שנת תרע"ו.
במדרש ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, כבר דברנו בזה ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש, והנה יש להתבונן שהכתוב כלל בכאן ג' דברים שמיעה ראי' הטית אזנים, שמיעה הוא קבלת דברים אפי' שאינו מבין הטעם, או אפי' שלא לרצונו וכמ"ש וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם אף שהי' שלא לפי רצונו שהי' מתפחד שלא יטמע ח"ו בבית לבן וכמו שהתפלל ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ובמדרש ושמרני מע"ז מג"ע משפ"ד ומלה"ר, ומ"מ כפף את אזנו לשמוע ולקבל לדברי אביו ואמו על כרחו שלא בטובתו, וכמו שבאמת הטמין עצמו בבית עבר י"ד שנים כדי להתקשר בקשר אמיץ בתורה שיהי' לו למחסה עוז בפני לבן, ראי' הוא עוד יותר שרואה שדרך זה מוכרח ואין זולתו, הטיית אוזן הוא עוד יותר, היינו שלא להסתפק בשטחית המאמר אלא להבין ולהשכיל מה ה' דורש ממנו, כי אף שבמעשה המצוות הכל שוין מ"מ כל אחד ואחד נדרש ממנו לפי שורש נשמתו ולפי מה שבא לזה העולם לתקן, וכמו שאיתא בדברו האריז"ל דכל מצות שאדם יש לו נטי' אליהם ביותר זה סימן שנברא בשבילם וכן להיפוך בל"ת שכל שהיצה"ר מסית אותו אליהם הוא סימן ששייך לו לתקנם, ולפי"ז כל אחד ואחד צריך להזהר ביותר במצוות מיוחדות וכבש"ס שבת אביך במאי זהיר טפי, וזה הבחנה ובינה יתירה להכיר כל איש מעשהו:
ונראה דהשלשה דברים אלו הם שלימות גוף ונפש ושכל, שמיעה קבלת דברים אפי' שלא לפי דעתו ורצונו הוא מתיחס לגוף, וכדאיתא בתנדב"א שאדם צריך לעשות עצמו כשור לעול וכחמור למשא, והיינו אפי' שאין דעתו ורצונו לזה, שבדבר שהוא מבין שכך ראוי לו לעשות אינו שייך לומר שהוא כשור לעול וכחמור למשא, ראי' הוא שלימות הנפש שמצייר הדבר כאלו עומד נגד עיניו ורואה שאין דרך זולתו ע"כ משתוקק אליו, כי כל דבר משתוקק לשלימותו וזהו שרואה שזהו שלימותו בהכרח משתוקק אליו, ונפש הוא התשוקה כברש"י חולין וכבר דברנו מזה כמה פעמים, הטיית אוזן כנ"ל הוא שלימות השכל כנ"ל:
ונראה דכל שלשה דברים אלו נרמזים במאמר הש"י לאברהם לך לך, מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, מארצך רומז לגוף שהוא בחי' התחתונה שבאדם דוגמת הארץ בערך הגלגלים המקיפין אותה, וממולדתך רומז לנפש שממנה תוצאת כל המדות הנטוע בלב שתלוי בתולדות, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם אאע"ה שלא רצה ליקח אשה ליצחק מבנות הכנעני כי אם ממשפחתו אף שכולם הי' עוע"ז ומכשפים ומעוננים, כי התולדות הם נמשכים אחר מולידם במדותיהם ולא אחר השכל שלהם, וחטא ע"ז וכישוף שהוא חטא השכל לא הזיק להתולדות, אלא כנענים שהיו במדותיהם רעות מאד כידוע ששבע מלכי כנען הם שבע מדות רעות, הם הי' מזיקים להתולדות, וע"כ מה שנאמר לאברהם להתרחק ממולדתו הפירוש ממדותיהם שהוא שלימות הנפש, ומבית אביך רומז להשכל כמ"ש שאל אביך ויגדך והוא שלימות השכל כאשר הוא בקדושה, ובאשר את זלע"ז עשה אלקים, בהתרחקו מג' אלה, בטומאה בא לעומתו בג' אלה בקדושה:
והנה איתא במהר"ל שג' אבות, זה הי' שלימות הגוף וזה שלימות הנפש וזה שלימות השכל, ואאע"ה באשר הי' ראשית האבות ואחר הראשית נמשך הכל זכה אברהם בכל ג' שלימיות אלו בכלל, וע"כ במה שהתרחק מארצו וממולדתו ומבית אביו זכה לג' שלימיות אלו, וזהו שבמדרש שלש גדולות כתיב כאן בשרו שהם שלשה אבות, כי בכאן זכה לבחי' שלשת אבות:
ונראה שמאמר לך לך קיים לעולם וכמו שאמרו ז"ל קול גדול ולא יסף לא פסק שעד היום הקול קיים מי שראוי לזה עודנו זוכה לשמוע את הקול, כן נמי במאמר לך לך הוא מאמר נצחי קורא בקול לכל איש ואיש להשתלם בגוף ונפש ושכל, וזה עצמו הוא מאמר שמעי בת וראי וגו' כנ"ל, וע"כ פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, ששניהם מאמר אחד, וכן הוא בזוה"ק (ע"ז.) וכרוזא קרי בחיל ואמר לכון אמרין קדישין עליונים מאן מנכין דעייל רוחא באודנוי למשמע ועינוי פקחין למחמי ולבי' פתוח למנדע וכו' הנה פרט בכאן אותן ג' דברים דעייל רוחא באודנוי למשמע הוא כמ"ש "שמעי בת", ועינוי פקחין למחמי הוא כמ"ש "וראי" ולבי' פתוח למנדע הוא כמ"ש "הטי אזנך" כמו שפירשנו לעיל שהוא השכל והבינה שבלב:
ונראה עוד לומר דדוגמת המאמר לאברהם כן הקול קורא בחיל בכל ע"ש היינו אף שהקול קיים ונצחי, מ"מ לשמוע את הקול מדבר אליו מסוגל ביותר בע"ש, להשתלם בג' שלימיות הוא בשבת בג' זמנים מתחלפין בתוספת שבת ושבת דלילא ושבת דיממא, והם נרמזים, בג' פעמים ביום השביעי בויכולו, וכבר דברנו מזה, ששבת הוא שלימיות גוף ונפש ושכל ואין להאריך בזה עוד:
עוד שם במדרש א"ר יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אברהם אבינו אומר תאמר שהעוה"ז בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם:
ויש להבין היתכן לומר שא"א הי' מסופק ח"ו בהעדר השגתה והרי בן ג' או בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, ועוד הלוא בעצמו ראה השגחת הש"י עליו שנשלך לכבשן האש וניצל, וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר עפ"י דברי הרמב"ם והרמב"ן דלפי מסת דביקות האדם בהש"י כן הוא מושגח, י"ל שחקירת אאע"ה הי' אולי מחמת רשעת הדור מסלק הש"י השגחתו מהם והניחם למקרים, וזהו המשל בירה אחת דולקת, ואין איש מכבה הדליקה, שיש מקום לחשוב שבעה"ב עזבה ולא איכפת לי' בקיומה, אך באמת ח"ו לומר ששום דבר שבעולם מסולק ממנו ההשגחה, אלא הכל הוא בהשגחה נפלאה שהניח למקרי יום לשלוט בהם, הכל במדה ובמשפט אמת, ואין שום דבר נעלם ממנו ית"ש וכל יצר מחשבות כצדיק כרשע, ומה שהרשעים השגו חיל הוא מפני כי כך הוא רצונו שיהי' התגברות הרע בעולם, למען יזכו הצדיקים בהתרחקם מהם ולא יתפתו אחריהם, כי באם לא הי' הרע מתפשט כ"כ בעולם לא הי' כ"כ זכות לצדיקים, וזהו שאמר המדרש תאמר שעוה"ז בלא מנהיג דא"כ הי' במשמע שהי' מסופק אם כלל העולם הוא בלא מנהיג אפי' הצדיקים בני עוה"ב וזה לא יתכן כנ"ל אלא אמר עוה"ז שהיינו התפשטות הרע בעולם שהוא רק בעוה"ז ולא בכלל העולם והציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם היינו כלל העולם כעוה"ז כעוה"ב, וכך רצוני והשגחתי, וכאמרם ז"ל בראתי צדיקים בראתי רשעים, הרי שמייחס אף לרשעים בריאה שהוא בכוונה והשגחה, ומאחר שמייחס הבריאה גם עליהם ע"כ כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מתוך ג"ע כך קילוסו של הקב"ה עולה מתוך גיהנם, ודו"ק:
שם במדרש ר' עזרי' פתח רפאנו את בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך איש אל ארצו רפאנו את בבל בדור אנוש ולא נרפתה בדור המבול עזבוה בדור הפלגה ונלך איש לארצו ויאמר ה' אל אברהם לך לך, נראה לפרש היות בבל הוא שורש עירוב טוב ורע שבעולם ונקרא שמה בבל ע"ש העירוב כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא דאמרו ז"ל מיכלא דהאי רשיעא [נבוכדנצר] בשרא בחלבא, באשר מהות בבל הוא עירוב טו"ר ע"כ נאות למאכלו עירוב בשר בחלב כמהותו כן מאכלו, עכת"ד, ומשם התפשטות כח התערובות בעולם וידוע דכוחות החיצונים מתגברים רק באשר יש בהם ניצוץ טוב, ע"כ נמרוד הי' גבור ציד וגו' ותהי ראשית ממלכתו בבל, ויש לומר כי רבותינו ז"ל רמזו לנו זה במה שאמרו שאדה"ר נברא עגבותיו מבבל, והנה לרפאות את בבל הי' הכוונה לבער את חלקי הרע וחלקי הטוב ישארו כמשפט בורר שהוא פסולת מתוך האוכל, וזה הי' בימי אנוש שעלה אקינוס והציף שלישו של עולם לכלות את חלקי הרע שבעולם ששורשם הוא בבל, ואף שלא הציף אקינוס את בבל כבמדרש סוף פרשה כ"ג עיי"ש מ"מ באשר הכוונה הי' לכלות את הרע המתפשט מבבל בכח העירוב זה נקרא רפואת בבל שע"י ביעור כחות הרעות זה יתרפא שורשם שהוא בבל, וכן בדור המבול שהיתה לכלות את כחות הרעות מן העולם, למען יטהר את הארץ אך לא נשלם הכוונה שתיכף אחר המבול צץ המטה פרח הזדון כבמדרש פ' ל"ח סי' ב' ר' אבא פתח אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסיר מעליו אולתו כך דור המבול ודור הפלגה שנתים אחר המבול ויהי כל הארץ שפה אחת ע"כ עזבוהו ונלך איש אל ארצו ויאמר ה' אל אברהם לך לך, היינו אחר שלא עלתה יפה הנסיון לברר הפסולת מתוך האוכל היינו לבער את חלקי הרע וישארו חלקי הטוב, היתה עצת ה' אשר יעץ לעשות להיפוך לברר את חלקי הטוב ולהניח את חלקי הרע במקומו כענין בורר אוכל מתוך פסולת וכבזוה"ק שדרש בזה את הכתוב וימנע מרשעים אורם שהוא אברהם שהוא האור כי טוב:
ויש לומר שכעין זה הוא שבת וששת ימי המעשה שבששת ימי המעשה העבודה הוא בירור פסולת היינו שכל איש בצוחין ובעקתין ובהתמרמרות הנפש מבררין ודוחין את פסולת הנפש אך שבשבת צווחין אף עקתין בטילין ושביתין, כי בשבת בורר פסולת מתוך האוכל אסור בכל גווני, ואז הזמן להיפוך לרומם את חלקי הטוב כמו שדברנו כבר הרבה מזה, והנה ימי החול הם דוגמא לטרם שיצא אברהם מחוץ לארץ, ושבת דוגמא לאחר יציאתו ובא לו לארץ ישראל:
במדרש ר' ברכי' פתח אחות לנו קטנה ושדים אין לה אחות לנו קטנה זה אברהם שאיחה את כל באי העולם, בר קפרא אמר כזה שמאחה את הקרע קטנה שעד שהוא קטן הי' מסגל מצוות ומעש"ט מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ביום שגזר עליו נמרוד לירד לתוך כבשן האש, אם חימה היא נבנה עלי' אם מעמיד דברים כחומה נבנה עלי' ואם דלת הוא נצור עלי' וגו' אם דל הוא במצוות ובמעש"ט נצור עלי' לוח ארז מה הצורה הזו אינה אלא לשעה אמר לפניו רבון העולמים אני חומה מעמיד אני דברים כתומה ושדי כמגדלות זה חנני' מישאל ועזרי' וכו':
ויש להבין שכלפי מעמיד דברים כחומה שהפי' נגד נמרוד ומוסר נפשו על קדושת השם ההיפוך מזה היא שאינו מוסר עצמו על קידוש השם, הי' צריך לומר אם איני מעמיד דברים כחומה אבל הלשון דל במצות ומעש"ט איננו מקביל למעמיד דברים כחומה ועוד אם אינו מוסר נפשו על קדושת השם א"כ לא יפילנו נמרוד לתוך כבשן האש ואיננו נצרך למי שיתקיים עליו, ועוד מהו הלשון איני מתקיים עליו אלא לשעה ועוד מה זה שאמר ואם דל הוא במצות ומעש"ט הלא אמר שעד שהוא קטן הי' מסגל מצות ומעש"ט, ונראה דבשני אופנים מיירי שנותן נפשו על קדושת השם, אך מסירת הנפש על קידוש השם יש בהרבה אופנים, ונקדים בזה מאמר כ"ק זקיני האדומו"ר זצללה"ה מקאצק בפסוק כי טובים דודיך מיין, כי יש הרבה דרכים להתקרב עצמו להש"י אלא כל הדרכים בחזקת סכנה ואך ע"י התורה הוא דרך אחד בטוח, וזהו כי טובים דודיך מיין היינו שהידידות טוב ובטוח אימתי כשבא מיין מיינו של תורה, עכ"ד, ובודאי מה שהגיד שיש הרבה דרכים להתקרב להש"י בודאי הפירוש על מצות ומעש"ט, שזולתם הבל, ומ"מ אין ערוך התקרבות ע"י מצות ומעש"ט להתקרבות ע"י התורה, והוא כדאיתא בירושלמי כל מצותי' של תורה אינם שוין לדבר אחד מן התורה, והטעם פשוט, שזהו מצד השכל ויש לו קיום כאמרם ז"ל תורה בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה וכו', וע"כ כל רוחות שבעולם וכחות חיצונים אינן יכולין להזיזו ממקומו אבל מצות שהוא רק בעידנא דעסק בה, ובודאי היצה"ר וכחות החיצונים הרודפין אחר האדם הבא לטהר בתחבולות יעשו אתו מלחמה, וזהו שהגיד כל הדרכים בחזקת סכנה חוץ מתורה:
ונראה דשבת נמי יש לו סגולה זו כי קדושת שבת יש לה קיום וכולהו ערקין ואיתעברין מינה והוא כענין דכתיב ואני אהי' לה חומת אש סביב שכל הקרב הקרב תאכלנו אש הגדולה והוא בכלל טובים דודיך מיין ששבת הוא כללא דאוריתא:
ויש לומר נמי כעין זה בהפרש שבין המוסר נפשו על קידוש השם, יש שמסירת נפשו הוא מצד התבוננות השכל שאין מציאת האדם נחשב מציאות כשהוא נוגע לקידוש השם, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, שהטעם שמותר שחיטת בע"ח לצורך האדם כי במקום צורך האדם אין מציאת בע"ח נחשב מציאות כלל, ק"ו מעתה למציאות האדם במקום קידוש השם שאין מציאות האדם נחשב מציאות כלל, עכת"ד, ויש אשר מסירת נפשו הוא בלי חשבונות ובלי התבוננות אלא באה מכח מצות ומעש"ט שמזככין את הלב וממשיכין אותו באהבה עד שמוסר את נפשו באהבה, והגם שגם זה מהמדריגות הגבוהות מ"מ יתרון הכשר כשבא ע"י התבוננות השכל שיש לו קיום מאחר שנתברר בשכלו, כנ"ל, אבל מסירת נפש הבאה מצד אהבת הלב בלי התבוננות השכל אינו בטוח בקיומו, כי אולי לאחר זמן יתקרר מעט אש האהבה שמא ח"ו לא יעצור כח לשלוט ברוחו, אבל הבא מכח התורה והשכל הוא חומת אש סביב לה, וזהו שאמר הקב"ה "אם חומה הוא שמעמיד דברים כחומה" היינו שמעמיד דברים מצד התבוננות השכל שהוא כחומה נבנה עלי' "ואם דל הוא במצוות ובמעש"ט" כי לשון דל יתכן לומר על מיעוט השכל כאמרם ז"ל אין עני אלא עני בדעת וע"כ מצות ומעש"ט הנעשים בדעת ובהתבוננות נקראים עשירים אבל אם נעשים שלא בהתבוננות נקראים עניים דוגמא מנה עשירה ולחם עוני הידוע למבינים, וא"כ מסירת נפשו נמי כשהוא רק מכח מצות ומעש"ט לבד כנ"ל שעד שהוא קטן הי' מסגל מצות ומעש"ט נקרא שהוא דל במצות ובמעש"ט היפוך עשיר במצות ובמעש"ט כשנעשים בדעת, ויהי' שיעור דברי המדרש כך "ואם דל הוא" במצות ובמעש"ט היינו כאלו אמר שכח מסירת נפשו הוא רק במצוות ובמעש"ט בדרך נמוך ועני נצור עלי' וכו' מה צורה זו אינה אלא לשעה כנ"ל שאיננו מתקיים על להבא ומ"מ מתקיים עליו עכ"פ לשעתו שלא ישרף בכבשן האש אבל לא ישאר קנין בנפשו ובזרעו אחריו למסור נפשו תמיד על קידוש השם "אמר לפניו רבון העולמים אני חומה מעמיד אני דברים כחומה ושדי כמגדלות זה חנני' מישאל ועזרי'", היינו שישאר קנין בנפשו ונפש זרעו אחריו למסור נפשו על קדושת השם, וזה נשאר לדורות כח ישראל למסור נפשו על קידוש השם אפי' פשוטי עם והכל הוא בכוחו של אברהם, כנ"ל וכענין כי טובים דודיך מיין:
אל תירא אברם, במדרש ר' לוי אמר אוחרי לפי שהי' אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר אותן המלכים שהרגתי שבניהם מכנסין אופלסין ובאין ועושין עמי מלחמה, א"ל הקב"ה אל תירא אנכי מגן לך מה המגן הזה אפי' כל החרבות באות עלי' היא עומדת כנגדן כך את אפי' כל אומה"ע מתכנסין עליך אני נלחם כנגדן, ויש להבין הלוא ראה שהש"י נלחם לו שהרי במעט אנשים או באליעזר לבדו נצח את המלכים האלה שלא כדרך כל העולם ואחת הוא אם יוסיפו אוכלסין כהנה וכהנה מאפס ותוהו נחשבו לו, ואם שמא יגרום החטא הי' לו להתירא גם בלי כינוס אוכלסין, כי גם הם עצמן אם בניהם לבד מרובין הן נגדו, וגם התשובה שהשיבוהו הש"י אפי' כל אומה"ע מתכנסין עליך, מה רבותא יותר כל אומה"ע ממחנה אחת, שבדרך הטבע אפי' מחנה אחת יתקפו ממנו, ולמעלה מדרך הטבע אין הפרש מועטין למרובין, ומלאך אחד הרג את כל מחנה אשור כרגע ספו תמו מן בלהות:
ונראה לפרש בהקדם דברי מהר"ל בדברי רש"י אנשים אחים אנחנו שהי' קלסתר פניו דומה לו, ופירש מהר"ל משום נשמת דוד המע"ה שהי' אז שקוע בלוט, ע"כ קראוהו הכתוב אחים וקלסתר פניו הי' דומה לו עכ"ל, והנה כתיב וישמע אברם כי נשבה אחיו ובודאי גם זה מחמת נשמת דוד המע"ה, דבלא"ה אחר שנחמץ לא יתכן שיקרא אותו אחיו, והנה ברמב"ן שארבעה מלכים אלו הוא רמז לד' מלכיות שעתידין ליפול ביד זרעו, והנה ידוע שד' מלכיות הם שורש כל חלקי הרע שנמצא בעולם, וכבר אמרנו שמג' מלכיות הראשונות תוצאות כוחות הרעות המושכים לע"ז ג"ע שפ"ד ומלכות הרביעית שקולה כשלשתן או יתירה משלשתן והם כוללין כל מיני כוחות הרעות שבעולם, ולעומתו בקדושה הם שלשת האבות שתקנו חטא אדה"ר שהי' נכלל בו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד וכנגדן ג' מועדים טובים לישראל שנותנין בהם כח לעמוד נגד כוחות הרעות המושכים לע"ז ג"ע ושפ"ד, והנה דוד המע"ה נקרא ראש השלישים ואמרו ז"ל שלעתיד יהי' דוד המע"ה ראש לשלשת האבות ונראה שכמו בטומאה מלכות הרביעית שקולה כשלשתן או יתירה משלשתן, כן להבדיל בקדושה דוד המע"ה ראש לשלשת האבות, וע"כ חשב אברהם שהוא שנצח את ארבעה מלכים אלו שהם כולל כל כוחות הרעות הוא מפני זכות נשמת דוד המע"ה שהוא כ"כ גדול בקדושה לעומת כל הארבעה מלכים כולל כל חלקי הרע שבטומאה, וע"כ אחר הדברים האלה שכבר הוציא את נשמת דוד המע"ה הי' מתירא פן בני המלכים מכנסין אוכלסין ובאין ועושין עמו מלחמה היינו עמי דווקא לא כמו בראשונה שהי' נוגע המלחמה לנשמת דוד המע"ה, אבל אלו יעשו עמי מלחמה שהמלחמה לא תהי' נוגעת לנשמת דוד המע"ה, והוא בפ"ע לבדו בקדושה בלי נשמת דוד המע"ה איננו כ"כ כולל כמו הארבע מלכיות בטומאה, ומזה הי' מתירא, וע"ז השיבו הש"י אל תירא אנכי מגן לך שהנצוח שלך לא בזכותך אלא למעני למעני אעשה, וע"כ אפי' יקבצו יבואו כל האו"ה יחדיו אין לך להתירא כלום כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, ומה מאד ימתקו הדברים שנאמר בלשון אנכי ולא אני, עפ"י מאמרם ז"ל בנוטריקון אנכי שבעשרת הדברות, אנא נפשי כתבית יהבית, והפי' מקור ושורש הכל, ועיין בקהלת יעקב בביאור מלת אנכי, והיינו שניצוח שלך יהי' ממקור ושורש הכל על כן אין לך להתירא מקבוץ כל כוחות הרעות יחדיו, וזה הוא המגן העומד בפני כל חרבות שבעולם:
והנה במהר"ל ששבת הוא ככל המועדים יחדיו, ולפי האמור ששלשה מועדות עומדים נגד כוחות הרעות שמשלש מלכיות הראשנות יובן אשר שבת שהא שקול כשלשתן עומד נגד כח מלכות הרביעית ששקולה כשלשתן והוא שעמדה לנו בגלות המר הזה, והשומר שבת כהלכתו אינו מתירא מקיבוץ כל כוחות הרעות יחדיו, וזה שאנו מזכירין בזמירות הארבע מלכיות שלש מלכיות הראשונות חרוז אחד לכל אחד ומלכות הרביעית שלשה חרוזין מפני ששקולה כשלשתן, וכל אלה נדחין מפני שומר שבת כהלכתו:
במדרש והנה תנור עשן ולפיד אש, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו גיהנם ומלכיות ומ"ת וביהמ"ק א"ל כ"ז שבניך עסוקים בשתים הם נצולים משתים פירשו משתים הם נידונים בשתים, א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך גיהנם או במלכיות ר' חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות, ויש להבין דמשמע דהשאלה במה אתה רוצה שירדו בניך גיהנם או במלכיות אהא דפירשו משתים קאי, וא"כ איך אמר במה אתה רוצה דמשמע דבאחת סגי הלוא שתים צריכי למירוק, כמו שאמר פירשו משתים הם נידונים משתים, ולא באחת משתים, ונראה דהנה יש להבין הא דפירשו משתים נידונין בשתים שבודאי הם מדה במדה, כי תורה כתיב בה תורת ה' תמימה משיבת נפש, היינו שמגבהת את הנפש ומשיבה לשורשה כי התורה שהוא למעלה הוא המעלה את הנפש ג"כ ממטה למעלה, וקרבנות ותפילה שבמקום קרבנות ממשיכין רצון וכל מיני השפעות ממעלה למטה ושניהם נקראים גדולה כבש"ס מגילה (כ"ז.) ואת כל בית גדול שרף באש ר' יוחנן ור' יהושיע בן לוי ח"א מקום שמגדלין בו תורה וח"א מקום שמגדלין בו תפילה וכו', והטעם ששניהם נקראים גדולה כי גדול הוא התפשטות בלי גבול, וכמו שאיתא במפרשים בפסוק כי גדול ה' שלכן נקרא הש"י גדול מחמת התפשטות ממעלה מעלה עד מטה מטה, ובאשר תורה הוא מגבהת את הנפש ומתפשט ממטה למעלה וכן קרבנות ותפלה שממשיך רצון ושפע ממעלה מעלה ומתפשט מטה מטה ע"כ שניהם נקראים בלשון גדולה, ושניהם הי' באברהם שהי' שתי כליותיו נובעות חכמה ולשון נובע הוא ממטה למעלה היינו שהחכמה שהוא התורה הגביה אותו להתקשר בשורש נשמתו, וגם ענין תפילה לא מצינו בכתוב מיום שנברא העולם עד אברהם, והוא הראשון שנכתב בו לשון תפלה ע"כ נקרא ג"כ גדול כמ"ש האדם הגדול בענקים הוא ואמרו ז"ל שזה אברהם, וכן מדתו חסד לאברהם נקרא גדולה, ויש לבאר יותר ולומר כי תורה הוא בשכל שהוא המוח וקרבנות ותפלה הוא בלב, כמו שדברנו הרבה פעמים, וגם ביהמ"ק נקרא לבן של ישראל ושניהם הוא התפשטות כנ"ל, ואולי כפל לשון גדולה שבפרשה ואעשך לגוי גדול ואגדלה שמך רומז לשני מיני התפשטות, ושני מיני התפשטות אלו הנחיל לישראל ע"כ נקראו נמי בכפל לשון גדולה ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה"א בכל קראנו אליו, זה תפלה שהוא בלב, ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים, זה תורה שהוא במוח:
ולפי האמור יתבאר נמי הא דפירשו משתים נדונין בשתים, דהנה לעומת מעלתם מעלת התורה שהוא בשכל ומגביה ומקשר את הנפש בשורשה, אם פירשו ממנה שורה בהם כח חיצוני רע להיפוך המושך ומוריד לגיהנם העדר המציאות היפוך התורה שהוא עיקר המציאות, ולעומת שהתורה מגביהם כת הרע מורידם לגיהנם היפוך התורה, ובש"ס שלהי חגיגה א"ר אבוהו א"ר אלעזר ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם, ומכלל שזה היפוך מזה, ע"כ גיהנם הוא מקביל לעומת פירשו מן התורה, ומחמת ביטול קרבנות ותפלה להמשיך רצון ושפע אלקית, אם פירשו מזה נמשך עליהם עול שעבוד מלכיות וניזונין מתמצית ע"י שר הארץ היפוך רצון ושפע אלקי, ומעתה מובן שהכל מדה במדה:
והנה אף כי פרישה מהתורה ופרישה מהקרבנות שתים הנה, מ"מ הם תלוים זה בזה כי בשביל פרישה מהתורה שבשכל נמשך ג"כ פרישה מהקרבנות ותפלה שבלב וכמ"ש מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ולהיפוך נמי בשביל פרישה מתפילה שבלב נמשך נמי פרישה מהתורה שבשכל כמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וכתיב נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, וכמו שפירשו ז"ל ואיתא בספרים רמז שמעתא בעי צלותא היינו שתורה צריכה לתפלה, כי המוח והלב זה צריך לזה, ואם האחד מקולקל מקלקל נמי את השני ע"כ ישראל שפירשו משתים יחד, בהכרח לומר שאחד משך גם את השני עמו, ולעולם המירוק צריך להיות בשורש הקילקול, ע"כ אף אם כל אחד בפני עצמו הי' נתקלקל הי' צריך להיות בשניהם יחד גיהנם ומלכות, אבל כשאחד משך את שני עמו די במירוק לתחילת הקילקול, וזהו שהי' אברהם יושב ותמה במה לברור בגיהנם או במלכיות עד שבירר מעצמו או הקב"ה אמר לו לברור את המלכיות כבמדרש שם, כי הבטחה הובטחו ישראל כי לא תשכח מפי זרעו לגמרי ובמד"ת פרשת נח האריך בזה, ע"כ הפרישה מן התורה בהכרח נמשך מצד אחר וכנ"ל ע"כ די במירוק המלכיות שיחזור לבם עליהם ואז ממילא ידבקו בתורה:
לו ישמעאל יחי' לפניך, וברש"י הלואי שיחי' ישמעאל איני כדאי לקבל מתן שכר כזה, והדברים תמוהין איך אפשר שאאע"ה הסתפק עצמו בישמעאל בן הגר המצרית מזרע חם המקולל שממנו יצא אותו זרע המבורך בעלי ברית לאלקים, ועוד היתכן שימחול אברהם אע"ה על מתנתו מה תאמר שרה לזה הלא מאז התרעמה ואמרה חמסי עליך שפירש"י חמס העשוי לי עליך אני מטיל העונש כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי לא התפללת אלא עליך והי' לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך עכ"ל, ומעתה שנתבשר בשורה ימחול על המתנה ועוד אם הוא מחל שרה מי מחלה:
ונראה דהנה בפרשת מילה נאמר לאאע"ה התהלך לפני והי' תמים ומשמע שעד כה לא הי' תמים, אף אחר כל צדקותיו ומסירת הנפש על קידוש השם, ואם הוא לא הי' תמים עד כה מי יקוה להיות תמים, והרי מקרא מלא הוא תמים תהי' עם ה' אלקיך והרי כי כל איש מישראל יכול להיות תמים, ונראה הפי' דהנה אברהם מדתו חסד קו ימין וידוע כי שמאל דוחה וימין מקרבת ואברהם הי' מדתו לקרב כל באי עולם ולא לדחות ולרחק, ומ"מ שלימות האדם שיהי' בו כל מדות יחדיו, במקום שצריך לקרב יקרב ובמקום שצריך לרחק ירחק ואז נקרא אדם שלם והוא מדריגת תמים כבתרגום תמים שלים, וע"כ אאע"ה עד המילה שהי' ענינו תמיד לקרב ולא לרחק עדיין לא נקרא תמים עד מצות מילה שהוא ענין דיחוי פסולת ולא לקרב ולהכניעו לקדושה אלא לדחות לגמרי, וזה שמאל דוחה, וע"כ במצות מילה נשלם ונעשה תמים שמעתה יש לו שני המדות יחדיו:
והנה בזוה"ק שאברהם ויצחק כלול מיא באשא ואשא במיא, בסוד אברהם הוליד את יצחק, ובודאי אם לא הוה כלול אשא במיא ומיא באשא הי' גבורות של יצחק קשים מאד והי' מוקיד כל העולם בשלהבוי, ולא הי' יכול העולם לסבול, ויש לומר שמטעם זה נתבשרה שרה ביצחק ממצות הכנסת אורחים שהוא גמילת חסד כדי שיבוא יצחק לעולם ממצות גמילות חסד, ובפסח שהוא זמן החסד נולד יצחק כדי שלא יהי' גבורותיו כ"כ קשים, וע"כ י"ל כשנתבשר אאע"ה בפרשת מילה שהוא ענין שמאל דוחה כנ"ל בלידת יצחק חשב שזה קבלת שכר המילה, וא"כ יהי' גבורותיו קשים כנ"ל, וזרעו יתנהג במדת הדין קשה, ואם ח"ו לא יהיו כ"כ זכאים יהי' מעותדים לברות מדת הדין הקשה, וע"כ אמר לו ישמעאל יחי' לפניך היינו שקבלת שכר המילה יהי' כשישמעאל יחי' לפניך, ועלי' לא איכפת לי' אם יהי' הנהגה עמו במדת הדין מה גם שהוא בעצמו איננו במדת הדין, ולא יהי' מדה"ד קשה כ"כ, אך על יצחק הי' רצונו שיבוא במדת הרחמים וחסד ולא בתורת קבלת שכר מצות מילה, וא"כ במה שאמר לו ישמעאל יחי' לפניך לא מחל על המתנה כלל ורק על שיהי' בתורת קבלת שכר מצוות מילה הי' קשה בעיניו, ורצה שיהי' רק במדת הרחמים, וע"ז השיב לו הש"י אבל שרה אשתך יולדת לך בן, אף שאין לשרה שכר מצוות מילה וא"כ מצד שרה יהי' נוטה לחסד, וקראת את שמו יצחק שרב צחוק יהי' בעולם, והוא מצד התפשטות מדת החסד, ובזה יובן מה שאמרה שרה אח"כ צחוק עשה לי אלקים ולא אמרה לנו לכלול גם את אברהם אתה, כי באמת מצד אברהם הוא במדת הדין ואינו גורם רב צחוק בעולם, והוסיף הש"י לאמור והקימותי את בריתי אתו, וכלפי שהי' אברהם מתירא שיהי' הנהגה בזרעו אחריו במדת הדין וכשיהי' ח"ו בלתי זכאין יפקוד עליהם בדין הקשה, אמר לו והקימותי את בריתי וכמו שאמרנו בשם הרב זצללה"ה בלקוטי תורה כי ברית הנעשה בין שני אוהבים כל עצמו איננו נצרך בעוד האהבה תקוע בלבם אלא על להבא כשיתקרר אש האהבה וכמעט שחשבה להשתקע אז הברית יזכרם ויעורר את האהבה, והנה הקמת ברית ליצחק ולזרעו זה עצמו הוא הבטחה שכשאפי' לא יהי' כ"כ זכאים לא יפקד עליהם במדת הדין הקשה ויעמוד זרעם ושמם כימי השמים על הארץ:
ולפי האמור ימתקו דברי האור חיים שאמר שמפני מאמרו לו ישמעאל יחי' לפניך הי' סיבה שניתן לו יצחק מסטרא דנוקבא עיי"ש, ולא ביאר למה, ולפי דברינו ימתקו הדברים שמפני שמיאן שיהי' יצחק ניתן לו מצד קבלת שכר המצוה והי' כולו מצדו סטרא דדכורא, והוצרך ליתן לו את יצחק מצד שרה כנ"ל ע"כ הי' מסטרא דנוקבא:
וממוצא הדברים שישמעאל יהי' רק במדת הדין, וע"כ בזוה"ק שכמו שהוא קיים מצות מילה ברקניא כן א"י תהי' ברשותו רק כד הוא ברקניא הכל במדת הדין מצומצם, וכאשר איננו ראוי הם נדחין אבל ישראל הם קיימים לעולם ואפי' ח"ו כשאינם כ"כ זכאים חסד אל כל היום ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום: