נשמות ישראל שם היו, ע"כ נשארו בטבע נשמות ישראל לעולם לבטל שכלם להשי"ת, וע"כ להם נאה להם יאה שיקרא השי"ת שמו עליהם: