שנת תרע"ה.
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, וברש"י למה לא גילה לו מיד וכו' ונראה עוד ליתן טעם למה לא גילה לו מיד, ועם זה יובן מה דאמר לו מארצך אף שכבר יצא מארצו ובא עד חרן וברש"י כך אמר לו התרחק עוד משם וכו' ועדיין אינו מובן דסוף סוף מה דהוה הוה ולמה לי' להזכיר כלל, ומה הי' המקרא חסר אם הי' כתוב רק ממולדתך ומבית אביך, ונראה דהנה במדרש בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו' תמן תנינן הגיורת והמשוחררת לא ינשאו עד שיעברו עליהן ג' חדשים, ופי' מהר"ל שצריך הבדלה והפרש בין טומאות הגוי לקדושת ישראל ובשלשה חדשים נעשה ההפרש לגמרי כי חודש הראשון יש לו חיבור עם לשעבר והשלישי עם להבא והאמצעי הוא המבדיל והמפריש לגמרי, וכך הי' הענין בין טומאת מצרים לקדושת התורה שהי' צריך הבדלה, עכת"ד, ויש להוסיף בו דברים עפ"י דברי הש"ס ע"ז דכלי חרס שתחילת תשמישו ביד נכרי ביין נסך צריך הדחה שלשה פעמים ומשום דבלע טפי, כן נמי י"ל דאדם משול כחרס אם תחילת הוייתו הי' נכרי אלא שנתגייר צריך מירוק להדיח מקרבו תכונות רעות שנשתאב בקרבו בתחילתו, וצריך שלשה הדחות ולעומתן הג' חדשים, וכן הי' ישראל ביציאתם ממצרים שהיו במ"ט שערי הטומאה [ובאמת קצת מזה הוא בכל איש הבא לטהר לפי ערך מה שנבלע בו מתכונות הרעות] ולפי האמור יש לומר שבדוגמא זו הי' יציאת אאע"ה מחו"ל לא"י, שחו"ל אוירו טמא, ולפי מעלת אאע"ה הי' חו"ל אצלו בדוגמת יין נסך הנבלע בכלי חרס הנ"ל שהי' צריך ג' הדחות היינו ג' מיני פירוד והבדלות בין חו"ל לא"י, והם הפירוד מארצו וממולדתו ומבית אביו ולפי"ז מובן מה שהזכיר כאן יציאה ראשונה מארצו, שהרי הוא אחד משלשה כנ"ל, ובאם יצוייר בלעדה לא הי' אפשר לו לזכות לא"י, [ויש לומר עוד שזהו ענין שנתגלגל התמהמות ישראל ארבעים שנה במדבר להפריש בין מצרים לא"י, ועבר עליהם ג' זמנים, מיצ"מ עד מ"ת, וממ"ת עד המשכן, ומאז עד ביאתם לארץ]:
ולפי"ז יש ליתן טעם מה שלא גילה לו תיכף שהיא ארץ כנען, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דבכל מקום שדעתו של אדם שם נחשב כאלו הוא שם בפועל, וראייתו ממשנה עירובין הי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי בעיקרו קנה שם שביתה, כאלו הי' שם בפועל, עכת"ד, וא"כ אם הי' מגלה לו, הי' תיכף דעתו שם והי' נחשב כאלו הוא תיכף שם, והרי עדיין נצרך לשלשה דברים:
וכעין זה יש לפרש הכתוב שנאמר על העתיד זכרי' י"ד ז' והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והי' לעת ערב יהי' אור פירש"י לא יום לא אור נוגה של עוה"ב וכו' ולא לילה ולא עת צרה כצרת שעבוד מלכיות וכו', והפי' שבלתי אפשר שמזוהמת שעבוד מלכיות יצאו לעוה"ב וצריך עת שיהי' ממוצע שתהי' להבדיל ולהפריש, וידוע שביום יש ג' עתות מתחלפין ערב ובוקר וצהרים, והם מקבילים לעומת שלשה הבדלות כנ"ל שיהי' מובדל ומופרש לגמרי, ואולי זה הכוונה מה שאנו אומרים בהושענות הושענא שלש שעות היינו שלשה עתים ועל דרך הנ"ל, ויש לומר דגם בכל שבת הוא מעין זה, כי שבת הוא מעין עוה"ב, וכמו שמעוה"ז לעוה"ב צריך לשלשה עתות מתחלפין ביניהן, כן נמי מימי החול לשבת נצרך לשלש עתות מתחלפין להיות אמצעי ביניהם, והוא ע"ש מחצות ואילך שמתחיל להתניצץ קדושת שבת כמבואר בכתבי האר"י ז"ל, ומזמן מנחה קטנה ואילך שיכול לעשותו כולו תוספות הנה הוא זמן מוכן לקבל קדושת שבת, ותוספת שבת בהכרח עכ"פ מדאוריתא או דרבנן, וממוצא הדבר שלרגלי הכנת האדם בשלשה זמנים אלה, כן זוכה לעומתו לשבת:
ויש לומר עוד היות ידוע שהתורה היא נצחית ומאמר הש"י לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, עודנה כמו חי עומד וקורא בקול לנשמת ישראל בכל ערב שבת לך לך וגו' לעשות שלשה הבדלים מימי החול לשבת לקיים את הארץ וגו' שבשבת זוכין לבחי' ארץ ישראל כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שארץ ישראל שהיא האוקלים אמצעי השביעי מקביל לשבת שהוא יום השביעי ואמצעי תלת יומי קמי שבתא ותלת יומא בתר שבתא עכ"ד ועם זה מתקיים נמי אשר אראך שבשבת זוכין לבחי' ראי', וזה ענין אמרם ז"ל פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם ומהדר לי' בקדושא דבי שמשא, וזה ענין נר של שבת וזה שיסד האריז"ל בזמירות שלו נזמן לה השתא בפתורא חדתא ובמנרתא טבתא דנהרין על רישין, ועוד שם חדי סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי וברכאן דנפישין:
ועם מה שאמרנו יש לפרש מאמר הזוה"ק (פ' ) ויהי רעב בארץ דעד כאן לא הוה חילא דעל ארעא יהיב תוקפא ומזונא בנין דעד לא אתקדשת ולא קיימא בקיומא וכו' ויש להבין א"כ מקמי דאתא אברהם מאין הי' בה מזונא, וע"כ דמקמי הכי הי' לה מזונות טבעים מושפעים מפאת המערכת, וא"י במעלתה הקב"ה בעצמו משפיע לה מזונות שלא ע"י שליח כבש"ס תענית בפסוק הנותן מטר לארץ [זו א"י] ושולח מים על פני חוצות [זו חוץ לארץ], אך יש להבין דעד לא אתקדשת לקבל ההשפעה ע"י כביכול בעצמו למה נפסק ההשפעה שע"י המערכת, ולהנ"ל יש לומר שהי' צריך להיות הבדלה ופרישה כמו ביציאת אברהם מחו"ל לארץ, ועם זה יובן שכל ימי הרעב הי' שלשה חדשים כברש"י כ"א ל"ד בשם סדר העולם וכמספר שלשה הדחות כנ"ל:
ולפי האמור יש לפרש מאמר המדרש התמוה בפ' מ"ד סי' ד' ר' לוי משם ריב"ז פסיעותיו של אאע"ה הי' ג' מילין ר' יודן משם ר' סימון אמר מיל, ונראה לפרש בהקדם מה דאיתא בכתבי האריז"ל ענין תחום שבת מדאוריתא שלש פרסאות שהן י"ב מיל ומיל הוא אלף אמה [כן הוא בדברי האריז"ל שם] ומדרבנן אלפים אמה תחום שבת שהוא שני מיל שמקום הסט"א הוא סמוך לקדושה כקליפה לפרי, ובשבת שהוא עליית העולמית נתעלה בחי' הקדושה ג' ספירות וכל ספירה הוא פרסה, נמצא בין גבול הקדושה לסט"א הוא ג' פרסאות שהם י"ב מיל, אך בגלות שהסט"א פרצו גבול ונכנסי לגבול הקדושה שני ספירות וחצי, נמצא שבגלות המרחק שביניהם הוא רק חצי פרסה וע"כ מדאוריתא אין איסור אלא שלא לילך י"ב שבשיעור זה יוצא מגבול הקדושה לגבול החיצונים, אך כאשר התגברה הסט"א אז האיסור שלא לילך הוא אלפים אמה שבזה השיעור הגיע לסט"א, עכת"ד, והנה אאע"ה כאשר יצא ללחום את המלכים שהם מעולם פירוד הי' צריך לצאת ממדריגתו, וכמו שעלייתו הי' באמצעות ג' הבדלים כנ"ל באריכות, סובר חד מ"ד שפסיעותיו היינו יציאתו לחוץ גבול הקדושה הוא ג' מילין רומז לג' גבולין, וכעין תחום שבת שלש פרסאות, אלא ששם הוא פרסאות וכאן הוא מילין שלא הי' הרחקתו שלש פרסאות ממש, ומ"ד פסיעותיו הי' מיל, היינו מפני שד' מלכים רומזים לד' מלכיות וכמו שבגלות פרצו הגבול ולא נשאר בינם להקדושה של שבת אלא מיל כן נמי ד' מלכים אלו פרצו הגבול עד שלא נשאר בינם לבינו אלא מיל, ונראה דאו"א דא"ת דהנה המלכים היו כובשים והולכין מגבול א"י, ובמדרש וישובו ויבואו אל עין משפט הוא קדש א"ר אחא לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עיני של עולם עין שעשתה מדת הדין בעולם הם מבקשים לסמותה ע"כ, מקביל לארבע מלכיות לבתר שפרצו לגבול הקדושה וא"כ אז לא נשאר מרחק בינם לבין אברהם אלא שיעור מיל כמו לבתר אחר שהתגברה סט"א שלא נשאר מרחק בינם לבין גבול הקדושה בשבת, וא"כ לא הצריך אאע"ה להשפיל ממדרגתו לצאת ולהלחם אתם אלא שיעור מיל, אך אח"כ שדחה אותם מכל גבול הקדושה וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק שזה המקום רחוק ממדריגת אאע"ה שלש מילין שיעור מיל עד התחלת המלחמה, ושוב משם עד סופה של המלחמה שתים וחצי מיל, וא"כ לא פליגי אלא מר מדבר מתחילת יציאתו ממדריגתו להלחם אתם ע"כ חשב פסיעותיו מיל, ומר מדבר עד סוף המלחמה ע"כ חשב פסיעותיו ג' מילין:
במד"ר פרשה מ"ג א' וישמע אברם כי נשבה אחיו משמועה רעה לא יירא וגו' משמועה רעה לא יירא זה אברהם כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ואינו מובן מה ענין מקרא זה לזה, ואפשר לומר דהירא את ה' באמת אינו מתירא עוד משום ברי', אך אין זה מוכח מהכתוב, ונראה לפרש דהנה צריך להבין מה שפירש"י שם מעתה יש לי מה להשיב לשטן ולאומות התמיהין מה הוא חבתי אצלך יש לי פתחון פה עכשיו שרואים כי ירא אלקים אתה, עכ"ל, ויש להבין הלוא כבר נשלך לכבשן האש על קדושת שמו יתברך והשליך את נפשו מנגד למען להקראות שמו יתברך בפי כל ברי' עד שהכתוב קורא אותו אברהם אוהבי, ולמה לא יספיק זה לתשובה להשטן ולאומה"ע שבשביל כל אלה שלא עשה כזה שום אדם בעולם ע"כ חבתי אצלו ומה יתרון להתשיבה כי ירא אלקים מהתשובה שהוא אוהב הש"י, ונראה עפי"מ שאיתא בספה"ק שעיקר רבותא דעקידה באשר הוא היפוך מדתו שמדתו חסד עם כל באי עולם ולבש חימה ואכזריות לשחוט את בנו יחידו האהוב לו מכל, ויש להוסיף בה דברים, אף שגם זה בשביל אהבת ה' וגם זה על סוג אהבה יחשב, מ"מ צריך להתגברות אהבה כ"כ למעלה מן הכלים בלי שיעור גבול עד שהגיע למעלה מהתחלקות קו המדות, וזהו הענין שנשתבח בכאן במדת היראה, היינו שמדת אהבה איננו כ"כ רבותא אצלו באשר זה מדתו, אבל מדת היראה שאיננו ממדתו בהכרח לומר שהי' דבוק כ"כ למעלה למעלה מכל התחלקות הקוים, עד שאחת הי' לו האהבה והיראה, וזהו התשובה נכונה להשטן ולאומה"ע, הבאים לקטרג על ישראל ותובעין דין, שאברהם זכה להתנהג עמהם למעלה מכל התחלקות וקו הדין שהוא רחמים:
ולפי האמור יובן דשפיר מייתי מהא דמשמועה רעה לא יירא זה אברהם, דבאמת כל מה שהקב"ה מביא על האדם הוא חסד ורחמים להטיב אחריתו ולא בדרך נקמה ח"ו אך בהשתלשלות נתהוה מזה דין ועונש ממש, וכחות החיצונים שכל מגמתם להרע ולהשחית כמ"ש הזוה"ק בפסוק ולכל תכלית הוא חוקר אוחזים בו, ובשביל זה בני אדם יראים, אך הדבוק בהקב"ה למעלה למעלה מכל התחלקות הקוים ושמה הכל הוא חסד ורחמים, פשוטים בלי תערובות דין שוב אין לו שום יראה ופחד משמועה רעה, וכמו שאמר הלל מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, וידוע שב"ה מדתם אהבה ובודאי כן הי' בו כמו באאע"ה, ודו"ק:
ועמק השידים בארות בארות חמר וברש"י בשם מדרש אגדה שהי' הטיט מוגבל בהם ונעשה נס למלך סדום שיצא משם ולפי שהיו באומות מקצתן שלא היו מאמינים שניצל אברהם מאור כשדים מכבשן האש וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע, והרמב"ן הקשה שבהיות מלך סדום עוע"ז הנה נסו יחזיק בידי עוע"ז או שיאמינו שכל הנסים נעשו ע"י כשפים או מקרה באפשריות רחוקה, ופירש שנעשה לו נס לכבוד אברהם שיצא לקראתו לכבודו ואפשר כי אברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל את המלכים, והנה נעשה הנס ע"י אברהם ואם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם כ"ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם להציל ממת נפשו עכ"ד, אך יש להבין דהנה במדרש פ' מ"ג ראבכ"א התחיל לקשקש לו בזנבו אמר לו מה אתה ירדת לכבשן האש וניצלת אף אני ירדתי לחמר וניצלתי, משמע שבא להשוות עצמו לאברהם, ולדברי הרמב"ן הרי הנס הי' ע"י אברהם ומה מקום הי' להשוות עצמו לאברהם:
ונראה לפרש שגם מלך סדום הודה שהנס ע"י אברהם הי', אך חשב עצמו שיש לו שייכות בצד מה לאברהם וע"כ נעשה לו נס ע"י אברהם כי אם אלו לא הי' לו שייכות לאברהם לא הי' הנס שנעשה לכבוד אברהם נעשה עמו, וזהו הלשון והמליצה התחיל לקשקש לו בזנבו ככלב המתאהב על אדוניו מראה שיש לו דיבוק באדוניו ושייך אליו, אך באמת זה שקר מוחלט שכל הגוים כאין נגדו ואין להם שום מציאות במדריגת אברהם, כמ"ש אחד הי' אברהם, וידוע דהלשון אחד הוא שאין שום צירוף לזולתו, וזהו ההפרש בין אחד ובין ראשון, שתיבת ראשון נסמך אל השני שא"א לומר ראשון אלא כשיש שני אבל אחד הוא מלה בגרמי' וע"כ הש"י נקרא אחד והדברים עתיקים:
ולפי האמור יובן ענין הפרשה שאמר לו מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך, היינו שהי' חושב לחלוק עמו שזה יקח הנפש זהו הרכוש, וכדין שנים אוחזין בטלית שיש להם חיבור זה לזה באמצעות הטלית, אך אברהם השיב לו הרימותי וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו' בלעדי רק אשר אכלו הנערים וחלק האנשים אשר הלכו אתי וגו' הם יקחו חלקם, היינו שהם בעצמם יקחו ולא שאקח אני עבורם שלא רצה להיות לו עמו צירוף כלל:
במדרש פרשה מ"ג סימן ז' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין רשבנ"א הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים, ורבנן אמרי תורה גלה לו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, ביאור הדברים דהנה אברהם מדתו חסד והשפיל א"ע ממדריגתו לקרב את כל באי עולם למקום, ומדה זו נקרא גדולה שהיא התפשטות למטה כידוע ליודעים, וע"כ ענין הריגת המלכים הי' היפוך מדתו שזה מדת שמאל דוחה, ומדתו הי' ימין מקרבת, ואיך יתכן זה, אך הנה במדרש לעיל סי' ד' בפסוק יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו ר' יהודה אומר אברהם הי' משליך עליהם עפר והוא נעשה חרבות קש ונעשה חיצים, ויש להבין מאין הי' ידע אברהם מעיקרא שיארע לו נס כזה יוצא מהיקש הטבעי ומדוע סמך עצמו על הנס, ונראה באשר כל עיקרו לא בא אלא להציל את לוט, לא הי' נצרך אלא לסמות עיניהם של הרשעים ולבלבלם ולהבהילם כדי שיהי' ביכולתו להוציא את לוט מידם ולהשיבו לביתו, וע"כ עיפר עליהם בעפר וקש כדי לסמות עיניהם, אך הש"י שלו נתכנו עלילות הפך העפר לחרבות וקש לחיצים באופן שמעתה לא נחשב אברהם להמכה, אלא הש"י בכבודו ובעצמו, והוא סימן לעתיד ויצא ה' ונלחם עם הגוים ההם, ומעתה שוב לא קשה איך יתכן שאברהם שמדתו חסד יהי' ידיו מלוכלכות בדם הרוגים, כי כל פעולותיו הי' רק פעולת הצלה שהוא פעולת החסד אלא הש"י המכה, ובזה יש לפרש הכתוב שנאמר על אברהם נאום ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך, היינו שיחזיק במדתו מדת ימין מקרבת מדת החסד וזה שב לימיני, עד אשית אויביך הדום לרגליך היינו שאני בכבודי ובעצמי אשיתם הדום לרגליך אבל אתה תשב במדת החסד שהוא לימיני, ומ"מ בראותו כ"כ הרוגים לפניו, הי' נידון בנפשו אם ח"ו לא אבד את מדתו מדת החסד, וכעין כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, אף בשוגג שלא כיון אליו וה"נ דכוותי', וע"ז בא מלכי צדק מבשר שלום, והוציא לחם ויין לרמז לו שלא יהי' נידון ברוחו, והלכות כהונה גדולה גלה לו, כי הענין כ"ג להמשיך השפעות ממעלה מעלה עד מטה מטה, וע"כ נקרא גדול שהוא התפשטות למטה, וע"כ אמר המדרש לחם זה לחם הפנים אף שלחם הפנים אינו נצרך כ"ג וכשר בהדיוט, אך יובן עפי"מ שכתב הרמב"ן פ' תרומה שבאמצעות הלחם הפנים שובע יוצא לעולם, וכן נסכים נראה שבאמצעותם השפע בא לעולם ובנבואת חגי א' שתו ואין לשכרה פירש"י שניטל טעם היין לפי שבטלו הנסכים, וכן מ"ד תורה גילה לו שתורה הוא ממעלה למטה בחסד לבד ונקראת תורת חסד מפני שאין העולם כדאי והגון לתורה וכבש"ס יבמות וכי הגון הי' משה ללמוד תורה מפי הגבורה, והכוונה בכולם לבשר לו שעדיין במדתו מדת חסד ובשבילו בישראל כהונה גדולה ותורה: