שנת תרע"ט
במדרש ואם תאמרו שמא לרעתכם נתתי לכם את התורה לא נתתי אותה לכם אלא לטובתכם שמה"ש נתאוו לה ונעלמה מהם שנאמר ונעלמה מעיני כל חי וכו' א"ל בני ממה"ש היא נפלאת אבל מכם אינה נפלאת מנין ממה שקרינו בענין כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך:
ויש להבין דמצוה הזאת הכוונה על תשובה כמ"ש הרמב"ן, וכמפורש בסוף הפרשה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, שתשובה היא בחרטה שבלב ובוידוי פה אבל בכלל המצוות רובן צריכין נמי למעשה ולא סגי להו בפה ולב, וא"כ מה ענין זה הוראה על התורה בכללה שממלאכי השרת היא נפלאת:
ונראה דהנה ידוע גודל מעלת התשובה שנבראה קודם בריאת העולם, והיא הארה מעוה"ב, כידוע בזוה"ק ובספה"ק, והנה שיזכה האדם לתשובה היא כדמיון נשמה שאין לה מציאות בעוה"ז כי אם ע"י לבוש הגוף, כי לגודל מעלת הנשמה שכתוב בה בנים אתם לה' אלקיכם, אין עוה"ז החומרי ראוי לה אלא באמצעיים רבים ולבושים מלבושים שונים, הגוף מלבוש להדם, ואיד הדם מלובש בהדם ונפש הצומחת באיד הדם וכה נפש הצומחת מלבוש להחיונית והחיונית להשכלית ונפש להרוח והרוח להנשמה, ובדמיון זה הוא ענין הארת התשובה הבאה מעולם העליון עלמא דאתכסיא צריכה ללבושים רבים, והם עזיבת החטא והתפרש ממנו ושינוי מעשה וחרטה בכל עשרה עמקי הלב עומק אחר עומק והוידוי פה כל אלו נעשים לבושים אלו לאלו עד שנאחזת בהם הארה עליונה כזו, וזה נמי ענין ר"ה שמבואר בזוה"ק פ' תצוה שהוא זמן הארה עליונה מעולם החירות נמי אי אפשר בלי לבוש, והוא ענין השופרות והתפלות והתשובה:
ויומתקו ביותר הדברים עם דברי זוה"ק סוף פ' תצא (רפ"ג.) מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב אתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה, שבועות קראן לון באורייתא, ר"ה יומא דדינא כל חד במיני כו' ומשמע דר"ה מזמנין לי' בדינא, ואינו מובן שהקב"ה הוא העושה את הדין, ואיך שייך לומר שישראל מזמנין לי' בדינא:
אך יש לפרש עפ"י דברי הש"ס מגילה (דף ט"ו:) לרוח משפט זה הדן את יצרו ופירש"י כופהו לשוב בתשובה, והיינו דכל מעשים שאינם ראויים לאדם אולי היו עיניו פקוחות, לא הי' אפשר לו לעשותם אלא מחמת שיצה"ר מסמא את עיניו, וע"כ כשהוא כמו שופט לעצמו המברר את הדין לאמתו זה בעצמו כופהו לשוב בתשובה, שהרי רואה א"ע נאבד משני עולמות ונופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והנה דין זה שדן א"ע נעשה לבוש להדין של מעלה להוציא לאור משפטינו שישראל ראויים לקבל את הארה העליונה ואם נמצא בהם מעט מעשים בלתי ראויים לא מהם היו אלא כמ"ש (תהלים ק"ו ל"ה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בדברי הזוה"ק (ח"ג ק':) דינין קשיין מתעברין מן עלמא מאן דינין קשיין אלו רשעים גמורים, ופירש שהוא הרשע גמור שנשתאב בכל פרט ופרט ומעבירין זה מכל ישראל, וישראל נשארים נקיים ושופרותיהם בידיהם ומזכירין מלכיות זכרונות ושופרות וזהו לבוש לקבל ההארה עליונה מעלמא דאתכסיא כנ"ל, וכן נמי ענין תורה, שאורייתא כולה אלקית אי אפשר שתהי' בעוה"ז אחיזה בה אלא ע"י לבושין, והיינו להיות פרוש מדברים שאינם ראויים לפני תופשי התורה, וכן כל מצות מעשיות שבתורה ודיני השור והבור וכדומה, ובאמצעות הלבושים ישראל זוכין לתורה, וזהו שהשיב משה למלאכים כשרצו שתנתן להם התורה כלום יצה"ר יש ביניכם כו' ואף שבודאי רצו רק פנימית התורה, מ"מ מאחר שאתם חסרים הלבושים אי אפשר שתזכו בתורה:
ולפי האמור מובן נמי שענין תשובה איננה שייכת כלל במלאכים שהרי חסר להם הלבוש, וע"כ מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין [שגם עליהם יש דין אם לא נתקרבו לפנים ממחיצתם] ואף שבודאי הם מלאים תשובה כמובן, אך לפי דרכנו אין בהם תועלת התשובה שהרי חסר להם הלבוש:
וממוצא הדברים שהארת התשובה והתורה שתיהם ענין אחד להן וטעם א' להן שלא זכו בהן המלאכים, וע"כ בכתוב זה המדבר בתשובה הביא המדרש הא שהמלאכים לא זכו לתורה, וכמו תשובה כן תורה ממך לא נפלאת אבל נפלאת היא ממלאכי השרת: