שנת תרע"א
ברש"י לפי שהיו ישראל יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע לפיכך עשה אותם מצבה כדי לזרזם, וכן עשה שמואל התיצבו וגו' כשיצאו מידו ונכנסו לידו של שאול עכ"ל, להבין מהי לשון מצבה, הנה במד"ר פ' בא שדימה הקב"ה את ישראל למלאכים במלאכים כתיב שרפים עומדים ממעל לו, ובישראל כתיב אתם נצבים וגו', ואינו מובן מהו ענין זה לזה:
ונראה דהנה כיבוש א"י איננו רק מפאת כלל ישראל וכיבוש יחיד לאו שמי' כיבוש, והטעם כי א"י בעצמה היא כנסת ישראל והיא המאחדת את כל כלל ישראל, ולא נתערבו ישראל זה לזה עד שעברו את הירדן, שא"י היא המאחדת אותם ועושה אותם כאיש אחד, ע"כ צריך לכיבוש א"י כח הכלל:
ובזה יובן שבמלחמת עי נאמר ביהושע ששלח לרגל את עי וישובו ויאמרו אליו אל יעל כל העם כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי אל תיגע שמה את כל העם כי מעט המה, ואח"כ כשנפלו במלחמה כשלשים וששה איש מחמת חטא עכן, ונעשה דין בעכן אמר הש"י ליהושע קח עמך את כל עם המלחמה וקום עלה העי וגו', ולכאורה אינו מובן שמאחר שסיבת נפילתם בראשונה, הי' חטא עכן, ועתה שנתבער הרע שנרצו כבראשונה למה לא הי' די אלפים או שלשת אלפי איש כמו שהיתה הכוונה בראשונה:
ולהנ"ל יובן דהנה עכן הודה וכזאת וכזאת עשיתי ופירש"י גם בחרמים אחרים בימי משה שנאמר והחרמתי את עריהם עכ"ל, והטעם שאז לא נענשו כולם בשבילו מפני שעיד לא נתערבו עד שעברו את הירדן, והנה במה שנענשו כולם על חטא עכן בזה נוכחו לדעת שכל הקהל כולו הם כאיש אחד, מה שעד כה לא ידעו זה בפועל, ע"כ בראשונה חשבו שיתכן הכיבוש מבלעדי הכלל כולו שהא בהא תליא כנ"ל, אך אח"כ שנענשו כולם על חטא היחיד נאמר להם קח עמך את כל עם המלחמה שהרי לא יתכן הכיבוש רק מצד הכלל:
ויש לומר עוד בטעמו של דבר שכל מלחמת ישראל ונצחונם הוא רק מצד כלל ישראל שכבר כתבנו במק"א שנצחון ישראל הוא מצד צלם אלקים שעליהם וצלם אלקים אינו שורה רק על מי שנשלמה צורת כל רמ"ח איברי הנפש שבו ע"י קיום רמ"ח מצ"ע, והרי כל רמ"ח מצ"ע לא יתכן להיות כולם באדם אחד שאלו נוהגות רק בכהנים ואלו רק במלך, ויש מצות רבות שתלויות בזמן המקדש, ויש במעשים פרטים ע"י מקרה והזדמנות, ואיך יושלמו באיש אחד כל רמ"ח איברי הנפש, אך באם כל ישראל כאיש אחד חברים מצטרפין כל המצות שעשה הכלל כולו ואפי' לפני אלפי שנה ונעשה מכולם קומה אחת שלימה, וכל איש פרטי הוא כאחד מאיברי הכלל, ועל כולם יחד שורה צלם אלקים ובזה הם מנצחין את האומות:
ויש לומר שזאת היתה כוונת מרע"ה במה שכנסם כולם לברית, כל עשר כתות ישראל ראשיכם שבטיכם וגו' וקשרם כולם יחד בברית את הש"י שבזה תתקיים האחדות בהם ובכח הזה יעלו וירשו את הארץ, ובזה תובן כל הפרשה פן יש בכם שורש פורה וגו' והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה וגו', והיינו שיחשוב מאחר שכל הנצחון והכיבוש הוא מצד הכלל שע"ז באה הכריתת ברית, א"כ אף אם היחיד ילך בשרירות לבו מ"מ לא ימנע מלבוא לו הטובה מצד הכלל באשר הוא מתחבר להכלל, וזה כי בשרירות לבי אלך שפירושו אף שבשרירות לבי אלך כמו שפי' הא"ע בפסוק רפאה נפשי כי חטאתי לך אעפ"י שחטאתי לך, וזה למען ספות הרוה את הצמאה כי כנסת ישראל מכונה בשם צמאה כמ"ש צמאה לך נפשי, והרשע בשם רוה כי הוא תמיד שבע ורוה שתמיד נדמה לו שעשה מצות וצדקות למכביר יותר ויותר מכדי חובו, ויחשוב שתתחבר נפשו הרוה על כנסת ישראל שהיא הצמאה, וע"ז נאמר לא יאבה וגו' והבדילו וגו', כי כמו שארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה, כמו כן כנסת ישראל אינה קולטתו ומבדילתו מהכלל, ואינה קולטת אלא הראוי לה:
והנה לאו כל אדם זוכה להיות ראוי שכלל ישראל יקלוט אותו, והנה כבר כתבנו במק"א החילוק שבין מצבה למזבח שמזבח הוא של אבנים הרבה ומצבה היא אבן אחת, והיינו עפ"י מה שנאמר באליהו ויקח שנים עשר אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר אמר ה' אליו ישראל יהי' שמך, כי כח הציבור הוא במזבח וע"י כח הציבור יכולין להקריב קרבנות וכל מילתא דליתא בציבור ליתא ביחיד, ומצבה היא של אבן אחת והיא מצד הפרט, וזו היתה אהובה בימי האבות שכל אחד בעצמו הי' כמו כלל ישראל, אבל עכשיו שנאה כי בלתי אפשר ליחיד להיות נרצה רק מצד הכלל, והרי הכלל אינו קולט רק מי שראוי לו, ונרצה מצד עצמו הפרטי, ואיך יתכן שיהי' נרצה מצד הפרט:
אך הנה כתיב (ישעי' ו' ב') שרפים עומדים ממעל לו, ופירש"י לו לשמשו, והיינו שעומדים מוכנים מצפים לשמוע את השליחות שנשתלחו, כי צורת המלאך היא השליחות, וע"כ אין לו שם רק כפי השליחות ושם הוא המהות וצורה שלו, וא"כ יש להבין הלוא קודם שנשתלח עדיין אין לו מהות וצורה ואיך יתכן לומר בו עמידה, אך יש לומר שבמה שהוא עומד מוכן ומזומן ומצפה לקבל השליחות זאת היא מהותו וצורתו ושמו מלאך שפירושו שליח:
וכמו כן יש לומר בישראל כשעומדים מוכנים ומזומנים ומבטלים דעתם ורצונם לרצון הש"י לעשות ככל אשר יצטוו שוב הרי הוא ראוי לקלוט בהכלל כי מצדו לא יבצר לעשות כל הרמ"ח מצ"ע, והמניעה היא רק מאשר לא נצטוה להיות כהן וכדומה, א"כ הרי יש לו שייכות בכל המצות שבתוך הכלל כולו וע"כ זוכה להתאחד בתוך הכלל ונעשה כאבר מאיברי הכלל ושוב חשוב כאלו קיים כל המצות בפועל ונשלמו כל איברי הנפש ושורה עליו צלם אלקים בשלימות כנ"ל:
ובזה יובנו דברי המד"ר בא (פ' ט"ו ו') במלאכים נאמר שרפים עומדים ממעל לו ובישראל נאמר אתם נצבים, עפ"י דברי המד"ר ריש פ' וירא, אלקים נצב בעדת אל, עומד אין כתיב כאן אלא נצב אטימוס, פירש"י מזומן, ואף אנו נאמר שפירוש נצבים אטימוס היינו עומדים מזומנים לפני ה' לעשות ככל אשר יצטוו, וא"כ היינו הך דשרפים עומדים ממעל לו:
ובזה יובן לישנא שעשה אותם מצבה כדי לזרזם, היינו שבאשר יוצאין מפרנס לפרנס ממשה ליהושע פני משה כפני החמה פני יהושע כפני לבנה, וידוע שלבנה שורשה בכנסת ישראל, והיו צריכין ישראל להתאחד להיות כאיש אחד חברים וזה לא יתכן רק אם יהיו נרצים מקודם גם מצד הפרט, וכבר אמרנו שהריצוי מצד הפרט נקרא מצבה שהיא של אבן אחת, וזה לא יתכן רק שעומדים אטימוס כנ"ל זריזים ומזומנים ועומדים הכן לרצון הש"י, וכן נמי כשיצאו מידו של שמואל לידו של שאול שמלך ישראל הוא מרכבה לכנסת ישראל, והוא המאחד את כלל ישראל, ושמואל שקול כמשה ואהרן, א"כ הרי הוא ממש כמו שיצאו מידו של משה לידו של יהושע, ובשניהם הוצרכו לעשיתם מצבה כנ"ל:
ועפ"י הדברים האלה יש ליתן טעם מה שאנו קוראים לעולם פ' נצבים קודם ר"ה, דר"ה הוא התאספות הכלל כולו ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכתיב ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו', וזה זירוז לכל איש ואיש שיכון לבבו להיות ראוי להתאחד בכלל ישראל ולקיים בתוך עמי אנכי יושבת כבזוה"ק, והעצה לזה היא בקבלת עול מלכות שמים שלימה להיות נצב אטימוס כנ"ל:
ויש לומר עוד שזה ענין תקיעות מיושב ומעומד, דהנה תקיעות מיישב הן אף לכל יחיד ויחיד, ותקיעות מעומד על סדר ברכות הן רק בציבור, ויחיד אינו תוקע על סדר ברכות, שבראשונה התקיעות מיושב מעוררין הלבבות שכל איש ואיש הפרטי יכון את לבבו כנ"ל למען יתאחד בכלל ישראל ואח"כ באין התקיעות מעומד שהן מפאת הכלל, וזה לערבב את השטן, שהתאחדות ישראל גירא בעיני דשטנא, ובמד"ר פ' ויחי הקבצו ושמעו נעשיתם אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה ומטא זמני' למתבלע, אמן כירב"ב:
כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לכאורה איפכא הו"ל לומר בלבבך ובפיך שמקודם עושה תשובה בלב ואח"כ הוא מתודה בפיו, אך יובן דהנה נודע שאין שום נברא יודע מחשבות רק הש"י לבדו, וע"כ נקרא הקב"ה יודע מחשבות כמו שאנו אומרים בהקפות יודע מחשבות הושיעה נא, וע"כ אדם המתודה בפיו אף שלבו עוד לא נכון עמו, מ"מ המקטריגים אין להם עוד כח לקטרג באשר אינם יודעים מחשבות לבבו, ואחר ווידוי אמיתת הם בדלים ונסתם פיהם מלקטרג וידוע פי' זוה"ק גם ה' העביר חטאתך לא תמות דהיינו המקטרג הנברא בחטאת האדם זה עצמו עומד ומקטרג ואחר הוידוי העביר המקטרג, וע"כ אמרו ז"ל במ"ר במדבר (פ"כ ט"ו) שבלעם באשר הי' יודע שאין דבר עומד בפני התשובה וכו', ואינו מובן שהלוא רק בדיבור פיו אמר חטאתי ולבו הי' מלא הוללות רעה כשפירש"י ז"ל להתריס נגד המקום היתה תשובה זו, ואף כי רשע הי' אבל לא הי' טיפש כ"כ לחשוב שהש"י לא ידע מה במעמקי לבו, אך הוא הדבר שאמרנו שחשב שמלאך ה' העומד בדרך לשטן לו הוא הוא המלאך המקטרג וכעין שאמרו עולה ומסטין יורד ונוטל נשמה והוא אינו יודע מחשבות לבו הרע, ע"כ יבדל ממני, ובאמת לא כן הי' רק מלאך ה' שאיננו עושה שום דבר רק רצון הש"י השופע עליו תמיד, ולא מקטרג שנברא בעונו:
אך הנה אמרו ז"ל כל המתודה ואינו עוזב החטא דימה לטובל ושרץ בידו, אבל זה הוא רק באם איני רוצה לשוב מדרכו הרע שהשרץ חוזר וטמאוהו, אבל אם רצונו באמת לשוב אף שעדיין לבו אנסו היינו שהעבירה מטמטמת את לבו, שוב נאמר דהוא היצה"ר הוא המשטין הוא המלאך המות, וכמו שמעבירין אותו מלמעלה מלקטרג, כן מעבירין איתו מלמטה מלב האדם שלא יטמטם עוד את לבו ויהי' ביכולתו להוציא מחשבת תשובתו לפועל, ובאופן זה הנה פיו קודם ללבו, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בתפילת נעילה ותלמדנו להתודות לפניך למען נחדל מעושק ידינו, וכנ"ל: